"איזה טוב השם". כך כתבנו החודש. ועתה מה? מה אומרים לנוכח האובדן הנורא

"איזה טוב השם". כך כתבנו החודש. ועתה מה? מה אומרים עתה, כשהילד, רק בן 22, מלא חיות ותום, עמוס תוכניות לעתיד, נקטף סתם כך, בתאונה קשה, כשיצא להביא אורח לשבת.

כך הוא הנוסח המסורתי של הנחמה – "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". נוסח תמוה הוא במבט ראשון. מה הקשר בין האבל הפרטי, בין הכאב והצער לבין חורבן ציון וירושלים?

וזו היא הנחמה.
הרומאים והבבלים שכבשו את הארץ ואת ירושלים הניחו את ידם על בית המקדש הפיזי, העשוי עצים ואבנים, כסף וזהב. צוררי היהודים לאורך השנים, והנאצים בתוכם, פגעו בגוף היהודי. אבל בית המקדש הפנימי שבלב כל יהודי – אין ידן של אומות העולם מסוגלות לשלוט בו. נצחי הוא.
באבל הפרטי המוות מכניע את הגוף אבל הנשמה נצחית היא. חיה וקיימת. ובידי החיים לגרום לה עונג גדול. כל פעולה טובה לעילוי הנשמה נזקפת לזכותה ולטובתה. ובכך היא הנחמה, על היכולת לפעול לעונג ועילוי הנשמה.

ועוד שתי נקודות של נחמה העולות מתוך הקשר בין האבל הפרטי לאבלי ציון וירושלים. האחת היא כשם שאנו בטוחים בבניינה של ירושלים ובית המקדש, כך מאמינים אנו בתחיית המתים ובאיחוד הקרובים עם יקיריהם. וגם בכך יש מעט נחמה.

נקודת הנחמה השלישית היא שלמרות שירושלים חרבה, הצער נוגע לא רק לתושביה אלא משותף לכל יהודי בכל מקום בעולם, שכן כולנו מהווים "קומה אחת שלמה". כך גם האבל הפרטי, האבל על לכתו של שמואל רפאל, בן לאליהו וסימה, שליחי חב"ד המסורים ברעננה, הוא אבל משותף לכל העם, וכולנו משתתפים בצער הגדול.

יהי זכרו ברוך, ושנזכה להרבות טוב לעילוי נשמתו.
(ההלוויה תתקיים היום. ראו מכתבי הרבי, תשובות לשאלות החיים, עמ' 367 ואילך.)