שפע מבורך ושפע שאינו מבורך | פסיכולוגיה בפרשה, בהעלותך

יש שפע שמביא ברכה, מנוחת נפש, אחדות וחיבור. ויש שפע שעושה אותנו כעוסים ומרירים ומביא למריבות במשפחה. איך מאמצים שפע מבורך ואיך נזהרים משפע שאינו מבורך.

מקורות

בהעלותך, במדבר י״א

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר׃

זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים׃

וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ׃

וְהַמָּן כִּזְרַע־גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח׃

שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן׃

וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל־הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו׃

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת־הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אׇהֳלוֹ וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא־מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת־מַשָּׂא כׇּל־הָעָם הַזֶּה עָלָי׃

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כׇּל־הָעָם הַזֶּה אִם־אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי־תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו׃

מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכׇל־הָעָם הַזֶּה כִּי־יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה־לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה׃

לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת־כׇּל־הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי׃

וְאִם־כָּכָה  אַתְּ־עֹשֶׂה לִּי הׇרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל־אֶרְאֶה בְּרָעָתִי׃ {פ}

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי־הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ׃

וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא־תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ׃

וְאֶל־הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאׇזְנֵי יְהֹוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי־טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהֹוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם׃

לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא  חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם׃

עַד  חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר־יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי־מְאַסְתֶּם אֶת־יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם׃

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים׃

הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת־כׇּל־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם׃ {פ}

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה הֲיַד יְהֹוָה תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם־לֹא׃

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל־הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל׃

וְרוּחַ נָסַע  מֵאֵת יְהֹוָה וַיָּגׇז שַׂלְוִים מִן־הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל־הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ׃

וַיָּקׇם הָעָם כׇּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכׇל־הַלַּיְלָה וְכֹל  יוֹם הַמׇּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת־הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה׃

הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהֹוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהֹוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד׃

וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי־שָׁם קָבְרוּ אֶת־הָעָם הַמִּתְאַוִּים׃

מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת׃ 

לוי יצחק מברדיטשב

מי יאכילנו בשר כו' זכרנו את הדגה כו' (במדבר יא, ה). לכאורה אינו מובן מה ענין לבשר זכרנו את הדגה. ונבאר, כי במן טעמו כל הטעמים שרצו לטעום בו, רק זה המאכל שהיה ידוע להם הטעם היו ממשיכים במחשבה במן לטעום בו זה הטעם, אבל זה המאכל שלא טעמו עדיין לא ידעו האיך להמשיך טעמו במן. והנה טעם בשר כשר, דהיינו בשחיטה ומליחה כמצותה יש לו טעם אחר מבשר בלא שחיטה ומליחה. והנה במצרים היו אוכלים בשר בלא מצוה, דהיינו בלא שחיטה ומליחה זה הטעם ידעו אבל הטעם מבשר הנעשה כמצותה זה לא ידעו עדיין טעמו. וכאן אחר מתן תורה שנצטוינו בבשר על מצות הנ"ל זה הטעם לא ידעו איך להמשיך במן כדי לטעום בו אבל טעם דגים טעמו במן מחמת שלא נשתנה טעמן שלא היה בה שום מצוה. וזהו שאמרו מי יאכילנו בשר כו', כדי לטעום טעמו אחר כך במן. זכרנו את הדגה, טעם דג אנו יכולין לטעום במן אבל טעם בשר לא כנ"ל. וזהו שהקדוש ברוך הוא יעשה סעודה לעתיד לבא מלויתן ושור הבר ובר אווזות ויין המשומר, כי באמת יאכלו בני ישראל מן כאשר היה בימי יציאת מצרים לכך יעשה הקדוש ברוך הוא סעודת הצדיקים לעתיד לבא מהדברים אלו כדי שאחר זה כשיאכלו המן יטעמו המאכלים שאכלו בסעודה ובמי באר יטעמו כל המשקים כאשר היה ביציאת מצרים:

שפת אמת, במדבר, בהעלותך ב׳:ג׳

עשה רצונו כרצונך כו'. הוא עצה לתקן הרצון כפי מה שאדם מדבק כל רצונו וחשקו במצוה ומעשה טוב…

