קחו תניאקס לפסח

גילי שושן הוא המטופל. דורון שפר הוא המטפל. גילי סובל מחרדות, כיווצים. הסביבה מעוררת בו קנאה, שנאה, לחץ. כשהוא מצליח הוא אוהב את כולם. כשהוא לא, הוא מקנא, כועס, צר עין ושונא. והשנאה כואבת. היא מכלה כל חלקה טובה בנפש.

אז הוא הלך לטיפול. המטפל, בהשראת המאטריקס, העניק למטופל כדור. לא כדור כחול או אדום אלא תניאקס. הכדור אפשר למטופל לראות את המציאות האמיתית. מציאות האינסוף הבורא את העולם בכל רגע, ומהווה את החיות הפנימית שלו. גילי מתמכר לכדור. הדרך היחידה להשיג אושר בחיים היא לגלות את נקודת האחדות, לוותר על ה'אני', לדבוק באינסוף למעלה מאינטרסים גשמיים וזמניים.

ללא הכדור גילי אבוד. או חושב שהוא אבוד. המציאות מטלטלת. היריבויות קשות. השכנים מעצבנים. הוא רוצה לחיות כל העת את המציאות האמיתית. מציאות של כוח אינסופי שאינו מוגבל בידי הסופי.

דורון המטפל מנסה לשכנע את גילי שהוא יכול גם לבד. הכוונה היא כנראה בלי התניאקס, אבל בוודאי עם התניא. הוא יכול לבד להשיג אושר אמיתי. ללמוד לאהוב ולהעניק.

אושר?

רגע בשביל מה להכיר את הבורא? הרמב"ם פוסק כי 'יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא לידע שיש שם מצוי ראשון'^[i]. בעל התניא סבור כי השימוש במילה 'לידע' אינה מקרית. היא מצביעה על ערך הידיעה המזדקרת מתוך לימוד ועיון. הכרת הבורא היא מטרתו הראשית של האדם המאמין. מצוות העשה הראשונה היא מצווה שכלית – לדעת שיש בורא שהוא 'ממציא כל נמצא', בלשון הרמב"ם, וידיעתו מאלצת פעולה אקטיבית של לימוד מצד המאמין. כלומר נוסף על האמונה הפשוטה, על המאמין מוטלת החובה להגביה את אמונתו בבורא לכדי ידיעה והשגה^[ii].

אבל שוב, בשביל מה לדעת את הבורא? בספרות תמצאו כמה תשובות, אף אחת מהן לא קשורה למחשבה תועלתנית. לעתים מופיע כי יש להכיר את הבורא כדי לעורר כלפיו את המידות, אהבה ויראה, או כי כדי לחזק את האמונה, או פשוט כי זו השתלשלות לוגית הכרחית ברגע שמקבלים את האקסיומות הבסיסיות של היהדות, שיש בורא שהוא אינו בר שינוי או הוספה.

והנה ברוח התרבות הפוסט מודרנית אנו מתוודעים לכאורה למניע חדש. אל תשאלו מה אתם יכולים לעשות עבור האינסוף, תשאלו מה האינסוף יכול לעשות בשבילכם. והוא יכול לעשות הרבה. בעיקר להעניק לנו אושר.

האם זה גם הנוסח שבעל התניא, לפני מאתיים ועשרים שנה הציע לעשרות אלפי שומעי לקחו? בפרק ג מלמד בעל התניא כי אם האדם לא יתבונן כל העת בכל רגע, בעקשנות בלתי נתפסת בכוח האינסוף, בבורא המהווה את הבריאה בכל רגע, הוא יסבול מדמיונות שוא. נו אתם יודעים מהם דמיונות השווא – כל אותן טרדות טיפשיות וסתמיות שאנחנו סובלים מהן. דאגות ומאוויים משפילים ומנמיכים.

אצל בעל התניא התועלתנות, האינדיבידואליזם, אינו כה פשוט. אך הוא בהחלט מלמד כי באופן פרדוקסאלי, דווקא ההתמסרות ותחושת הביטול העצמי לערך שהוא נעלה מהתועלת האישית הן המרשם היחיד הנתון בידי האדם להשיג את אושרו. זה הפרדוקס. רוצים אושר? תוותרו על התועלת האישית הארצית, הרגעית, האינטרסנטית. רק באמצעות תחושת הביטול האדם יכול לזכות בתועלת הגדולה ביותר שהיה מייחל לעצמו – האושר. אולי לא זה צריך להיות המניע הראשוני לעבודת הבורא, אך זו התוצאה והיא כל כך טובה וכייפית, שמפתה להשתמש בה בזמננו.

ניתוח מבנה נפש האדם מורה כי זה סובל ממקור אחד לכל בעיותיו – תחושת הישות. העמדת ה'אני' במרכז היא המקור לסבל האנושי, לחוסר איזון בנפש, לתחושת חסך, לעצבות, דיכאון, כעס, יהירות, אטימות ואלימות. הדרך היחידה להתמודד בצורה יסודית עם החולי האנושי, המידות הרעות שבטבע האדם, היא על ידי ידיעת הבורא והכרת מבנה הבריאה.

חוסר היכולת של גילי להסתדר בלי הכדור מבטא תנועה נפשית טבעית. באופן טבעי הישות מונעת הזדהות עם הבורא. היא לכל היותר סקרנית לגבי מופעיו בעולם. עצם ההכרות עם הבורא מחייבת את הנפש להצטמצם, לפנות מקום, להכיר במשהו שהוא לא רק גדול ממנה אלא המקור לה. תנועה זו עומדת בסתירה לאגוצנטריות הבסיסית ושאר מאפייניה הטבעיים של תחושת ה'אני'.

