מבנה הנפש

ספר התניא מלמד על שתי נפשות הפועלות באדם ומנהלות ביניהן מאבק מתמשך על השליטה בגוף האדם, מחשבותיו, דיבורו והתנהגותו בפועל. הנפשות משולות לשני מלכים הנלחמים זה בזה בניסיון לשלוט בעיר קטנה המדומה לגוף האדם¹.

על שתי הנפשות הקיימות באדם אנו למדים כבר משני תיאורי בריאת האדם המצויים בספר בראשית². ככתוב בישעיה: 'אומר ונשמות אני עשיתי'³. נפש אחת, המכונה נפש אלוקית, על שום שמקורה הישיר הוא מהאלוקי⁴ מאופיינת בשאיפתה לשוב חזרה לכור מחצבתה. אין לה עניין בהנאות הגשמיות ולכן היא מוכנה לוותר עליהם כדי להתייחד עם קונה. הנפש האחרת, המכונה בעיקר הנפש הבהמית, מאופיינת בתחושת 'אני ואפסי עוד'⁵, אני מרכז העולם. יחסה של נפש זו עם העולם הסובב מושתת על בחינת מתמדת של נתינה וקבלה.

כשהתורה מתארת את בריאת העולם, היא משתמשת בלשון דיבור. מנגד, נפשו האלוקית של האדם לא נבראה בדיבור כי אם בנפיחה. מכך ניתן ללמוד כי אלוקים ברא את העולם רק מחיצוניות הבל פיו. מהדיבור האלוקי נבראו העולמות שהם רק החיצוניות, שטח הפעולה, המבנים והתפאורה, לנזר הבריאה, האדם⁶. בעל התניא מסביר כי כאשר הקב"ה נפח באדם, הוא הביא את פנימיותו לאדם, והשאיר בו חלק מפנימיות זו. לכן הנשמה האלוקית באדם מקורה מפנימיות האלוקות ובלשון הזהר: 'מאן דנפח, מתוכיה נפח', תוכיות הנופח יוצאת בנפיחה⁷. ממשל הנפיחה שבתורה ניתן ללמוד, כאמור, כי בכל אדם שוכנת נפש שהיא חלק מהעצמות האלוקית⁸. כלומר חלק אלוקי מצוי בתוך האדם⁹.

בהכללה יצוין כי הנפשות מורכבות מכמה רבדים, ומשני כוחות – שכל ומדות. הנפשות גם מתהדרות בשלושה סוגי לבושים, שהם המחשבה, הדיבור והמעשה.

רבדים בנפש

הנפש היא מושג כוללני המורכב מחמשה רבדים: נפש, רוח, נשמה, חיה יחידה, הנקראים בקיצור נר"ן ח"י. לא כל חלקי הנפש מצויים בגוף בשעת ערותו או בשנתו. הדרגה הנמוכה ביותר היא דרגת ה'נפש' המפעילה את הגוף ואיבריו. מעליה ה'רוח', המצביעה על עולם הרגשות. למעלה מ'רוח' נמצאת ה'נשמה', המלמדת על כוחות השכל. האדם יכול לגלות עד שלושת הרבדים הללו של הנפש.כלומר עד שלושת דרגות אלה האדם מסוגל להכיר בעצמו, כשוכנים בתוך גופו (ולכן מקבילים גם בשפת החסידות ל'מוחא, לבא וכבדא', מוח לב וכבד).

דרגות 'חיה' ו'יחידה' חסרות ביטוי מוגדר, ומהוות רבדים גבוהים מהמעשה, הרגשות והשכל. 'חיה' היא נקודת הרצון, הכתר, הביטוי של משיכה פנימית שקשה לעקוב אחר סיבתה, ואילו 'יחידה' היא הדרגה הגבוהה ביותר בנשמה, ומהווה את עצמות הנשמה. היא אינה יכולה להתגלות כתחושה, והיא קשורה במישרין לקב"ה. דרגת ה'יחידה' אינה מושפעת או משתנה כתוצאה מדבר כלשהו, ומשמרת את חיבורה המתמיד עם הקב"ה.

הרבדים בנפש מקבילים גם לאופן השתלשלות גילוי האלוקות בעולם, מהמדרגה הנשגבת וגבוהה ביותר, הקרובה לעצמותו ומהותו, דרך מדרגות שונות של עולמות, המעלימים, מסתירים באופנים שונים על אור אין סוף. בהכללה נציין כי פנימיות התורה מלמדת אודות מספר עולמות, כאשר נהוג לספור ארבעה שהם רלוונטיים לאדם: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. בכל עולם בא לידי ביטוי חלק אחר מנפש האדם. הדרגה הנמוכה ביותר בעולמות היא עולם העשייה המקבילה לדרגת ה'נפש'. ה'רוח', שייכת לעולם היצירה. למעלה מ'רוח', ה'נשמה', מקבילה לעולם ה'בריאה'. כאמור דרגות עליונות יותר בנפש, המקבילות לעולמות גבוהים יותר, אינן ברות השגה עבור בן התמותה.