ואפשר ז"ש התאוו תאוה שהי' חסר להם התאוה. כי היו רחוקים מתאוות גשמיות. לכך היו חסרים תאוה טובה. ולכן התאוו תאוה. ונחשב לחטא כי השי"ת רצה שיהיו המה באופן אחר. ואנחנו ע"י אמונה צריכין לקרב כל הרצונות להשי"ת שיהי' נעשה רצון אחד להשי"ת מכל אלו הרצונות:

קדושת לוי, במדבר, בהעלותך ו׳

והמן כזרע גד (במדבר יא, ז). כי האדם הנותן צדקה הוא משפיע בעני. ורבותינו ז"ל אמרו (ויק"ר לד) יותר ממה שבעל הבית עושה כו'. אם כן העני גם כן משפיע בבעל הבית. אפס החילוק שבעל הבית משפיע להעני דבר גשמי והעני משפיע לבעל הבית דבר רוחני, דהיינו שהקדוש ברוך הוא נותן לו עולם הבא וקדושה וטהרה. וכן היה במן שהמן היה משפיע לישראל שאכלו ממנו דהוא קצת גשמי וישראל השפיעו במן דבר רוחני כמאמר חכמינו ז"ל (יומא עה.) כל מה שבקשו לטעום במן היה טועמין. נמצא המן מקבל מאתם דבר רוחני איזה טעם שרצו וגד, ראשי תיבות גומל דלים. וזהו והמן כזרע ג"ד, הוא שהמן היה בו ענין גומל דלים שזה משפיע לזה גשמי וזה משפיע לזה רוחני כמו כן היה במן המן השפיע להם גשמי לישראל וישראל השפיעו בו רוחני. וזהו כזרע ג"ד, כזריעה של גומל דלים וזריעה נקרא צדקה כמאמר חכמינו ז"ל (ב"ק יז.)זרעו לכם לצדקה:

באר מים חיים – לא ידעו לקבל בלי עבודה

במדבר, י״א:ז׳

והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. תחילה משבחו במראהו לומר אשר מראיתו אינו בנמצא כלל במאכל הארץ הלזו. כי גם זה מתענוגי המעדנים הוא ומחמדיהם. כשהמאכל נאה ויפה הוא במראהו וכעין שנאמר בעץ הדעת (בראשית ב', ט') ונחמד למראה וגו'. ואם תאמר שיגיעתו קשה כי הלא אנו צריכים לילך בכל יום אל השדה וללקטו ולהביאו אל הבית. לזה אומר הכתוב לא כן הוא. 

אך הענין הוא שהרי נת' שם שזהו דוקא מבחי' גבו' דעתיק שמלובש במו"ס, דהעונג בעצם הוא למע' מהבירור רק כשבא העונג בבחי' ח"ס ה"ה מברר ומגביל את הרצון כו', וא"כ המן שהוא מעצם העונג בחי' ג"ר דעתיק ה"ה למע' מהבירורים כו'. אך עדיין צ"ל שהרי המן הוא מבחי' טלא דבדולחא וכמ"ש ועינו כעין הבדולח והיינו בחי' טלא דבדולחא וכמ"ש באד"ר דקכ"ח ב', וידוע דטלא דבדולחא הוא בחי' גבו' דעתיק שמלובש בח"ס, וזהו כמו אבן הבדולח שמראהו כולו לבן וכעין גוון סומק אתחזי בי' כו',

ענין המסעות כפי שהוא בתורה הוא באופן רצוי [וכמובא שם18 לדוגמא בנוגע למסע דקברות התאוה673, ששם קברו את העם המתאוים674, שענינו בקדושה הוא מדריגה נעלית שבה לא שייך ענין התאוה

באר מים חיים, במדבר י״א:ל״ד:א׳

ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה. כי שם זכו ישראל שקברו התאוה בלבבם והגבירו כח אהבת שמו והתשוקה אליו עד שלא השתוקקו והתאוו לדבר בעולם כי אם לעשות לו נחת רוח תמיד בעבודתו. ובזה נכון מה שקבע משה לדורות שם הזה למקום ההוא כי גם במסעות נזכר שם הזה כאומרו ויחנו בקברות התאוה וגו' ולכאורה הלא נודע מאמרם ז"ל (בפסחים ג'.) שאפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב וכו' ומכל שכן לקבוע שם למקום שיורה על גנות ישראל. ואכן כי שם הזה הוא לשבח, שכשרי ישראל הנשארים, בראותם את המשפט הגדול הנעשה בעם המתאוים. נתנו אל לבם להכניע התאוה שבלבבם ולקברה מכל וכל. והכל על ידי הבערת אש האהבה לה' ברוב חמדה וזירוז. כי אשו של הקב"ה הוא אש אוכלת אש כאומרם ז"ל (ביומא כ"א:) שאש האהבה לשמו יתברך שורפת ומכלת אש של התאוה שלא להתאוות לדבר בעולם כי אם לעבוד לפניו ביראה ופחד, כאשר ביארנו.

