חירות ויציאה ממיצרים? על מה אתה מדבר. אני כולי בעצבות
איך אדבר על חירות ויציאה ממיצרים על שולחן החג, אמר לי מישהו. תכ'לס אני כולי בעצבות. כולי אצור ומרוחק. איך אגיד רעיונות שהם כל כך רחוקים ממני כרגע.
חשבתי קצת על מה שאמר. נכון, זה בדיוק הרגע לנצח את הקרב. להתגבר על הקול שרוצה להפיל מטה. לא לאפשר לו לכבוש את הנפש כולה. זה הרגע להיזכר מהיכן הקול הזה נובע ולדעת לעצור אותו במפתן הדלת. שלא ייכנס פנימה.
אבל עכשיו הוא בעצבות והנצחונות הקטנים נראים רחוקים וקשים כל כך.
עם מה מתחילים?
כשרוצים לרכוש אמון, להשיג משהו, לקדם עניין – מתחילים בסילוק הקרירות. מסיקים את התנור. אומרים דברים חמים, יוצרים אווירה נוחה. לפעמים מזמינים לסעודה, אולי משתפים בניגון. רק כשנעשה חם ומואר אפשר להתחיל לדבר לעניין ולהתחיל לעבוד.
זה נכון בקשר זוגי, זה נכון בחינוך הילדים וזה נכון במשא ומתן פוליטי. אבל זה נכון גם כשאתה עם עצמך.
כשהאדם רוצה להניע את עצמו להתחיל בעבודה הוא לא יכול לעשות זאת מייד בלי הכנה. קודם צריך לחמם. להדליק אור. לגרש את הקור. לחפש נקודות טובות. ניגון טוב. אולי ארוחה. כל מה שיעזור לו להתקרב לעצמו, ולקבל את עצמו. כל מה שיעזור לו להתרומם קצת, ומשם יהיה אפשר להתחיל בעבודה.
(וראו הריי"צ, ספר השיחות, ה'תש"ד)
