פסיכולוגיה בפרשה

איך לאמץ חשיבה לא קורבנית | פסיכולוגיה בפרשה, ויגש

חשיבה חיובית לא מורכבת רק מסדרת של טכניקות מחשבתיות נייטרליות ערכית. היא חודרת לעומק הבנת החיים והקשר בין הבורא לבריאה. יוסף מלמד בפרשה כמה מעקרונות החשיבה החיובית.



מקורות

בראשית מ״ה

וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃

וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃

וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃

כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר׃

וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃

וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכׇל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

מַהֲרוּ֮ וַעֲל֣וּ אֶל־אָבִי֒ וַאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכׇל־מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃

שם משמואל, ויגש ד׳:י׳

ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחי' וכו', ויש לתמוה שהרי מי שהושיט ידו ליקח בשר חזיר והעלה בידו בשר טלה צריך כפרה דאיהו מיהו איכוין לאיסורא, ועוד שאמרו ז"ל שעשרה הרוגי מלכות מינייהו הוא, הרי שהנם אשמים בחטא זה, ואיך החליק יוסף הדבר בעיניהם, כי זה גורם מניעת התשובה,

ונראה דהנה מצינו שאמר להם יוסף שלשה לשונות

 אל תעצבו

 ואל יחר בעיניכם,

ואל תרגזו בדרך,

(לא לבכות על העבר. גירושין, אובדן זמן)

וכאשר נדקדק בלשון עצב נופל על עבר כמ"ש כי נעצב המלך על בנו,

חרון על הוה כמו בקין ויחר לקין מאד כי עדיין עוסקים באותו ענין וכן כולם,

רוגז על עתיד כמו שמעו עמים ירגזון, ושלשה לשונות כאלו מצינו נמי בפסוק אחד,

ובזוה"ק (מ"ח ע"ב) דרשו אותו על שבת ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך מעצבך על עבר ומרגזך על עתיד ומן העבודה הקשה אשר עובד בך על הוה,

והיינו שכך צריך להיות במנוחה ועונג שבת עד אשר לא יזכור כלל לא מעבר ולא מעתיד ולא מהוה, וכבר אמרנו פעמים רבות מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שבשבת צריך שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' היינו אפי' לשמים,

והפי' כענין שכתוב כי חדות ה' הוא מעזכם, וכ"כ יהי' דבק באהבה ועונג שבת עד כאלו הוא למעלה מהזמן,

ואחד הוא לו העבר והעתוד וההוה וכולם אינם תופסין מקום נגד עונג שבת, וע"כ מוחלין לו כל עונותיו ובתנחומא בראשית שעונג שבת טוב יותר מאלף תעניות כי כל העונות נופלים תחת הזמן וכן התיקון ע"י התעניות ויכול להיות שבעומק הלב עדיין אין התשובה שלימה ושאפי' האדם עצמו אינו מרגיש, אבל עונג שבת שנעשה מופשט ולמעלה מהזמן מועיל יותר כי שם אין מציאות לעונות, וע"כ אפי' עונות כאלה שנשאר מהם רושם בעומק הלב ג"כ נמחלו:

מי השלוח, חלק ב, ספר בראשית, ויגש ב׳

בזה מלמד אותנו השי"ת שבל יתייאש שום אדם אפילו שידמה לו שהישועה רחקה ממנו מאוד,

 וחלילה כל יום קללתו מרובה מחבירו, עד כי אפס ממנו הישועה.

ובזה יתחזק האדם שיתן לב לצער השבטים שהיה להם בזה העת שנתפסו כמרגלים, אחרי הלכו לשבור תבואה להחיות נפשם ברעב וגם אחרי כל זה נאסר שמעון לעיניהם, וגם נמצא הגביע באמתחת בנימין ונלקח גם בנימין לעבד ונדמה להם כי אין להם שום תקוה להושע, והצדיקו עליהם את הדין באמרם הננו עבדים לאדני, ואחרי כן כאשר הגיע עת הישועה אמר יוסף אני יוסף אחיכם, ולא נעשה שום מעשה שיהיה חילוק בין רגע שקודם התגלותו לאחיו ובין רגע שאחר כן. כי גם קודם הישועה היה נצב נגד פניהם כל הישועה, שכתיב בה ותחי רוח יעקב אביהם, וזה החיים היה נגד פניהם, רק קודם העת לא הרגישו בזה. וכן נקוה כאשר יבוא העת לגלות כבוד מלכותו עלינו ולרחם שארית ישראל, כל ישראל יראו שהישועה היתה נגד פנינו, רק מצדנו נסתר זאת, ויתקיים הכתוב (זכריה י',ו') והיו כאשר לא זנחתים.

