המרדף אחר השבת המושלמת

לרגל השבת הישראלית השנייה (על הראשונה כתבתי כאן) ובעיקר לרגל השבת היהודית הבינלאומית (זה בסדר יש רק שבת אחת בפרשת נח) התעורר בי רצון עז לחשבון נפש שבתי. אמנם באיחור קל, שכן חודש אלול כבר חלף עבר, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.

במסגרת חשבון הנפש גיליתי שכבר שמונה שנים אני רודף אחר השבת המושלמת.

השבת הראשונה ששמרתי, לפני שמונה וחצי שנים לערך, הייתה נוראית. עוד לא תכננתי אז לשמור שבת. סך הכל הזמנו זוג חברים דתיים. גרנו אז במקום קסום ולשמחתנו הם הסכימו לבוא, לא לפני שבררו שוב ושוב שאנחנו מודעים לכך שההזמנה היא לשבת שלמה. התעקשנו שבוודאי שלא נגרש אותם במהלך השבת. ההזמנה תקפה לעשרים וחמש שעות. כן, אנחנו מבינים למה אנחנו נכנסים. יהיה כיף, הבטחנו. מספר שבועות קודם לכן סעדנו אצלם סעודת שבת. התרשמנו מהמפה הלבנה, ממגש הדגים. מהאווירה החמה והחייכנית. ומדברי טעם במינון הנכון שנשא הבעל. נהנינו מכל רגע ורצינו לשחזר את החוויה.

בסעודת ערב שבת זכור לי שהצלחנו במלאכת השחזור. ישבנו במשך שעות, לתוך הלילה. סעדנו לשובע ממיטב מטעמי קייטרינג כשר. שתינו קצת יין. שרנו כמה שירים. פטפטנו על כל מיני עניינים. הזוג באמת היה מתוק, אבל בבוקר כבר התחלתי להרגיש את המעמסה. הבעל סחב אותי איתו לבית הכנסת. שעתיים וחצי של שעמום. ב"ארוחת הצהריים" כבר הייתי על קוצים. כמה זמן אפשר להיות בבית בלי להדליק את המחשב. הררי עבודה, שהייתי להוט לסיים, המתינו לי. השבת הייתה קייצית והרגשתי שהיא לא נגמרת. אני מקווה שזוג האורחים שלנו לא חשו בדבר, אבל בצאת השבת נשמנו לרווחה. איך הדתיים הללו עומדים בגזרת השבת הזאת, שאלנו את עצמנו.

מאז אותה שבת קייצית ראשונה, שמרתי, או לפחות השתדלתי לשמור, ארבע מאות עשרים וארבע שבתות סך הכל. הריטואל חוזר על עצמו כל שבוע מחדש. יום שישי בבוקר-צהריים זה מתחיל. בישולים. ניקיונות. מקווה. מפה לבנה. נרות. תפילת קבלת שבת. לימוד קצר. סעודה ארוכה. שתי כוסות יין. שיחה ולימוד משפחתי. אורחים. שינה. השכמה מוקדמת. לימוד. תפילה ארוכה. סעודת שבת. מנוחה קצרה. לימוד זוגי. תפילה. טיול וארוחה קלה. תפילה. הבדלה ונגמר. ריטואל שחוזר על עצמו כמעט בדייקנות כבר 424 פעם. כן, אנחנו מרבים לארח ולהתארח, אבל סך הכל המבנה החיצוני, התפאורה אינה משתנה ולתוכה צריך ליצוק תוכן.

והנה מהפך. 424 שבתות והשבת הפכה לעניין המרכזי בכל ימות השבוע. אם בעבר בצאת השבת היינו חושבים על המשימות הממתינות לנו במהלך ימות החול, היום אנחנו חושבים על השבת הבאה. נדמה לי שאני מדבר לא רק בשמי. עבור רובנו השבת הפכה מקור לעונג, לשחרור והתרוממות. אנחנו ממתינים לה בקוצר רוח כבר מיום ראשון. אנחנו, ההורים, משתחררים מהמחשב והפלאפונים. נאבקים כדי להניח בצד את הטרדות והדאגות ויחד בונים אי של שקט ופנימיות. אי בודד מנותק מהעולם החיצון ואליו מוזמנים רק מי שאיתנו באותו הרגע.

