לא לתת למרירות להפוך לעצבות ודיכאון

אחד הדברים שחשוב להבחין ביניהם זה בין עצבות למרירות.
פרשת צו מדברת על שתי עבודות שהיו במקדש. אחרי שהאש בערה על המזבח נותר אפר הקורבנות.
האפר נקרא גם דשן.
היו שתי עבודות ביחס לאפר, האחת הייתה תרומת הדשן.
בפעולה הזו לקחו מעט מהאפר והניחו על הרצפה ליד המזבח,
הפעולה השנייה הייתה הוצאת הדשן, שהיו לוקחים בכלי גדול את רוב האפר מחוץ למקדש ומחוץ לירושלים.
לפי בעל התניא, מה שקיים במקדש, קיים גם בנפש.
והוא מסביר שתרומת הדשן זה מרירות. מרירות היא כוח מניע. זה הכוח שדוחף אותי לעשות חשבון נפש, לבדוק איפה אני יכול להשתפר ולגלות יותר כוחות. מרירות היא התחושה שמשהו לא מתנהל כראוי אבל צריך לשפרו. לא צריך להתמכר למרירות ולכן מוציאים אותה מהמזבח, אבל אפשר לתת לה להופיע לזמן קצר והיא יכולה להישאר במשכן.
פעולת הוצאת הדשן מתייחסת אל העצבות. עצבות משאירה אותי במקום, היא סוגרת אותי בחדר. העצבות מחלישה את הגוף ומזיקה לי.
ולכן צריך לנהוג בעצבות בכבוד, אבל להוציא אותה מתוך חיי, מחוץ למחנה. לא לתת לה מקום.
החוכמה הגדולה היא להבחין בהבדל בין מרירות לעצבות ולעצור בזמן את המרירות כדי שלא תתפתח לעצבות.