דברי אמת, דברי אמת על התורה, ויגש ג׳

(ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם. לשון כפול פרשנו כי איתא בשם האר"י ז"ל עצבות מבטל השגה וזה אל תעצבו ממילא אל יחר בעיניכם כו' כי תשיגו כי למחי' שלחני אלקים לפניכם):

באר מים חיים, בראשית מ״ה:ה׳:א׳

ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. שתסברו שאנקום בכם נקמתי ביכולת המלוכה אשר בידי או לדבר עליכם בפני אבינו, כי אותו ענוה ושפלות שהיה בי בעת המכירה לצד שידעתי כי הכל מאת ה' הוא כן עתה זה אצלי עוד ביותר ויותר אשר בעיני אני רואה כי למחיה שלחני אלהים ומאיזה טעם יחרה אפי בכם ואלהים חשבה לטובה והוא גזר אומר ויקם.

העמק דבר על בראשית מ״ה:ה׳:א׳

אל תעצבו ואל יחר בעיניכם. כבר ביארנו לעיל ל״ד ו׳ דשני דברים אלו שונים המה בתכונתם. עצבון הוא כמו שנופל בעיני עצמו. וחרי הוא בצער על שהרע לו אחר.

והיינו משום שחשב שיש מהאחים שמתחרטים הרבה על הנבלה הלזו ונופלים בלבבם שאירע להם מקרה זה.

המגיד ממעזריטש אור תורה מקץ נד

איתא בזוהר יעקב ידע שיהיו בניו בגלות מצרים. וזהו וירא יעקב כי יש שבר במצרים, כלומר שיש ניצוצי הקדושה במצרים שנפלו בשבירה, וזהו כי יש שבר, וצריך להעלותם על ידי גלות. וזהו (שכתוב) [שאמר יוסף] כי למחיה שלחני, ר"ל להחיות ניצוצות [הקדושות] אלו [במצרים]. וזהו וילקט יוסף את כל הכסף. וזהו מ"ש רז"ל בשביל שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם [אבינו] ע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, על כן הביא רעב בכל הארץ כדי להביא רכוש גדול למצרים. הכוונה בזה, ניצוצי הקדושה שהיו [נ"א: המפוזרים] בכל הארצות הביאם הש"י למצרים כדי שיעלום בני ישראל ממצרים.

הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות כרך ל ויגש שיחה ב 225

"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים" — שייכת יותר לעיל, בתור טעם ל­אמירת יוסף לאחיו "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה", מפני ש­"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים" — ומדוע נאמרה הדגשה זו דוקא אח"כ (לאחר הפסקת "שלישי") בהמשך אחד עם "וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים"?

ד. ויש לומר הביאור בכל זה:

הטעם לזה שיוסף הוא הראשון מבני ישראל שירד מצרימה — וזה הי' סיבה והתחלה לירידת כל ישראל למצרים — הוא מפני שהירידה למצרים שייכת לחידוש המיוחד שבעבודת יוסף:

מבואר בכ"מ הטעם שהאבות וה­שבטים בחרו להיות רועי צאן, כי הת­עסקות זו — שאין בה טירדא (יתירה) ונמצאים במצב של התבודדות מעניני העולם — לא הפריעה אותם מלהיות במצב של דביקות תמידית באלקות; אבל יוסף שונה בעבודתו מהאבות ושאר השבטים, שגם בהיותו עסוק בעניני העולם, הן בבית פוטיפר כאשר הפקידו "על ביתו וכל יש לו נתן בידו"37, ועד"ז בבית הסוהר, שנתן בידו "את כל ה­אסירים. . ואת כל אשר עושים שם הוא הי' עושה"38, וכ"ש כשנעשה משנה למלך וניהל כל עניני מצרים ("ועל פיך ישק כל עמי. . ובלעדיך לא ירים איש גו'"39) — כל הטירדות העצומות הללו לא בלבלו אותו ולא הטרידוהו והי' בתכלית הדביקות באלקות.

ובזה יובן הטעם (הפנימי) שהתחלת ירידת בנ"י למצרים היתה על ידי ירי­דתו של יוסף, כי יוסף (בעבודתו שם) הוא שנתן כח בבני ישראל להחזיק מעמד גם בהיותם בגלות, בארץ לא ל­הם, במצרים.