לדעת לא להתעלם מהצורך של הזולת

וזהו שהי' כבד פה כו' מפני שהי' למעלה מבחי' השפעה וגילוי כו', וזהו שאמר מאין לי בשר שלעוצם מעלתו לא הי' יכול להשפיל א"ע בהשפעת בשר כו' וא"ל הקב"ה אספה כו' מזקני ישראל (י"ל בחי' מוחין שבמדות שזה הי' מדריגתם מצ"ע כו' וע"ד ראשי המטות שזהו בחי' מוחין שבמדות וכמ"ש במ"א), ואצלתי מן הרוח שעליך כו' היינו המשכה מבחי' עצמיות החכ' או גם מבחי' ח"ס כו' (כי בחי' מוחין שבמדות הגם שזהו ג"כ מבחי' החכ' ה"ז הארה לבד ואין ערוך לגבי בחי' עצמות החכ' כו',

כשבנ"י "התאוו תאוה" ואמרו "מי יאכילנו בשר"⁷¹ – אמר משה רבינו להקב"ה "מאין לי בשר"⁷², וכפי שמסביר רבינו הזקן⁷³ שמשה רבינו טען שאין לו שייכות לענין של בשר; הוא צריך לעסוק בענינים רוחניים, ללמוד תורה עם בנ"י – בהתאם לשמו הקבוע לכל הדורות: "משה רבינו", ש"קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"⁷⁴ ועל ידו לזקנים וכו' עד סוף כל הדורות. אבל כשצריכים לאכול בשר בגלל ש"התאוו תאוה" – יש לחפש זאת אצל אנשים פשוטים, עכ"פ יהודים פשוטים, אבל אין זה ענינו של משה רבינו.

אבל בפועל, הנה גם השפעת הבשר הוצרכה להיות ע"י משה רבינו דוקא⁷⁵, להיותו מנהיג הדור ומלך הדור, כי, כשם שהראש שבגוף האדם נמשך ממנו חיות לכל האברים והוא המנהיג לכל האברים, כך גם ה"ראש" שבעם ישראל, המלך שבישראל, ענינו "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" – בשעת מלחמה ח"ו, ויתירה מזה בשעת שלום – שעל פיו ישק כל העם, ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו; הכל תלוי במלך.

אור החיים

הֲיַד ה׳ תִּקְצָר וְגוֹ׳ הֲיִקְרְךָ דְבָרִי וְגוֹ׳. יִתְבָּאֵר עַל פִּי שְׁנֵי הַדְּרָכִים שֶׁכָּתַבְנוּ, לַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן שֶׁפֵּרַשְׁנוּ שֶׁתְּמִיהַת מֹשֶׁה הָיְתָה כִּי לֹא יִסְתַּפְּקוּ כֻּלָּם בְּמִין בָּשָׂר הַנִּתָּן לָהֶם וְתַרְעוֹמְתָּם עוֹמֶדֶת לָעַד, הוֹדִיעוֹ ה׳ כִּי יֵשׁ יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לָתֵת מִין בָּשָׂר שֶׁיְּמַלֵּא כָּל תַּאֲוָתָם בּוֹ, וְהוּא מַאֲמַר הֲיַד ה׳ תִּקְצָר, פֵּרוּשׁ לָתֵת בְּמִין בָּשָׂר אֶחָד דֵּי סִפּוּקָם כָּל אֲשֶׁר יִתְאַוּוּ כָּל הַמִּתְאַוִּים. וְאָמְרוֹ עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי, פֵּרוּשׁ דָּבָר אֶחָד שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹ דִּבּוּר אֶחָד שֶׁאָמַרְתִּי לַעֲשׂוֹת יִהְיֶה יָקָר כָּל כָּךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הִסְתַּפְּקוּת לְכָל חֶלְקֵי הַתַּאֲווֹת שֶׁיְּכוֹלִין לִהְיוֹת, שֶׁיִּתֵּן לָהֶם מִין בָּשָׂר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּל מִינֵי בָּשָׂר שֶׁיְּכוֹלִין לִהְיוֹת בָּעוֹלָם. וְשִׁעוּר תֵּבַת יִקְרְךָ הוּא יִהְיֶה יָקָר אֶצְלְךָ כְּשֶׁתִּרְאֶה יְקַר הַפְּעֻלָּה. אוֹ יִתְפָּרֵשׁ יִקְרְךָ יִהְיֶה לְךָ מִמֶּנּוּ יְקָר כְּשֶׁיִּתֵּן ה׳ עַל יְדֵי מֹשֶׁה מִין הַבָּשָׂר שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ יִהְיֶה לְמֹשֶׁה יְקָר וּגְדֻלָּה בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל לְהַאֲמִין בּוֹ וּבִנְבוּאָתוֹ וְיִתְיַקֵּר בְּעֵינֵיהֶם.

