למה קהלת אומר שטוב ללכת לבית האבל

אתמול הלכנו לשבעה של אורי גרינברג, לוחם סיירת גולני שנהרג ביום חמישי האחרון, חודשיים לפני השחרור שלו. בדרך חשבתי מה אפשר להגיד, איזה שיעור אפשר להעביר שינחם את ההורים על אובדן כזה. אבל בפועל פגשנו זוג הורים, ירון ודורית, עם עוצמה פנימית בלתי נתפסת.
הם דיברו על אחדות, ועל אהבת ישראל, ועל איזה עם נפלא יש לנו, ואיך אורי איתנו בנפשו.
ויצאנו משם עם מסקנה אחת,
שלמה המלך אומר בקהלת שטוב ללכת לבית האבל מלכת לבית המשתה,
ואפשר לפרש את זה שלפעמים אתה הולך כדי לנחם, אבל בעצם אתה הולך כדי להתעורר.
ביומיום אנחנו מלאי לחצים, וחרדות, ודאגות קטנות, וקפדנות על כל מיני דברים, וטרדות, ומריבות שטותיות על לקחו לי ועשו לי,
ופתאום אתה נכנס לשבעה של אנשים שאיבדו את היקר להם מכל, וזה גורם לך לרגע לחשוב אחרת,
והמחשבה האחרת היא על איך לחיות חיים יותר משמעותיים, איך להגביר את הנפש על הגוף, איך להביא יותר טוב לסביבה שלי.
ופתאום כשקוראים על עוד ארבעה חיילים שנהרגו הבוקר הלב נשבר,
אבל המסקנה בפועל היא שלא מספיק לב נשבר, ולא מספיק להגיד איזה מחיר כבד, ואז לחזור לחיים קטנים ולחוצים, לקטנות המוחין. צריך לעשות עם זה מעשה.
כך שכל אחד בתודעה שלו או בפועל ממש צריך לבקר בבית האבלים כדי לקבל כוחות, כדי להשתנות, כדי לצמוח קצת, כדי להתגבר על דקדוקי העניות.
וכשאנחנו עושים את העבודה הזאת, הלוחמים הנפלאים האלה ממשיכים להשפיע על העולם ועל עם ישראל, במובן הרוחני והעמוק ביותר.