הסוד הגדול של בריאות הגוף והנפש | סודות התלמוד

דיון מפורסם בין בית הלל לבית שמאי חושף את התנאי החשוב ביותר לבריאות הגוף והנפש.
שלוש שנים הם מתדיינים על פי מי ההלכה. שנתיים וחצי הם מתדיינים האם נוח לו לאדם שנברא או לא. למה שנתיים וחצי?
שלוש זה זמן שליטת השכל על המידות – בן שלוש למקרא. שנתיים וחצי זה זמן שעדיין אין שליטה של השכל והרגשות, ולכן הדיון הוא בן שנתיים וחצי. בריאות דורשת את שליטת השכל על הרגשות.

מקורות

עירובין יג, ב

אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, 

הַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ. 

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, 

וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. 

וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, מִפְּנֵי מָה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבּוֹעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן? 

מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין וַעֲלוּבִין הָיוּ, וְשׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶן וְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, 

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּימִין דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶן. 

כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵּית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵּית הִלֵּל לְבַקֵּר אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִית וּמְצָאוּהוּ יוֹשֵׁב רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: אִי מִשָּׁם רְאָיָה?! אַף הֵן אָמְרוּ לוֹ: אִם כָּךְ הָיִיתָ נוֹהֵג, לֹא קִיַּימְתָּ מִצְוַת סוּכָּה מִיָּמֶיךָ. 

לְלַמֶּדְךָ שֶׁכׇּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, וְכׇל הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ. 

כׇּל הַמְחַזֵּר עַל הַגְּדוּלָּה — גְּדוּלָּה בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ, וְכׇל הַבּוֹרֵחַ מִן הַגְּדוּלָּה — גְּדוּלָּה מְחַזֶּרֶת אַחֲרָיו, 

וְכׇל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה — שָׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ, וְכׇל הַנִּדְחֶה מִפְּנֵי שָׁעָה — שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ. 

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, 

וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. נִמְנוּ וְגָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, עַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. וְאָמְרִי לַהּ: יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו.

ליקוטי מוהר״ן

תנינא,  ל״ט:ג׳

מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא (ערובין יג:), וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב (קהלת ד׳:ג׳): וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה – הַדָּבָר תָּמוּהַּ: וְאִם־כֵּן עַל מַה נִּבְרָא.  

וּבְוַדַּאי אֵין הַדְּבָרִים נֶאֱמָרִין כִּי־אִם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁכְּפִי צָרוֹת עוֹלָם הַזֶּה וְהַיִּסּוּרִין שֶׁסּוֹבְלִין בְּנֵי־אָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד, בְּוַדַּאי הָיָה טוֹב יוֹתֵר אִם לֹא הָיָה נִבְרָא כְּלָל. אֲבָל בָּעוֹלָם הַבָּא בְּוַדַּאי טוֹב יוֹתֵר מַה שֶּׁנִּבְרָא, כִּי עַל־יְדֵי־זֶה דַּיְקָא בָּאִין אֶל הַתַּכְלִית כַּנַּ"ל. וְגַם אֲפִלּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה – יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכֹּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא (אבות פ"ד):

ליקוטי מי השלוח, ליקוטי הש"ס, מסכת עירובין, י״ג ב

נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וכו'. ודייק אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה למה לא אמרו ז"ל טוב לו לאדם וכו' אלא נח לו וכו', משמע מזה שבאמת טוב לו יותר לאדם שנברא, כי כיון שרצונו ית' שתהיה הנפש בגוף האדם בוודאי הוא טובה גדולה להנפש, כי בטח יודע השי"ת שהנפש יגמור בכי טוב את רצון המשלחה לעולם הזה. רק כל הפחד הוא מצד האדם שמתיירא מאוד לכנוס במקום ספק נח לו שלא נברא משום שהנפש היא במקום טהרה, כמאמר אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא, לכן אין ברצונה לירד לעולם הזה שהוא אילנא דספיקא שהוא מסופק במציאות השי"ת, לכן הנפש אינה בנייחא ויש לה צעקה גדולה מאוד, כי תתיירא פן תפסיד ח"ו מסיבת הספקות והסתרות.

(סוד ישרים ראש השנה כ"ח)

בן פורת יוסף, מקץ

ובזה יובן תנו רבנן ב' שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, כי שיעור תחום שבת הוא מדאורייתא י"ב מילין וכו', יעו"ש ביאור זה, ונחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לאדם שלא נברא, כי מצד בחי' בית שמאי ששם הגבורות ונתגבר היצה"ר על האדם, נוח לו לאדם שלא נברא, יותר משנברא מצד החסדים והיצה"ט. משא"כ בית הלל אמרו יותר נוח לאדם שנברא, כי לפי בחי' בית הלל שגברו החסדים ויצה"ט, ודאי נוח לאדם שנברא, יותר משלא נברא שהם הגבורות וכו'. אמנם נמנו ורבו, מצד רובא דעלמא וכו'. ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וימשמש, להסיר הטומאה והאיסור מן הגבורות, ויוכלל השמאל בימין כמו בשרשן שנעשה הכל אחדות אחד, והבן.

