איך מתמודדים עם המתנה וחוסר ודאות | סודות התלמוד

לפעמים אנחנו מצויים בהמתנה, לזוגיות חדשה או לתשובה ממקום עבודה חדש, או לאיזו פעילות. וההמתנה מייסרת אותנו בגלל חוסר הודאות. איך מתמודדים עם ההמתנה הזאת. התשובה של התלמוד במסכת יומא.

מקורות

יומא ב׳ א – בביאור הרב שטיינזלץ

שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול שכל עבודת יום הכיפורים אינה נעשית אלא על ידו מביתו ללשכת פרהדרין חדר מיוחד במקדש שהוכן לצורך מגורי הכהן הגדול בימים אלו. ומתקינין (מכינים) לו כהן אחר תחתיו שיוכל למלא את מקומו שמא יארע בו פסול טומאה או אונס אחר ביום הכיפורים אשר ימנע את כניסתו לבית המקדש.

ר' יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו ומתוך שנאמר בסדר עבודת יום הכיפורים "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, ו) ופירשו "ביתו" — זו אשתו, הרי כדי שיוכל לקיים את האמור בכתוב חייב הכהן להיות נשוי וכיון שיש לחשוש למות אשתו יש להכין לו אשה אחרת. אמרו לו חכמים לר' יהודה: אם כן שאתה חושש למיתת האשה הרי אין לדבר סוף שהרי על אשה זו שהתקינו לו יהא עליך לחשוש שמא תמות. אלא וודאי שאין לחשוש לכך.

ב גמרא דין הפרשת הכהן לצורך עבודת יום הכיפורים, בין במעשה ובין בטעמו, דומה במקצת לדין הכנת הכהן האמור לעסוק בשריפת הפרה האדומה, על כן מביאים תנן התם [שנינו שם] במסכת פרה: שבעת ימים קודם שריפת הפרה האדומה היו מפרישין את הכהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה (שבהר הבית), ואותה לישכה בצד צפונה מזרחה של העזרה היתה, ולשכת בית האבן היתה נקראת. ומבארים: ולמה נקרא שמה לשכת בית האבן — שכל מעשיה שעושים לצורך שריפת הפרה האדומה לא היו אלא בכלי גללים, בכלי אבנים ובכלי אדמה, שכלים אלה אינם מקבלים טומאה.

גבורות אר״י על יומא

רבי יהודא אומר אף אשה אחרת מתקינין לו בפ"ב דסוכה (דף כ"ד) מייתא לה ופרש"י שם ומזמינין לכה"ג אשה בערב יוה"כ ואע"ג דאמרינן בגמרא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא נ"ל דמשמע לי' לרש"י דהאי כניסה לאו ביאה היא דביאה בערב יוה"כ אי אפשר דהא מפרישין אותו כל ז' ימי הפרישה מביתו דהיינו מאשתו מחששא דשמא יבוא על אשתו ותמצא ספק נדה כדמפרש בגמ' (דף ו') ומדתני ברישא ז' ימים מפרישין כה"ג מביתו ועלה קאי ר"י בסיפא אף אשה אחרת מתקינין לו משמע דאז"י דרישא קאי ר"י ולא קודם לכן ומהשתא בע"כ בביאה אי אפשר מהאי חששא דספק נדה אלא ע"כ בכניסה לחופה לחוד מיקרי ביתו וכיון שכן אין להקדים ולהזמין אשה אחרת קודם ערב יוה"כ אלא בהזמנה בערב יוה"כ סגי ולפנינו בגמר' (דף ב) גבי הא דמגרש לה על תנאי תראה מה שיש להקשות ע"י זה:

אור לישרים על הירושלמי יומא א, א

מתקינים אישה אחרת לכוהן גדול לדעת רבי יהודה

במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו, שנאמר: "וכפר בעדו ובעד ביתו", "ביתו" – היא אשתו. אמרו חכמים: אין לדבר סוף".

מביאים ברייתא: מניין כשם שמתקינין לו – לכוהן הגדול, כהן אחר תחתיו – קודם יום הכיפורים, שמא יארע בו – בכוהן הגדול, פסול – שיפסלנו לעבודה במקדש ביום הכיפורים, כגון טומאת קרי, ויבוא הכוהן האחר וישמש במקומו, כך מקדשין לו – לכוהן הגדול, אשה אחרת על תניי (תנאי) – קודם יום הכיפורים, שמא יארע דבר באשתו – שתמות אשתו ביום הכיפורים? שנאמר – בפרשת העבודה ביום הכיפורים: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא טז,ו; טז,יא) – כשהכוהן הגדול יקריב את פר החטאת, הוא יכפר בעד עצמו ובעד בני ביתו, "בֵּיתוֹ" – זו אשתו – הרי שאסור לכוהן גדול שאין לו אישה לעבוד את עבודתו ביום הכיפורים; דברי רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי).

אמר לו רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): אם כן, אין לדבר סוף – כמבואר להלן (דברי חכמים שבמשנתנו שנויים בברייתא זו בשם רבי יוסה).

ושואלים: מהו – מה פירוש, אין לדבר סוף?

