איך להפוך חולשה לכוח

יש חולשות שצריך להפוך לחוזקות, ויש חולשות שדווקא ההתגברות עליהן מחזקת אותנו מבפנים. איך עושים זאת?

מקורות

משנה אבות ד׳:א׳
אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר….אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:

ירמיהו י״ז:ט׳
עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ׃

רש"י ט
עָקֹב הַלֵּב. מָלֵא תּוֹאֲנָה וַעֲקֻבָּה מִכֹּל רָעָה:
וְאָנוּשׁ. לְשׁוֹן חֹלִי, וְחָלְיוֹ הוּא זֶה:
בעל התניא:
והיינו כנ"ל באריכות בענין עקוב הלב מכל ואנוש הוא שענין החלישות הוא כשאין לו כח להתגבר על יצרו כי איזהו גבור הכובש את יצרו להיות כמ"ש ואהבת

יומא סט א
אֲתָא מֹשֶׁה, אָמַר: ״הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא״. אֲתָא יִרְמְיָה וַאֲמַר: גּוֹיִם מְקַרְקְרִין בְּהֵיכָלוֹ, אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? לָא אֲמַר ״נוֹרָא״. אֲתָא דָּנִיאֵל אֲמַר: גּוֹיִם מִשְׁתַּעְבְּדִים בְּבָנָיו, אַיֵּה גְּבוּרוֹתָיו? לָא אֲמַר ״גִּבּוֹר״. אֲתוֹ אִינְהוּ וְאָמְרוּ: אַדְּרַבָּה, זוֹ הִיא (גְּבוּרַת) גְּבוּרָתוֹ: שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ — שֶׁנּוֹתֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים. וְאֵלּוּ הֵן נוֹרְאוֹתָיו — שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיאַךְ אוּמָּה אַחַת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּים בֵּין הָאוּמּוֹת?

זהר ויגש, א׳
…כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, עָבִיד עֲבִידְתָּא כְּדְקָא חָזֵי. בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כְּמָה דְאִצְטְרִיךְ. כֵּיוָן דְּאָתָא יוֹמָא שְׁתִיתָאָה וְאִצְטְרִיךְ לְמִבְרִי אָדָם, אָתַת אוֹרַיְיתָא קַמֵּיהּ. אָמְרָה (קמי קודשא בריך הוא). הַאי אָדָם דְּאַתְּ בָּעֵי לְמִבְרֵי, זַמִּין הוּא לְאַרְגָּזָא קַמָּךְ. אִלְמָלֵא לָא תַאֲרִיךְ רוּגְזָא, טַב לֵיהּ דְּלָא יִתְבְּרֵי. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכִי לְמַגָּנָא אִתְקְרֵינָא אֶרֶךְ אַפַּיִם.
…אֲבָל בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, כָּל יוֹם וָיוֹם עָשָׂה מַעֲשֵׂהוּ כָּרָאוּי בְּכָל יוֹם וָיוֹם כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהִצְטָרֵךְ לִבְרֹא אָדָם, בָּאָה לְפָנָיו הַתּוֹרָה. אָמְרָה (לפני הקדוש ברוך הוא): הָאָדָם הַזֶּה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לִבְרֹא, עָתִיד הוּא לְהַרְגִּיז לְפָנֶיךְ. אִלְמָלֵא לֹא תַאֲרִיךְ רָגְזְךְ, טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא יִבָּרֵא. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְכִי לְחִנָּם נִקְרֵאתִי אֶרֶךְ אַפַּיִם?

הלכות יסודי התורה ז׳
מִיסוֹדֵי הַדָּת לֵידַע שֶׁהָאֵל מְנַבֵּא אֶת בְּנֵי הָאָדָם. וְאֵין הַנְּבוּאָה חָלָה אֶלָּא עַל חָכָם גָּדוֹל בַּחָכְמָה, גִּבּוֹר בְּמִדּוֹתָיו, וְלֹא יְהֵא יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּדָבָר בָּעוֹלָם אֶלָּא הוּא מִתְגַּבֵּר בְּדַעְתּוֹ עַל יִצְרוֹ תָּמִיד. וְהוּא בַּעַל דֵּעָה רְחָבָה נְכוֹנָה עַד מְאֹד. אָדָם שֶׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנִים הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים, וְתִהְיֶה לוֹ דֵּעָה נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג וְהוּא מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ וּפוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי כְּלַל הָעָם הַהוֹלְכִים בְּמַחֲשַׁכֵּי הַזְּמַן, וְהוֹלֵךְ וּמְזָרֵז עַצְמוֹ וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ מַחֲשָׁבָה כְּלָל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים בְּטֵלִים וְלֹא מֵהַבְלֵי הַזְּמַן וְתַחְבּוּלוֹתָיו,