ספר העקרים, מחשבת ישראל, מחבר:

ספרו של רבי יוסף אלבו בנושא עיקרי האמונה היהודית. בניגוד להרמב"ם שמנה י"ג עקרים, אלבו צמצם אותם, ולדעתו הם שלשה: מציאות השם, תורה מן השמיים, ושכר ועונש. מן העיקרים האלו נובעים

ויורה גם כן על שהנפש עצם רוחני עומד בעצמו ממה שאמרו אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אמר לו רב פפא לאביי דידי ודידך מאי, אמר לו אינו דומה הבל שאין בו חטא להבל שיש בו חטא, ואם לא תהיה הנפש עצם עומד בעצמו היאך אפשר שיהיה יתרון לתינוקות של בית רבן שלא הגיעו למדרגת ההשכלה אלא מעט על אביי ורבא שהגיעו למדרגה גדולה בלי ספק, אלא שהאמת הוא שמדרגה קטנה בעבודה למי שלא נתלכלך בחטא תועיל יותר ממדרגה גדולה למי שנתלכלך בחטא, לפי שהנפש להיותה עצם רוחני עומד בעצמו גודל מדרגתה היא כפי שעור נקיותה עם עבודתה בעשית המצות, ולזה מה שהיה משה רבינו עליו השלום מצטער על שלא היה יכול ליכנס לארץ לעשות עבודת המצות בפעל לא להשגת המושכלות, שבלי ספק כבר הגיע משה למדרגה שהיה ראוי שישיג בהשכלה, אלא שהיה כוסף לקיים המצות בפעל שהיא העבודה בהשכלה, שהיא הנותנת שלמות וקיום לנפש, כמו שכתבנו בפרק רביעי ממאמר ג׳.

ובשתי הדעות הללו שבמהות הנפש, רצוני אם היא כח היולאני או עצם עומד בעצמו, הוא שנחלקו רבותינו ז״ל בערובין באמרם שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, ונמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו.

ונראה שהאומר נוח לו שנברא יסבור שנפש האדם כח היולאני כדעת הפילוסוף, ועל כן יאמר שנוח לו שנברא, לפי שכל מציאות טוב מההעדר ואפשר שיעלה למדרגת הקיום על ידי ההשכלה, והאומר שנוח לו שלא נברא יסבור שהנפש עצם רוחני קיים מצד עצמו, ולפי שעל ידי הבריאה אפשר שיגיעה ההפסד או ישיגה העונש העצום, אמר נוח לו שלא נברא, כלומר שלא נמצאת בגוף האנושי, וכן אמר שלמה וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, ואלו היה הנפש כח היולאני היאך יאמר טוב משניהם על דבר הנעדר, ואיך יהיה ההעדר טוב מהמציאות, הלא כל מציאות טוב, והכתוב מעיד על זה באמרו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אלא שבלי ספק דעתו לומר שהנפש עצם רוחני ולא כח היולאני, ולפי שזהו הדעת הנכון והמסכים לתורה הוא שנמנו וגמרו שנוח לו שלא נברא יותר משנברא, ועל כן אמרו שצריך לפשפש במעשיו כדי שלא תפסד הנפש או תענש.

אדמוק הזקן ראה כח

ענין נוח לו לאדם שלא נברא ועיין מזה בעה"ק (ח"ב פכ"ב) הובא בשל"ה בהקדמת בית ישראל (דף כ"א ע"ב כ"ב ע"א). ובעקדה פ' בראשית (שער ח') ובעקרים (מ"ד ס"פ כ"ט) נדחק בזה. ובעה"מ (שער קרית ארבע פנ"ה) ג"כ נדחק בזה. אך הנה הנשמות הן נמשכו מפנימית הכלים דע"ס. ופי' כלים היינו עצם בחי' חכמה וחסד. משא"כ האור והנשמה הנמשך בהן מאור א"ס הוא בחי' דלאו מכל אלין מדות כלל:

(ב) וזהו ענין נשמה שנתת בי טהורה היא מלשון כעצם השמים לטוהר ואח"כ אתה בראתה. ועמ"ש בד"ה הים ראה וינוס ועל זה הוא החקירה אם נוח לו לאדם שנברא היינו שירד מבחי' טהורה היא לבחי' בראת' יצרתה נפחת' בי דהיינו מכלים דע"ס דאצי' לבי"ע עד שיתלבש בגוף כי ירידה זו צורך עלייה גדולה היא שעי"ז יתעלו לבבחי' קדש שלמעלה מבחי' טהורה היא וכמ"ש ואנשי קדש תהיון לי והוא לבחי' אור א"ס ממש שלמעלה מבחי' הכלים.

