אישיות קצרים
-
קצרים
פרופ' שלמה גיורא שוהם – סיפור חיים
נכון, חלפו כבר 18 שנים מאז סיימתי אצלו דוקטורט. אבל הערב, כשצפיתי בראיון שנערך עמו אודות סיפור חייו, הבנתי למה כבר אז התאהבתי.
-
רוח רעה? כישוף? מזל? עדיף להסיח את הדעת לגמרי
קצרים | מסר קצר שמטרתו למנוע מאיתנו מלהישען על הבטחות שווא ולהעדיף עבודה בכוחות עצמנו
-
אם האדם עסוק רק באכילה, שתיה, מנוחה, שינה – אז מה ההבדל בינו לבין בעל חיים?
קצרים | ומה צריך לעשות כדי שהחיים יהיו "חיי אדם"?
-
קצרים
לפעמים האדם כבר מבוגר. והוא אומר לעצמו מה רוצים ממני. עכשיו כבר לא אשתנה
ולא רק במבוגרים עסקינן. יש שמעכבים את עצמם, וחשים שהם מבוגרים וכבר לא ישתנו, ומלינים על כך שפספסו את ההזדמנות וכבר לא מציבים אתגרים, למרות שבגילם הם כל כך צעירים.
-
אסור להיות זקן
הרבי מליובאוויטש מדגיש זאת על דרך החיוב. צריך להיות צעיר. ומיהו צעיר? מי שאינו ישן וגם לא נותן לאחרים לישון
-
בכל אדם יש מעלה שאין בחברו, וחברו זקוק לה לצורך שלמותו
לפעמים כשכואב הראש מעסים את הרגליים (ובמקור מקיזים דם מהרגליים), וכך זוכים לרפואה. ונמצא שאין שלמות לראש בלתי הרגליים.
-
לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל. ומהו אותו כלל?
לא אחידות יש כאן ולא קונפורמיזם.
-
סערת הנפש ויישובה
לפעמים אנחנו נפגשים עם הידיעה כשהיא בגלמיותה. מבלי לחדור לפרטיה. מבלי להבין לעומק את משמעותה, להכיר אותה, להבין שהמצב בעצם יכול להוות עבורנו כמקפצה. והמפגש הראשוני הזה מהמם אותנו. הוא מפחיד, מערבב את הדעת ומוליד חזיונות שווא ותוהו.
-
הגוף הוא לבוש לנפש
ישנם שני סוגי לבושים. ישנו "לבוש נפרד", שאפשר לפשוט ולהחליף וישנו "לבוש מחובר". לבוש מחובר אי אפשר להחליף. הגוף הוא מהסוג השני
-
מי שבוערת בו התאווה, מה זה אומר עליו?
זה אומר שבוער בו כוח אדיר לשינוי וחיפוש האמת
-
ישות מרחיקה
לפעמים אנחנו פוגשים מישהו או מישהי שיש בהם הכול. הם נראים טוב, מוצלחים, מעניינים ומסודרים כלכלית. לכאורה מושלמים. ובכל זאת, לא מתחשק לנו לשהות במחיצתם. ולמה? כי אמנם יש בהם הכול, אך יש בהם גם לא מעט "חמץ", ישות. הם מלאים בעצמם. וכשמישהו מלא בעצמו לא נעים לדור במחיצתו. (וראו לוח היום יום, שאותה ישות גם דוחקת רגלי השכינה.)
-
ואין זה אלא שגעון, סכלות ובדיה
מדוע אנשים רואים את הרע יותר מאשר את הטוב
-
מי אני?
אם תשאלו את בעל התניא הוא ימנע מכם מלהתברבר עם תשובות פילוסופיות ויציע לכם לראות את עצמכם כמרכבה. למה מרכבה?
-
נוסחה פשוטה לזיהוי ישות ופרוד
הנוסחה פשוטה. תקשיבו לדובר שמולכם. ככל שיש יותר "אני" בדבריו זה אמור להגיד לנו משהו על המקום בו הוא מונח
-
יותר "אני" זה פחות משכנע
יסוד לא קל ליישום בתורת השכנוע, אבל עובד.