הישות היא כלי מניע ראשון במעלה. בתפקידה ככוח מניע הישות היא בעלת חשיבות רבה לחיינו, אך רק כשהיא מנוטרלת מגרורותיה ההרסניות. האדם נברא כמרכז העולם, כנזר הבריאה, רק על מנת שיפנה מקום בתוכו לבורא. אושר הנובע מסיפוק תחושת הישות הוא תמיד זמני, מתעתע ולעולם צפויה לאחריו נפילה. כל הצלחה היא כשלון בשינוי זווית הראייה או אמת המידה. תענוג שהוא תוצאה של התבוננות באפסות האדם מתירה למתבונן, מצד אחד, לקבל את עצמו כפי שהוא, בעל הכרה ש'פגימותו', מעלותיו וחסרונותיו הם רצון הבורא מעצם בריאתו, ולכן גם אין מקום 'להתרגש' ולהתדרדר לתהומות רגשיים מכל קלקול או משבר. מצד שני אותה התבוננות סוללת למתבונן מסלול חיים שבו סיפוק ישותו ותאוותיו אינם עיקר חייו.

מכאן אפשר לקשר את האמור לרשימה קצרה שלי (המצורפת למטה) שהתפרסמה במוסף פסח של ידיעות אחרונות' על ההבדל בין חופש לחירות. החופש של האדם אינו מספיק. הוא צריך להתקשר לנקודה הפנימית. לגלותה ולהנכיחה בחייו – ורק אז יצעד בדרך אל החירות.

***

חופש בדרך אל החירות

יציאת בני ישראל לחופשי משעבוד מצרים היא אבן-יסוד בהיסטוריה ובאמונה של עם ישראל. מאז, החופש נתפס מושג חשוב. ממשה רבנו דרך דונה גרציה, אברהם לינקולן, נלסון מנדלה, הדלאי למה ואיאן חריסי עלי – אלה ורבים אחרים הקדישו את חייהם להשגת חופש לבני עמם.

האדם החופשי הוא מי שמסיר עול ומעמסה מעל כתפיו. החופש מוגדר על דרך השלילה. החופש הוא תמיד מדבר-מה, משעבוד, מכניעה לרודנות, ואפילו מטרדות פרנסה ומלחצים חברתיים. רובנו אזוקים בדרך כלשהי, והחופש הוא הדרך לתאר את השחרור מאותם אזיקים.

במובן המתואר של חופש, יש לנו הרבה סיבות לחגוג את חג הפסח השנה. נראה שהעם היהודי מעולם לא היה חופשי יותר, נהנה מעצמאות, חזק כלכלית, מורלית, תרבותית. למרות כל הבעיות והקשיים אנו כנראה נמצאים בתור זהב יהודי, שקשה למצוא מקביל לו, לכל הפחות בהיסטוריה של אלפיים השנים האחרונות.

אולם יש דרגה נעלית יותר של חופש – חירות. החירות אין משמעה חיפוש אחר שחרור. לחירות הגדרה פוזיטיבית.

חירות היא מלשון חריטה. בניגוד לכתיבה בדיו, כשחורטים על סלע הכתוב הופך להיות חלק מהסלע. בדרך דומה, החירות מבטאת קשר עמוק וגילוי משמעות פנימית. חג הפסח אינו נקרא במקורות חג החופש, אף-על-פי שבני ישראל יוצאים בו לחופשי. חג הפסח נקרא זמן חירותנו. בני ישראל יוצאים ממצרים לא רק כדי לזכות בחופש, אלא כדי להגיע אל החירות. ממצרים הם מפנים את פעמיהם אל הר סיני, אל קבלת התורה. לכן גם חג השבועות קשור בקשר הדוק לחג הפסח. למעשה, לחג השבועות אין תאריך קבוע. הוא תלוי בפסח. סופרים שבעה שבועות מחג הפסח ומגיעים לחג מתן תורה.

בעברית בת זמננו חופש מתקשר עם מנוחה וחופשה. תופעה מוּכרת היא שאנו מתכננים חופשה, חוסכים לקראתה, ולבסוף, כשכבר יוצאים, הטרדות והמחשבות משתלטות עלינו ומונעות את ההנאה ממנה. החירות מלמדת שאנו יכולים להשתחרר משעבוד חיצוני, אך שחרור פנימי, שחרור מהרגלים וחולשות, לעולם יהיה תלוי בחיפוש אחר תוכן ומשמעות. שכן אין ואקום במחשבה. אם איננו ממלאים עצמנו בדברים חיוביים, ממילא יחדרו דברים שליליים, שיגררו את כוח המחשבה למקומות בעייתיים.

במהלך הסדר כורכים המסובים מצה ומרור. המצה היא זכר לחירות, והמרור זכר לשעבוד ולעבודה הקשה. כריכת שניהם יחד מלמדת שהחירות והשעבוד כרוכים זה בזה. על ידי זיכרון השעבוד מכירים בערך החירות. ליל הסדר נועד להזכיר כי  אין די בחופש כשהוא לעצמו. מטרתו היא לקדם אותנו לעבר החירות, לעבר חיים של משמעות והתעלות. כך גם בעניין תור הזהב הנוכחי. החופש הוא נפלא, אך הוא שלב בלבד בדרך אל החירות.