האדם עצמו, הוא לא הנפש שבנפש, משום שדרגה זו היא רק כוח העשייה שלו. הוא גם איננו נשמה שבנפש. דרגה זו היא היכולת השכלית להתחבר עם המושכל. המושכל הוא השגה, אך הוא איננו הוא. האדם הוא הרוח. הוא מרגיש, הוא נפגש, הוא אוהב ושונא. דרגת הרוח מבטאת את ה'אני'. לשון אחר, הנשמה, המקבילה גם למדרגת עולם הבריאה, ולכן לספירות חכמה, בינה ודעת (חב"ד), היא למעלה מההזדהות הבסיסית של האדם. הנפש, המקבילה לעולם העשייה ולספירות נצח הוד ויסוד (נה"י), היא למטה מהאדם. ואילו הרוח, עולם היצירה והרגשות, המתבטאות בספירות חסד גבורה ותפארת (חג"ת), היא היא האדם עצמו.

לבושי הנפש

כפי שכוחות השכל הם שלשה – חכמה, בינה ודעת, כך קיימים גם שלושה לבושים לנפש: המחשבה, הדיבור והמעשה. לבושי הנפש הם כמו בגד בו מתלבשת נפש האדם בבואה להיחשף כלפי הזולת וכלפי עצמי. כשם שהזולת פוגש אותנו בבגדים שאנו בוחרים לעצמנו, כך הוא מתרשם גם מהדברים שאנו מפיקים מפינו וממעשינו. באותה מידה שהדיבור והמעשה הם חלון התצוגה בפני הזולת, כך המחשבה היא הדרך שלנו להכיר את כוחות השכל והמידות. כוחות הנפש הם נסתרים גם בפני ההכרה של האדם עצמו. בדרך כלל האדם לומד על המתחולל בשכלו וברגשותיו רק באמצעות 'מגלי הנפש': הדיבור, המחשבה והמעשה⁹.

במחשבה נולדות האותיות כפי שהן מוכרות לנו. בהכללה, המחשבה היא לבוש פנימי יותר ביחס לדיבור, הפועלת באמצעות אותיות המבטאות את הצד הרוחני שבנפש. זאת בעוד אותיות הדיבור הן לבוש לצד הגשמי של כוחות הנפש, הם השכל והרגשות. המחשבה גם נמצאת בפעילות מתמדת, משוטטת ללא הפסקה, בעוד את הדיבור קל יותר לעצור. רעיון המזדקר במחשבה נזקק למילים רבות בלשון ולזמן ביטוי ארוך יותר, כדי להפוך לגלוי וידוע¹⁰, כלומר למסר תקשורתי העובר מאדם אחד לאחר או לציבור. גם כאשר הרעיון מתורגם לשפת הדיבור, הוא אמנם מגלה רבות, אך עדיין מסתיר ביחס למקור, המחשבה. המעשה, בניגוד למחשבה ולדיבור, מכונה לבוש הנבדל, משום שכשהוא מתבצע הוא כבר מתנתק מהאדם העושה.

[1] על הגוף כעיר קטנה ראה: תניא, לקוטי אמרים, פרק ט, ובעוד מקומות. יודגש כי מאבק הנפשות, על היבטיו השונים, מתואר בהרחבה בספר של בינוניים. שתי הנפשות, הבהמית והאלוקית, מקבילות במידה מסוימת לאופנים השונים בהם מתגלה הבעיה הפסיכו-פיזית, ומופיעות בתצורות שונות בכתבים אחרים כחלק ממערכת היחסים בין הנפש לגוף. למשל אצל הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, שהכיר את ספר התניא והושפע ממנו. בתיאורו של סולובייצ'יק 'הנפש הבהמית' מגולמת באישיותו של האדם ההישגי, יצרן, תוקפן, נועז ורודף כבוד, המנסה תדיר להשתלט על סביבתו ולממש את האינטרסים שלו. לעומתו הנפש האלוקית מגולמת על-ידי האדם המגלה עצמו במעמקי השבר והכישלון, בז להישגיות, למוביליות החברתית ולהבל ההדוניסטי שבחיי העולם הזה. הוא מחפש, תוך כדי התבטלות, את הדרך אל הגאולה העצמית והקשר הטרנסנדנטלי אל האל – קשר שאינו נדרש לסמלים ייחודיים או צורות דיבור יוצאות דופן. על טיפולוגיה של שני טיפוסים באדם ראו: יוסף דוב הלוי סולובי'ציק, איש האמונה, ירושלים, התשל"ה. וכן: איש ההלכה – גלוי ונסתר, ירושלים, התשל"ט.

[2] האדם הראשון נברא בבראשית א', פסוק כז: "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו. זכר ונקבה, ברא אתם". האדם השני נברא בבראשית ב' פסוק ז: "וייצר יהוה אלהים את האדם, עפר מן האדמה, ויפח באפיו, נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה".