איך השבת עברה כזאת מהפך? זה לא קרה ביום אחד. נדמה לי שבעבודה קשה מצאנו מתג קסם שבאחת משנה אצלנו משהו עם כניסת השבת. מכירים את הסיפור על הזוג שרב ריב שחור משחור. והנה הם שומעים צלצול בפעמון. המעסיק של הבעל בפתח הדלת. הריב נפסק. הבעל מחויך, מה שלומך? בדיוק חשבתי על כמה דברים בעבודה. הבעל מצא את המתג וכהרף עין שינה משהו אצלו. התנהגותו לכאורה חיצונית ומלאכותית אבל היא הביאה למפנה שלם.

הכפתור הזה, אני מבין היום במבט לאחור, נמצא בראש.

ספרות החסידות עמוסה בביאורים אודות מעלת השבת, המשמעות של הסעודות, ההתענגות על הבורא בשבת, עליית העולמות ביום השביעי, הערך שבהכנות, הכוח שיונקים ימות החול מהשבת ועוד ועוד. להגיע לשבת מבלי ללמוד משול לטיול באחד מאתרי רשות שמורות הטבע ללא חוברת הדרכה הפורשת את ההיסטוריה של המקום, הסיפורים והמיתוסים הכרוכים בו. החוויה לעולם לא תהיה אותה חוויה, ולא משנה כמה מטעמי השבת יהיו ערבים. הלימוד מייצר את השינוי. הוא מעורר את הרגשות ומזמין את התענוג. הלימוד אודות השבת מבהיר כיצד להתמצא ביום הזה וכיצד אפשר לראות בו פתח המסיר את ההסתר והעלם של הזמן על המציאות. המציאות של כוח הבורא המהווה את הבריאה. השבת במחשבה החסידית אינה עומדת לעצמה. היא אינה מנותקת משאר ימות השבוע ומההשקפה הכללית על החיים ועל התפקיד שלנו בתוכם. הלימוד והיישום עוזרים לנו להתנער מהמחסום הרגשי, מהאטימות, מחוסר היכולת להרגיש או להבין תכנים רוחניים, עדינים.

באחת השבתות הראשונות ששמרנו שמענו משל נחמד. במשך שישה ימים הקב"ה הוא כצייר הרוכן על כנו. עמל על כל פרט. ביום השביעי הוא מסיג את מבטו לאחור. מתבונן בתמונה שצייר ממרחק. במבטו המרוחק הוא מצליח להקיף את התמונה כולה ולא רק את הפרטים.

התפקיד של האדם הוא לחקות את דרכי הבורא. כשאנו רוכנים על כן הציור אנחנו די אטומים. כסוסי מרוץ העוטים סכי עיניים. עסוקים בטרדות היומיום, בעניינים הקטנים שלנו. בשבת גם אנחנו נדרשים להתרחק מכן הציור ולבחון את היצירה, יצירת חיינו השבועית. להתרגש ממנה. להתחבר אליה. להתחבר אל עצמנו. להתרומם מעל הדאגות, החרדות והלחצים העסקיים. בשבת כל צרכינו עשויים ואנו מוזמנים ליהנות מהשקט. ללחוץ על המתג המניע אותנו מנקודה אחת לאחרת ומאפשר לנו להתחבר אל הנקודה הפנימית שאינה נכנעת לדעת הקהל, לרעשים החיצוניים, לשיפוטיות.

בשבת אנחנו משתדלים לא לדבר או לחשוב על מה שחסר, על מה שלא הספקנו, על חסכים ובעיות. היו פעמים, כמו בתקופה שבנינו, שזה היה כל-כך קשה. כמעט בלתי אפשרי. החוסר מייצר מיד עצבות או דחף לתיקון. השלמות מקדמת שמחה. השלמות עומדת בייסוד השבת שכן היא מגלמת את התובנה ששום דבר באמת לא חסר לנו בחיינו. בצאת השבת אנחנו חוזרים למרוץ, אבל תחת השפעת אותה שלמות.

כמשפחה אנחנו עדיין ממשיכים לחפש אחר השבת המושלמת. ממשיכים לנסות להיאבק בקהות החושים, בסגירות הלב והמוח, במשיכה המתמדת של הדברים הגשמיים. זה לא קל, אבל לעתים כשמשיגים שבת כזאת, כמעט מושלמת, שאינה תלויה בתנאים החיצוניים, אז זה מתגלה. אז מתגלה תענוג עצמי, פנימי. תענוג כזה ששום תענוג אחר אינו משתווה לו.