וזו היתה כוונת יוסף באמרו לאחיו — "למחי' שלחני אלקים לפניכם. . וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית ב­ארץ", שירידתו למצרים היתה שליחות מאת הקב"ה, כדי "לפתוח את הצינור" ולתת כח לבני ישראל שיוכלו להחזיק מעמד בגלות, לחיות בחיים רוחניים, "ו­אתם הדבקים בה"א חיים", גם במצרים.

יש מידת הדין, אבל היא מכסה על האהבה

ובזה יובן ג"כ דיוק לשונו של יוסף "למחי' שלחני אלקים. . וישלחני אלקים. . ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים" — שם אלקים דוקא, מדת הדין והגבורה (ולא שם הוי', מדת הרחמים) — כי שליחות זו היא באופן של ירידה לגלות, מקום של העלם והסתר כו' [ובאופן שגרם צער ועגמת נפש ליוסף וליעקב וכו'] שלא ניכרין בו רחמיו של הקב"ה באופן גלוי — וגם במצב זה, פעל יוסף שירידתו שם תהי' "למחי'. . להחיות לכם לפליטה גדולה".

מהענינים הבלתי­רצויים שבגלות, כדי שהאדם ישאר דבוק באלקים (כמקודם) גם במצב זה —

עיקר חידושו של יוסף הוא — כשמו — יוסף מלשון הוספה, וכהפירוש ב­פסוק "יוסף ה' לי בן אחר", שענינו של יוסף הוא, שמהפך גם את "אחר" (היינו מי שאינו שייך לצד הקדושה), שיהי' "בן" להקב"ה. כלומר, לא רק שאינו מת­פעל מהמניעות ועיכובים שבגלות, אלא אדרבה, שהוא שולט עליהם עד שכוב­שם תחת ממשלת הקדושה.

[וע"ד דברי הרמב"ם בנוגע למלך המשיח, שתפקידו הוא לא רק "להחזיר מלכות דוד ליושנה. . (כדי שיהיו) חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם"45 עבור בני ישראל (ע"י שיבנה מקדש במקומו), דהיינו שבני ישראל יעבדו את השם בתכלית השלימות, אלא גם "יתקן46 את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר47 כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וגו'"].

וכפי שהי' בפועל ביוסף במצרים, שהי' משנה למלך, ד"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצ­רים"48, ויוסף שלט עליהם בפועל, "ו­יוסף הוא השליט על הארץ"49 [וכמסופר בארוכה בסוף פרשתנו50 שיוסף קנה המצרים ואת אדמתם, ועוד העבירם מק­צה גבול מצרים ועד קצהו וכו'], וכוונת יוסף היתה לא רק לשליטה גשמית, אלא51 שיכירו את אלקי השמים ואלקי הארץ, ויקיימו שבע מצות ב"נ52, ועד ש­ארז"ל53 — והובא בפרש"י על התורה54 — שהכריחם שימולו את עצמם55.

כשאתה מתמודד אתה נותן תוקף וכוח לאחרים

ו. והנה ישנו הבדל יסודי בין שני ענינים אלו בשליחותו של יוסף למצרים — (א) נתינת כח בבני ישראל שעניני (מצרים) הגלות לא יפריעו אותם מדבי­קותם בה', (ב) השליטה על עניני הגלות — שיהיו נכנעים ועד שהם עצמם יהפכו לקדושה:

הענין הראשון, התוקף שעניני הגלות לא יבלבלו את בני ישראל מדביקותם בה', אף שמקורה מיוסף, מ"מ, על ידי יוסף נמשך כח זה בכל אחד ואחד מישראל באופן פנימי, עד שזה נקרא על שמו של כאו"א.

הכל בהשגחה פרטית

אלא שעדיין מקום לומר, דהגם שלמחי' שלחני אלקים לפניכם מ"מ בנוגע ליוסף עצמו הי' זה ענין בלתי רצוי, לכן הוסיף39 לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה גו' ומושל בכל ארץ מצרים, שירידת יוסף למצרים היתה דבר רצוי גם בנוגע ליוסף. [ולהעיר, שעד"ז הוא בכל הענינים שבין אדם לחבירו40. וכמבואר בתניא41 שגם כשאדם גומל לחבירו היפך הטוב, האמת היא שמאת ה' היתה זאת לו, ויש להוסיף, דמזה מובן שיהי' לו טובה מזה, שהרי כל דעביד רחמנא לטב עביד42. אלא שבמכירת יוסף הי' זה בגילוי]. ו) והנה ע"פ הידוע שכל הענינים שבתורה הם בתכלית הדיוק, יש לומר,