מלבי״ם

היד ה' תקצר [יד ה' הוא כנוי לשפע הנבואה כמ"ש היתה עלי יד ה' (יחזקאל ל״ז:א׳), ויד ה' עלי חזקה (שם ג). אמר הכי יד ה' קצרה מהשפיע שפע נבואתו ביתר שאת ויתר עז כפי שיוכן שלמות המקבל לקבלה, וא"כ עתה תראה ערך ישראל בבחינה זו

ובמד' שו"ט הובא בילקוט אמר הקב"ה למשה תן בשר לבני, א"ל מאין לי בשר א"ל צפרדעים לא היה לך במצרים כנים לא היה לך במצרים כ"כ היית עשיר, א"ל רבש"ע משלך היה לי, א"ל במצרים היה לי וכאן אין לי היד ה' תקצר. נראה כונתו לפמ"ש שמשה טען שלפי מדרגתו הגדולה אין בכחו להשפיע בשר שהוא מאכל גשמי, והשיב לו ה' שאיך היה בכחך להביא במצרים כנים וצפרדעים שמלבד שהוא דבר גשמי ומשוקץ, היה משמש לפורענות, והשיב כי זה לא היה מכח שלמותו ובזכותו, רק משלך מקצפר להעניש את הרשעים, כמ"ש שלשה דברים לא נמסרו ביד שליח וכו' אף פורענותם של רשעים שנאמר פתח ה' את אוצרו ויוצא כלי זעמו, והשיב לו דבר זה אוכל לעשות גם היום להשפיע בשר אשר בו מתו בקברות התאוה מצדי, ומפרש היד ה' תקצר להשפיע גם בלעדיך, ועתה תראה היקרך דברי ר"ל שיקרך עון בדבר הזה שתהיה פורענות זו על ידך או שיהיה ממני בעצמי בלעדיך:

חיים וחסד ר׳:א׳

פותח את ידך (תהלים קמה, טז). כי הנה יש ב' מיני נתינות, א' נתינת רצון הלב, ויש נתינת היד לבד בלא הרצון, שהוא פושט ידו לקבל. כך אצלו יתברך כשרצה להמטיר מן כתיב (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, שהוא רצון, אבל בבשר תאוה כתיב (במדבר יא, כג) היד ה' תקצר, ולא נתן להם אלא על ידי לבוש ולא ברצון. ועל כן אנו מבקשים מאת השי"ת פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, שהנתינה תהיה ברצון:

יכול לתת לך הכל, אבל תשאל את עצמך מה אתה רוצה

ספרי דברים לא

אַתָּה אוֹמֵר (במדבר יא כב): ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם״ – שָׁוֶה לָהֶם, (במדבר יא כב) ״אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם״ – שָׁוֶה לָהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה. וַאֲנִי אוֹמֵר: אֲפִילוּ אַתָּה מַכְנִיס לָהֶם כָּל צֹאן וּבָקָר שֶׁבָּעוֹלָם – סוֹפָם לְרַנֵּן אַחֲרֶיךָ! הֵשִׁיבָה אוֹתוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (במדבר יא כג): ״עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא!״ וּדְבָרַי אֲנִי רוֹאֶה מִדְּבָרָיו.