ומשיבים: שמא תמות אשה זו ותמות אשה אחרת – אם נבוא לחשוש שמא תמות אשתו של הכוהן הגדול, נחשוש שמא תמות גם האישה השנייה, אלא שאין חוששים למיתה, ולמה מתקינים לו אישה אחרת? (כך הקשה רבי יוסי על רבי יהודה).

ומקשים: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): עד דאת מקשי לה על דרבי יהודה – עד שאתה מקשה אותה (את הקושיה שנזכרה לעיל שהקשה רבי יוסי) על [שיטתו] של רבי יהודה, קשייתה על דרבנין – הַקשה אותה (את הקושיה הזאת) על [שיטתם] של החכמים (הסוברים שמתקינים לכוהן הגדול כוהן אחר): שמא יארע קרי לכהן זה ויארע קרי לכהן אחר – אם נבוא לחשוש שמא יארע קרי לכוהן הגדול, נחשוש שמא יארע קרי גם לכוהן השני! – אלא שאין חוששים לקרי, ולמה מתקינים לו כוהן אחר?

ומתרצים: קרי מצוי – הדבר מצוי שיארע לאדם קרי, מיתה אינה מצויה – אין הדבר מצוי שימות אדם פתאום. גזרו על דבר שהוא מצוי – החכמים חששו שיארע לכוהן הגדול קרי ביום הכיפורים, ולכן מתקינים לו כוהן אחר, ולא גזרו על דבר שאינו מצוי – החכמים לא חששו שתמות אשתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים, ולכן אין מתקינים לו אישה אחרת.

ספרא "אחרי מות" פרשה ה: מניין שכשם שמתקינים לו כוהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול, כך מקדשים לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו? תלמוד לומר: "וכיפר בעדו ובעד ביתו", "ביתו" – היא אשתו; דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יוסי: אם כן, אין לדבר סוף.

ושואלים: והָן אשכחנן דרבי יהודה אמר – והיכן מצאנו שרבי יהודה אומר: מיתה מצויה – הדבר מצוי שימות אדם פתאום?

ומשיבים: (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'הדא') ההיא דתנינן תמן: – [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה יומא א,א. – אין לדעת האם גרסת המגיה נכונה בעיקרה, ולפי זה נצטרך להניח שדרושה כאן הגהה נוספת, 'הדא (ה)היא דתנינן תמן', או שמא היה המגיה צריך לתקן באופן אחר: '[כ]ההיא דתנינן תמן' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 175, הערה 187)): רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו – שלדעת רבי יהודה, הדבר מצוי שימות אדם פתאום, והוא חושש שתמות אשתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים, ולכן מתקינים לו אישה אחרת (נראה שהשאלה והתשובה האלו הועתקו ממקום אחר בירושלמי, שבו רצו למצוא מקור שבו רבי יהודה אומר שמיתה מצויה. כאן אין מקום לשאלה ולתשובה האלו, וגם אין לומר כאן 'דתנינן תמן').

מאירי

ור"י אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שאם תמות אשתו תהא מוכנת לו לינשא לאלתר שהרי אי אפשר לעבודת היום אלא בכהן הנשאוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ואין ביתו אלא אשתו ומפרש לה בגמ' י"ג ב' בשנושאה קודם היום שאי אפשר לו שעה אחת בלא נשואין וכן צריך שלא יהא בה שעה שיהיו לו שתי נשים וכיצד עושה נושא זו השניה קודם ליום ומגרשה מעכשיו על תנאי שלא תמות אשתו ראשונה ואע"פ שאם תמות אשתו ראשונה נמצא שאין גיטה של זו גט ונמצא עובד למפרע בשתי נשים מגרש ג"כ את הראשונה מערב היום על מנת שיעשה איזה דבר ואם יראה שתהא הראשונה סמוכה למיתה יעשה אותו דבר שהתנה ונמצאת הראשונה מגורשת למפרע:

ואמרו לו א"כ אין לדבר סוף שמא תמות גם זו המוכנת אלא שרבי יהודה אינו חושש למיתת שתים ושמא תאמר ולדעת חכמים מיהא למה חששו לפסול והיה להם לומר לעצמם שאין לדבר סוף ושמא יטמא השני ג"כ מ"מ כה"ג זריז הוא וא"ת אם זריז הוא למה מתקינין כ"ש הואיל ועבדינן ליה צרה מחיים דמזדהר טפי ושמא תאמר לדעת ר' יהודה תהא התקנת האחר מועלת לו אף לזו שאם תמות אשתו יהא זה עובר תחתיו מ"מ נוח להכין לו אשה משנעביר אותו מכהונתו בלא פסול של גופו ומ"מ הלכה כחכמי' ואין חוששין למיתה אלא אם מתה אשתו יהא כהן המותקן עובר תחתיו כאלו אירע בו פסול:

תורת מנחם, סב – שנת תשל"א – חלק ראשון, שיחת יום ג', וא"ו תשרי, ה'תשל"א, 55

ה"הדרן" על מסכת יומא,

– הביאור במשנה האחרונה שבמסכת⁴⁰⁶: "אמר רבי עקיבא

אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר⁴⁰⁷ וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר⁴⁰⁸ מקוה ישראל ה', מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" (לאחרי דרשת ראב"ע בנוגע לחילוק שבין עבירות שבין אדם למקום לעבירות שבין אדם לחבירו⁴⁰⁹),

בהקדם הביאור בהתחלת⁴¹⁰ המסכת: "שבעת ימים קודם יוהכ"פ מפרישין כה"ג מביתו .. ומתקינין לו כה"ג אחר תחתיו .. אף אשה אחרת .. שנאמר⁴¹¹ וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו":

כשם שבהתחלת המסכת החיוב של הכה"ג ביוהכ"פ⁴¹² להיות נשוי הוא (לא רק תנאי בעבודות דיוהכ"פ, אלא) מעלה ושלימות בכה"ג גופא [ונפק"מ להלכה⁴¹³ – שגם "שאר העבודות של יום זה כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות⁴¹⁴, הכל בכה"ג נשוי", כמ"ש

רמב"ם⁴¹⁵] – דכיון ש"ביתו זו אשתו", וכדברי ר' יוסי⁴¹⁶ (אודות הנהגתו המיוחדת באופן של הידור⁴¹⁷) "מעולם לא קריתי .. אלא לאשתי ביתי", שראה את הענין ד"אשתו" (לא בתור ענין כשלעצמו⁴¹⁸, אלא) אך ורק בתור "ביתו" (עיקר ותכלית הנישואין – הולדת בנים), הרי זה נוגע לשלימות מעלת ה"אדם", שהרי "כל מי שאין לו בית אינו אדם"⁴¹⁹ – כך גם בסיום המסכת, שהכפרה והטהרה דיוהכ"פ אינה מצד מעלת היום, אלא מצד מעלת ישראל, כדמוכח ממ"ש "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם גו'" – לא רק ביוהכ"פ.

ויש להוסיף בביאור השייכות של ה"הדרן" הנ"ל להתוועדות ביום זה – שבו מודגשת גודל מעלתה של אשה בישראל:

בהתחלת המסכת – "ביתו זו אשתו", והיינו, שבנוגע לגודל הענין ד"איש וביתו"⁴²³, "זכו כו'"⁴²⁴, הנה אע"פ שלפעמים מודגשת מעלת האיש, "איש דרכו לכבוש"⁴²⁵, ו"איזו היא אשה כשרה שעושה רצון בעלה" (כדאיתא בתדב"א⁴²⁶) – מודגשת בהתחלת מסכת יומא מעלת האשה דוקא: "ביתו זו אשתו", שהאשה היא זו ש"בונה" [שהרי "בית" הוא גם מלשון "בנין" (כמ"ש בעלי השרשים⁴²⁷)] את הכה"ג שיהי' ראוי לעבוד עבודתו ביום הקדוש בקודש הקדשים.

וענין זה מודגש גם בסיום המסכת במאמרו של רבי עקיבא "אשריכם ישראל כו'" – ש"אשתו" היא זו ש"בנתה" אותו⁴²⁸…

וע"פ מ"ש במכילתא⁴³⁷ שהקב"ה אומר "קבלו מלכותי ("אנכי הוי' אלקיך"⁴³⁸) ואח"כ אגזור עליכם גזירות", הרי מובן, שלאחרי הענין ד"תמליכוני עליכם" שבר"ה (התחלת עשי"ת) בא כללות ענין התורה ומצוותי' ("אגזור עליכם גזירות"), שעל ידם נבנית מציאות האדם "זאת התורה אדם"⁴³⁹ – ברמ"ח אברים שכנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה גידים שכנגד שס"ה מצוות לא תעשה⁴⁴⁰ (שנזהר שלא לעשותם), בנין שלם – "תמים תהי' עם הוי' אלקיך"⁴⁴¹, ועד לכללות בנין העולם באופן ד"לשבת יצרה"⁴⁴², שיהי' כפי רצון הבורא.

ובשביל זה יש צורך ב"ביתו זו אשתו" – "עזר כנגדו"⁴⁴³, כדברי הגמרא⁴⁴⁴ "במה אשה עוזרתו לאדם .. אדם מביא חיטין חיטין כוסס, פשתן פשתן לובש (בתמי') .. נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו", היינו, שכדי שהחטים יהיו מאכל אדם – שהמאכל הוא העיקר שכולל כל חלקו בעולם – יש צורך ב"עזר" של "ביתו זו אשתו".

יבמות סג א

מסופר: אשכחיה [מצאו] ר' יוסי לאליהו הנביא, אמר ליה [לו]: כתיב [נאמר] "אעשה לו עזר", במה אשה עוזרתו לאדם? אמר ליה [לו] כפשוטו: אדם מביא חיטין מן השדה — האם חיטין כוסס (אוכל) כמו שהן? ואם מביא פשתן מן השדה, האם פשתן עצמו לובש? והרי האשה היא הטוחנת קודם את החיטה ומעבדת את הפשתן, האם לא נמצאת האשה בכך מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו?!