ובהקדמה – שבכללות ענין השליחות, החל מהשליחות של ירידת הנשמה שהיא "שליחות מרה" ("אַ ביטערע שליחות"), להיותה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" (כהלשון הידוע¹²¹¹), ועד שאמרו "נוח לו לאדם שלא נברא"¹²¹² – יש ב' אופנים, בדוגמת ב' האופנים שבחיבור עליון ותחתון¹²¹³:

ישנו אופן שהתחתון עולה לעליון, שזוהי השליחות הקשורה עם קו התפלה, שעז"נ¹²¹⁴ "סולם מוצב ארצה", שצריך לעלות ולטפס בשליבות הסולם עד ל"ראשו (ש)מגיע השמימה" – שזוהי דרך הקשורה עם כמה קשיים כו'.

אבל ישנו אופן שהעליון יורד לתחתון, שזוהי שליחות הקשורה עם העבודה של לימוד התורה, שהיא באופן של "לכתחילה אַריבער",

האיסור הוא בשביל ההיתר

יש יותר עונשים בתורה מאשר ענין השכר, וכידוע (בפירוש מארז"ל⁶¹³ "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא") ש"הלאוין הם יותר מהעשיים"⁶¹⁴, שהרי ישנם שס"ה מצוות לא תעשה, ואילו מצוות עשה הם רק רמ"ח, ונמצא, שענין העונש שבתורה הוא יותר מאשר ענין השכר, כיון שהענין של מצוות לא תעשה קשור בעיקר עם ענין העונש [ומה שמצינו "ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה"⁶¹⁵, הרי זה לימוד וחידוש בגמרא, אבל בפשטות, עיקר הענין דמצוות לא תעשה הו"ע העונש], ואילו הענין של מצוות עשה קשור בעיקר עם ענין השכר [ומה שמצינו ענין של עונש על ביטול מצות עשה, הרי זה רק "בזמן דאיכא ריתחא"⁶¹⁶].

וע"פ האמור שרוב התורה הו"ע של עונשים, אינו מובן: איך אומרים שהתורה היא "תורת חסד"?

ד. אך הענין הוא – שתכלית הכוונה בעונשי התורה אינה בענין העונש כשלעצמו, בתור עונש, להעניש ולייסר ("פּייניקן") את האדם, שכן, גם כאשר מדובר אודות מי שראוי לקבל עונש, בגלל שעבר על עניני התורה, הנה אם הי' בזה רק ענין העונש כשלעצמו, לא הי' הדבר נלקח מהתורה, שהיא "תורת חסד"; אלא הכוונה בעונשי התורה היא – העילוי שנעשה עי"ז.

מבפנים טוב, מבחוץ לא

מזה שהצ"צ מבאר בלקו"ת⁶⁰ הענין ד"נוח לו לאדם שלא נברא"⁶¹, "נוח" דייקא, "ולא אמרו ח"ו טוב לו שלא נברא", ומביא מ"ש "והנה טוב מאד". וכיון שהצ"צ מדבר אודות בריאת כל אדם ואדם, גם עתה, הרי מוכח, שאפילו לאחרי חטא עה"ד ושאר החטאים ולאחרי החורבן כו', עדיין "הנה טוב מאד"!

אך מ"מ, הרי נאמר ש"יצר לב האדם רע מנעוריו"? – ועכצ"ל, שזהו החילוק בין חיצוניות לפנימיות: החיצוניות אמנם לא טוב, אבל הפנימיות הוא טוב. ולכן הלשון במכתב כללי הנ"ל הוא, שהבריאה היא טוב בפנימיות⁶².

יב. ועדיין צריך להבין: מהי התועלת מזה שהבריאה היא טוב בפנימיות – בה בשעה שאלינו נוגעים הענינים שבגלוי עד להנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה?

והביאור בזה – שהפנימיות פועלת גם על החיצוניות.

וע"ד מ"ש הרמב"ם⁶³ בענין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"⁶⁴ – דלכאורה אינו מובן, דממה-נפשך: אם גם גט המעושה כשר – מהו הצורך שיאמר רוצה אני; ואם צריך להיות לרצונו דוקא – מהי התועלת באמירת רוצה אני, בה בשעה שהכל יודעים שאמירה זו היא רק בגלל הכפי'?! – אך הענין הוא, שכל אחד מישראל בפנימיותו הוא טוב, ורצונו לקיים את רצון העליון, אלא "יצרו הוא שתקפו", ולכן, עי"ז שכופין אותו, מסירים את ה"ארי' דרביע עלי'"⁶⁵, ואז מתגלה רצונו הפנימי⁶⁶.

וכן הוא בנוגע לכללות העבודה: כאשר יהודי יודע שבפנימיותו הוא טוב, וסוכ"ס יבוא הטוב לידי גילוי, "כי לא ידח ממנו נדח"⁶⁷, וכמו"כ יודע שהעולם שמסביבו בפנימיותו הוא טוב, ולכן אינו צריך להלחם עם העולם, אלא אדרבה, העולם עצמו בפנימיותו מסייע לו – אזי העבודה היא בנקל יותר כו'