מדרש לקח טוב, במדבר י״א:כ״ג:א׳

פס'. ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר. וכי משה לא היה יודע כי לא קצרה יד ה' אלא כאן שאמר לו הקב״ה ואל העם תאמר התקדשו למחר אמר משה רבינו רבש״ע יודע אני שאתה מספק להם אבל הם לא יאמרו די לנו לעולם שנאמר הצאן ובקר ישחט להם. אמר לו הקב״ה ולכך תהא פורענותם ממני שנאמר והיה לכם לזרא יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם. אמר לפניו רבש״ע אם סדר פורענות עתידה לבוא עליהם מה הנאה יש להם מן הבשר שתתן להם תאותם ותהרגם. משל אומר אם אומר לחמור קח אלף כורים שעורים ויחתכו את ראשו וכן אומר לאדם טול ככר זה בו תרד שאול. מיד אמר וירד ה' אל משה. למה הפסקה זו לפי שביקש משה המתנה לילך ולפייס ואולי יחזרו בתשובה. אמר לו הקב״ה היד ה' תקצר. יודע אני שאין שומעין לך. אמר לפניו רבש״ע אעפ״כ אלך ואומר להם אמר לו לך אבל עתה תראה היקרך דברי אם לא. מיד ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה' שאמר התקדשו למחר.

מדרש תהילים כ״ג:ב׳

אמר לו הקב"ה תן בשר לבני. אמר לו מאין לי בשר. אמר לו צפרדעים היה לך במצרים כנים היה לך במצרים וכל כך היית שם עשיר ועכשיו נעשית עני. אמר לפניו ולא משלך היה לי. אמר לו במצרים היה לי וכאן לא היה לי (במדבר יא כג) היד ה' תקצר. רבנן אמרי לא חסרת דבר. לא היו חסרים דברים אלא היו מהרהרים בלבם והוא נעשה. רבי שמעון בן יוחאי אמר אתיא כההיא דאמר ר' ברכיה בשם ר' אבהו (תהלים עח יח) וינסו אל בלבבם. שהיו מהרהרין בלבם והוא נעשה. רבי שמעון בן יוחאי אמר לא חסרו אלא דבר דברי נבואה. תדע לך שכן הוא שכל אותן הימים שהיו ישראל מנודין לא היה הדבור עם משה שנאמר (דברים ב טז) ויהי כאשר תמו. מה כתיב בתריה (שם יז) ויאמר ה' אלי לאמר. רבי יוחנן אמר לא חסרו אלא תשובה. שנאמר (הושע יד ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. רבי איבו אמר לא חסרו אלא דבר שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה מלאך המות מכתת מהם חמשה עשר אלף ופרוטרוט וכמה הוא פרוטרוט אחד מארבע מאות ושמונים ותשע:

הכל יכול להשתנות במהירות

יון שהקב"ה שוכן בקרבו, הרי "היד ה' תקצר"32 (בתמי'), כך, שאין שום דבר מונע ומעכב ש"בשעתא חדא וברגעא חדא"33 יוכל להשתנות לגמרי כו'

הכל תלוי ברוחניות

וכאמור, שענין זה נעשה ע"י ההשתתפות בשמחתו של רבינו הזקן, וכפי שביאר הצ"צ18 שהכוונה בזה היא "האַלטן זיך אָן דעם רבי'נס קליאַמקע", היינו, שתהי' קביעות בנפש בלימוד תורת החסידות, והליכה בהדרכותי' ובהנהגותי' – שגם בענין זה יכולים להשתנות ("איבערשטעלן זיך") "בשעתא חדא וברגעא חדא".

ואז – "היד ה' תקצר"29 (בתמי'), שיהי' שינוי ("אַריבערשטעלן") גם כפשוטו בגשמיות – שממעמד ומצב דמיצר ודוחק, עומק תחת, יתהפך תיכף ומיד למרחב העצמי, בגלוי ולעיני בשר

וכדאיתא במדרש38 על הפסוק39 "ומשה הי' רועה", שהקב"ה בחן את משה (וכן את דוד) בכך "שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו" – לא רק ה"זקנים" וה"בחורים", אלא גם ה"קטנים", והרי עיקר הענין ד"שה קטנה" בנוגע לבנ"י הוא בנוגע לעניני הנשמה, והיינו, שמשה רבינו דואג גם לאלו שנמצאים בדרגות נמוכות, וכמו אלו ששייכים ל"בשר תאוה" – שעל זה טוען משה רבינו: "מאין40 לי בשר"41 [משא"כ המן, שעוד לפנ"ז (החל מט"ו באייר) ירד בזכות משה42, ולא טען על זה "מאין לי כו'" – כיון שהי' "לחם43 מן השמים"44, ופעולת משה היתה רק להמשיכו למטה להיות מזון גשמי, ולא באופן שישאר מזון רוחני, כמו המן שאכלו המלאכים45], ועל זה אומר לו הקב"ה: "היד ה' תקצר וגו'"46, ומצַוה עליו להשפיע להם גם בשר.