רבנו יונה
איזהו גבור הכובש את יצרו. כמו שכח הגוף היא מעלתו וחשיבותו. כך כח הנשמה הוא מעלתה. וגבורת הגוף שהיא הכח באדם גם בבהמה הוא כי לכלם יש כח לישא משאות ומהם יותר על חבריהם. ובזה לא דבר בן זומא כי לא נקראת גבורה אך מגבורת הלב שיש בה שני כחות להיות גבור במלחמה ולא יפחד לבו לעולם. וגם כח כבישת היצר והיא נחלקת בין האדם והבהמה כי לא לבהמות גבורת הלב. ועל זה אמר שהכח האמיץ והחזק מגבורת הלב הוא הכובש את יצרו כי הגבור במלחמה אינו דבר גדול כל כך וכמוהו כמוהם בתאר בני אדם אם להם כח גם לזה חזקה אם למדו ידיהם לקרב אצבעותיהם למלחמה. אך כבישת היצר האויב לאיש על פניו להאבידו היא גבורה נשגבה וחזקה:

שמונה פרקים ו, א
פרק שישי – בהפרש אשר בין החסיד המעולה ובין הכובש את יצרו והמושל בנפשו
אמרו הפילוסופים: שהמושל בנפשו – אע"פ שעושה המעשים הטובים והחשובים – הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהן ויכבוש את יצרו; ויחלוק עליו בפעולותיו, על מה שיעירוהו אליו כוחותיו ותאותו ותכונת נפשו ויעשה הטובות – והוא מצטער בעשיתם וניזוק. אבל החסיד – הוא שנמשך בפעולתו אחר מה שתעירהו תאותו ותכונתו; ויעשה הטובות – והוא מתאוה ונכסף אליהן. ובהסכמה מן הפילוסופים: שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. אבל אמרו: שהמושל בנפשו כחסיד בענינים רבים; ומעלתו למטה ממנו בהכרח, להיותו מתאוה לפועל הרע – אע"פ שאינו עושה אותו – מפני שתשוקתו לרע היא תכונה רעה בנפש.

הגרי”ד סולובייציק, ” חמש דרשות”, עמ’ 68
“שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים” ( שיר השירים ז, ג)
“סוגה בשושנים” – וכי יש אדם סג שדהו בשושנים?
דרך העולם, גודרים שדותיהם בקוצים ובדרדרים, בשיחין ובסייגין. ומה הוא סוגה בשושנים? אלו מצוות הרבה כשושנים.
כיצד? היה מתאוה לראות עצמו בתוך חופתו, לפי שאין לו יום בעולם חביב ממנו שהוא שמח עם אשתו. מה עשה? הוציא הוצאות הרבה, הציע חופתו, בא להזקק עמה – אמרה לו ‘כשושנה אדומה ראיתי’. פירש הימנה, זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן.
מי הפרישו ממנה? אי זה נחש עוקצו, אי זה עקרב הזיקו, אי זה גדר ביניהם? –
אלא דברי תורה שנאמר ” ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב”.
לכן כתיב ‘סוגה בשושנים’. ( מדרש תנחומא, פרשת כי תשא, סי’ ב’)
המדרש ורש”י, על הפסוק “בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים”, מתארים יפה את הכשרון של יהודי לפעול פעמים רבות נגד כח הבלתי- מוגבל של תאוותו הטבעית.
מה מכריח את הנער הצעיר לפרוש מכלתו, אליה הוא נמשך כל כך- כח חיצוני, סכנה פיסית? מי יאשים אותו אם יחטא? מי יבקר אותו אם לא יוכל להתגבר על יצרו? מי בכלל ידע מזה?
כל הדרמה הזאת מתרקמת בחדרי חדרים, באישון לילה. לא מחיצת ברזל חוסמת בעדו, אלא ערוגה של שושנים. עליו רק לדרוס על הערוגה ולרמוס את השושנים, אולם הגבורה המיוחדת שנמצאת בכל יהודי מונעת בעדו מלעשות מעשה פראי- לרמוס פרחים רעננים ויפים שאין ביכולתם להתגונן ואינם יכולים להתאונן נגד מישהו.
זה הירואיזם שקט, גבורה אילמת שאין שרים עליה. למרות זה, הגבורה של הנער הצעיר עולה על גבורת אלכסנדר מוקדון ונפוליאון.