-
תחיית המתים בנפש
אדם יכול לחיות, לפתח קריירה, להתפרנס, להתחתן, להביא ילדים ואפילו להצליח בכל מעשה ידיו, ובכל זאת להיחשב כמת. דרגת מת היא דרגה שבה האדם מתפקד, אבל לא מעורר רגשות חיוביים. הוא לא מתרגש, לא מתפעל, מתעייף במהירות ונוטה לחישובים תועלתניים בכל צעד שלו ושל הסובבים אותו. מבחוץ הוא חי. בקושי. מבפנים זה מת. "תחיית המתים" על-פי תורת הנפש מתרחשת כשהאדם חוזר להתרגש מחייו, כשהוא מזהה משהו אחר חוץ מתועלות, רווח והפסד. כשהשכל הנשגב שלו משפיע על הרגשות. אז הוא חוזר להיות רענן, חיוני, משפיע. מאמין בעצמו ובעולם. אז כל רגע וכל התרחשות הופכת עבורו לרבת ערך ומשמעות. (וראו היום יום היום)
-
מבנה הנפש
ספר התניא מלמד על שתי נפשות הפועלות באדם ומנהלות ביניהן מאבק מתמשך על השליטה בגוף האדם, מחשבותיו, דיבורו והתנהגותו בפועל. הנפשות משולות לשני מלכים הנלחמים זה בזה בניסיון לשלוט בעיר קטנה המדומה לגוף האדם1. על שתי הנפשות הקיימות באדם אנו למדים כבר משני תיאורי בריאת האדם המצויים בספר בראשית2. ככתוב בישעיה: 'אומר ונשמות אני עשיתי'3. נפש אחת, המכונה נפש אלוקית, על שום שמקורה הישיר הוא מהאלוקי4 מאופיינת בשאיפתה לשוב חזרה לכור מחצבתה. אין לה עניין בהנאות הגשמיות ולכן היא מוכנה לוותר עליהם כדי להתייחד עם קונה. הנפש האחרת, המכונה בעיקר הנפש הבהמית, מאופיינת בתחושת 'אני ואפסי עוד'5, אני מרכז העולם. יחסה של נפש זו עם העולם הסובב מושתת על בחינת מתמדת של נתינה וקבלה. כשהתורה מתארת את בריאת העולם, היא משתמשת בלשון דיבור. מנגד, נפשו האלוקית של האדם לא נבראה בדיבור כי אם בנפיחה. מכך ניתן ללמוד כי אלוקים ברא את העולם רק מחיצוניות הבל פיו. מהדיבור האלוקי נבראו העולמות שהם רק החיצוניות, שטח הפעולה, המבנים והתפאורה, לנזר הבריאה, האדם6. בעל התניא מסביר כי כאשר הקב"ה נפח באדם, הוא הביא את פנימיותו לאדם, והשאיר בו חלק מפנימיות זו. לכן הנשמה האלוקית באדם מקורה מפנימיות האלוקות ובלשון הזהר: 'מאן דנפח, מתוכיה נפח', תוכיות הנופח יוצאת בנפיחה7. ממשל הנפיחה שבתורה ניתן ללמוד, כאמור, כי…
-
להיות עצמי – חלק א'
לבנות מרחב עצמי עצמי הוא לשון עצם. בניית מרחב עצמי היא במידה רבה התחברות למקור. אדם לעולם אינו יכול להיות עצמי מצדו הטבעי, מצד גופו הגשמי, הבהמי. עצם הוא יסוד שאינו משתנה כתוצאה מאינטרסים חולפים. החומרי הוא תמיד תועלתני, נתון להשפעות סביבתיות ותלוי בריבוי רצונות המתחלפים ומבלבלים את האדם. פעם החברה מטיפה לאופנה כזו ופעם לאחרת. האדם נתון, בעל כורחו, תחת מתקפת ריבוי רצונות. הבשורה הפסימית היא שהאדם הרגיל, בשל מבנה נפשו, לעולם אינו יכול להיחלץ מהריבוי הזה. לעד הוא כבול בתוכו. הבשורה האופטימית היא שהאדם מסוגל לבנות לו בהדרגה מרחב שבו הוא בשלב הראשון מתרחק מריבוי הרצונות, מנהייה אחר הבלבול וחוסר המיקוד, ובהדרגה, מייצר לו מקום שבו הוא פנימי. שבו הוא מתחבר עם היסודות האיתנים שלו. אותו מיקוד בדבר, שהוא חלק מבניית המרחב הפנימי, עוזר לאדם לאחר מכן בכל התמודדות. הוא חוזר אל המציאות טעון בכוחות של החיבור לעצמיות. הוא מצליח להתגבר לאחר ששאף אוויר צח ממעיינות עמוקים וזכים. מרחב עצמי זה לקבל את עצמי לא שלם. לקבל את עצמי כפי שאני, אך להכריז על פנייה מחוסר מיקוד לכיוון חיובי של התמקדות, וניסיון להיחלץ ממערכת הנורמות המונעת ממני להתרומם לעבר אפיקים חדשים. יחד עם זאת, הגבולות והקשיים, החיצוניים והפנימיים, המגדרים את דרכו של האדם, ברובם אינם חסרי טעם. דווקא מתוך…