הכל הוא בדוגמת מסע הנשמה

דזה שאנו מבקשים מי יתנך כאח לי כדרך שעשה יוסף לאחיו [דהגם שעשו דבר בלתי רצוי מ"מ גמל להם טובות גדולות], הוא, כי כל דבר בלתי רצוי שאדם עושה הוא דוגמת הענין שעשו השבטים ליוסף שמכרו אותו למצרים, והבקשה מי יתנך כאח לי היא, דהגם שע"י מעשינו הלא טובים גרמנו להקב"ה ענין שבדוגמת מכירת יוסף למצרים (כדלקמן)

מ"מ יגמול לנו טובות כדרך שעשה יוסף לאחיו. והענין הוא, דירידת הנשמה למטה והתלבשותה בגוף ונפש הבהמית היא גלות ממש43, ויתירה מזה, שהנשמה היא בשבי' ובמאסר44 הגוף ונה"ב. והכוונה בירידת הנשמה למטה היא בכדי לברר ולזכך את הגוף והנה"ב וחלקו בעולם ולעשותם כלים לאלקות וגם בכדי שע"י עבודת הנשמה למטה תתעלה למדריגה נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. ומזה מובן, דכל רגע45 שהאדם אינו עובד את עבודתו, הצער והיסורים דהנשמה מזה שהיא בגלות ובמאסר הגוף ונה"ב, הם ללא תכלית. דבשעה שהאדם עובד את ה', כיון שעי"ז נשלמת הכוונה דירידת הנשמה למטה בנוגע לשני ענינים הנ"ל [בירור וזיכוך הגוף ונה"ב וחלקו בעולם והעלי' דהנשמה], הרי התענוג דהנשמה מזה שהיא משלמת רצון הקב"ה לברר ולזכך את הגוף שעי"ז נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים וכן מהעלי' שלה ע"י עבודתה למטה הוא תענוג גדול ביותר, שבשביל זה כדאי כל היסורים שלה מהירידה. אבל ברגעים אלה שהאדם אינו עובד עבודתו [ומכש"כ בהרגעים שהוא עושה ענינים בלתי רצויים], זה שהנשמה היא בגלות ובמאסר בהגוף ונה"ב, והצער והיסורים שיש לה מזה, הם ללא תכלית. וכיון שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש46, הרי הגלות והצער דהנשמה הוא (גם) גלות וצער דהשכינה47. וזהו שע"י הנהגה בלתי רצוי' של האדם (כולל גם זה שאינו ממלא שליחותו, גם כשאינו עובר עבירה) הוא עושה כביכול להקב"ה ע"ד מה שעשו השבטים ליוסף, שמכרו אותו לעבד וזה גרם אח"כ שהי' גם במאסר. ועוד ענין בזה, שבנוגע מעשה השבטים ליוסף נאמר48 אשמים אנחנו גו' בהתחננו אלינו ולא שמענו גו', דזה שלא ריחמו עליו בהתחננו אליהם היא אשמה גדולה יותר מהמכירה עצמה49, עד"ז הוא בהנמשל, שהנשמה [והשכינה] מתחננים להאדם שיוציא אותם מהגלות והמאסר, וכשהאדם אינו שומע לקול תחינתם הוא (בענין זה) גרוע יותר מההנהגה הבלתי רצוי' עצמה. ז) וזהו מי יתנך כאח לי, כדרך שעשה יוסף לאחיו, דכמה ענינים בזה. דכמו שיוסף כלכל את אחיו ואת טפם50 וגם נתן להם אחוזה במיטב הארץ51, כן אנו מבקשים מהקב"ה דהגם שחטאנו לפניו מ"מ יתן לנו כל טוב. וכמו שיוסף לא הי' טינא בלבו על אחיו על זה שמכרו אותו לעבד [דנוסף לזה שבפועל גמל להם טובות, גם בלבו לא הי' לו טינא עליהם] ואדרבא השתדל שיתכפר עוונם [וכמובא לעיל (סעיף ד) דזה שציער אותם הוא בכדי שעי"ז יתמרק עוונם], כן אנו מבקשים מהקב"ה שימחול לנו על כל עונותינו. שהכפרה דעון מכירת יוסף היתה ע"י שהי' להם צער, ואנו מבקשים שהקב"ה יכפר לנו את עונותינו שלא ע"י יסורים. וכמ"ש הצ"צ<20>, שהקב"ה הוא כל יכול למחול בלי יסורים. והוא ע"ד שאמרו רז"ל52 שאלו להקב"ה ואמר יעשה תשובה ויתכפר לו. שמצד הקב"ה שלמעלה מהשתלשלות אפשר להיות הכפרה בלי יסורים (ואפילו בלי קרבן) אלא ע"י תשובה בלבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
דילוג לתוכן