[3] ישעיה נז, נט. הנשמה כאמור כוללת 5 דרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה יחידה. הנפש שבנשמה היא התגלות הנשמה בעולם התחתון.

[4] למרות שגם הנפש הבהמית מקורה באלוקי. הרי לא ייתכן להגיד על שום דבר נברא שהוא לא מהאלוקי, לרבות גוף האדם. הדגשה לכך אנו מוצאים בחודש טבת המתואר כ'ירח שהגוף נהנה מן הגוף' (מגילה יג, א). לעתיד לבוא הגוף יזין את הנשמה, על שום ששורשו של הגוף הגשמי הוא היש האמיתי (בבחינת יש, אין, אין, יש). כלומר לא זו בלבד שהמצוות ניתנו בשביל הגוף דוקא, שכן עיקר החיוב של המצוות הוא המעשה ולא הכוונה, לעתיד לבוא תהיה הנשמה ניזונה מהגוף עצמו. הגוף, שהתהוותו מהעצמות, לא יזכה לחיותו, כמו בזמן הזה, מן הנשמה, אלא ישירות מהעצמות. ראה: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם יג, חלק ראשון, אור ליום ג' פ' וארא, כ"ד טבת, ה'תשט"ו, עמ' 186. וגם: תורת מנחם ב, חלק ראשון, שיחת ש"פ וישב, מבה"ח טבת, ה'תשי"א, עמ' 140. ובעוד מקומות. על כן חודש טבת, החודש העשירי מבטא את עניין השלמות שתבוא לידי ביטוי לעתיד לבוא גם על-ידי הגוף.

[5] ישעיה מז, ח. מובא בתניא, ליקוטי אמרים, פרק כב, לו. מספר שמות לנפש זו, ובהן: נפש טבעית, חיונית ונפש הבשר.

[6] "כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", ליקוטי אמרים, פרק מא, מתוך סנהדרין פ"ד מ"ה וגם לז, א. המשמעות היא שכל גילוי שהאדם נתקל בו נברא עבורו, כדי שיממש את תכליתו. ראו: ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, התשי"ד. יצא לאור בקונטרס כ"א אלול, תש"נ.

[7] מובא בתניא, ליקוטי אמרים, פרק ב. משל נוסף שמביא בעל התניא להוכחת מציאותה של הנפש האלוקית הם הפסוקים: 'בני בכורי ישראל' (שמות ד, כב) ו'בנים אתם להשם אלוקיכם' (דברים יד א). משל הבן מבטא את הקשר של הנפש האלוקית לבורא עולם.

[8] נפיחת הא-ל באדם מכונה על-ידי בעל התניא 'הנפש השנית בישראל'. הנפש האלוקית נקראת גם נפש שנית משום שהיא שניה לראשונה ומתגלה בעקבותיה. ללא נפש בהמית לא היתה יורדת הנפש האלוקית להתלבש בגוף בשר ודם. ראו: תניא, לקוטי אמרים, פרק ב. ראשית הכרתו של הרך הנולד, המגיח לחלל העולם, חדורה בתחושת 'אני המרכז והכל סביבי'. על כך נאמר 'יצר לב האדם רע מנעוריו' (בראשית ח, כה), ובפירוש רש"י: 'משננער מבטן אמו', היינו שתחושתו הבראשיתית היא תחושת "זולת" לבוראו. הנפש האלוקית מבצבצת רק ברבות השנים, עם גדילתו והתרחבות שכלו של האדם, אשר בהדרגה מבחין שהוא איננו מרכז העולם ובוודאי איננו לבד בעולם. הנפש האלוקית עשויה להתגלות לאחר גיל הבר-מצווה. גילויי נפש זו קודם לכן הם מעורפלים. להרחבה: הרב יקותיאל גרין, משכיל לאיתן, לקוטי אמרים, פרק ב, עמ' 104.

[9] יחד עם נפיחת הקב"ה באדם חשוב להדגיש כי הוא גם נבדל ועליון מהאדם והקהילה. בעל התניא מצטט ומסכם את דברי הרמב"ם מכמה מקומות, בנוגע לייחוד ידיעתו של אלוקים על-פני זאת של האדם. ראו: שער היחוד והאמונה, פרק ז. עניין הידיעה האלוקית מופיע בספר התניא בעוד מספר מקומות. ראו: לקוטי אמרים, פרק ד, כג. ופרק ט בשער היחוד והאמונה. סיכומי הרמב"ם הם: רמב"ם, הלכות יסודי התורה ב ,י, רמב"ם מורה נבוכים חלק א, פרקים נא, נז, סוף שמונה פרקים לרמב"ם ומורה נבוכים חלק ג, פרקים כ, כא.

[10] לכאורה, סדר לבושי הנפש מהפנימי אל החיצוני הוא מחשבה, דיבור ומעשה. יחד עם זאת בשער לספר התניא, מציב אדמו"ר הזקן, המחבר, את הפסוק מספר דברים ל, יד: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". על-פי הפסוק מקדים הדיבור (בפיך), את המחשבה (לב-בך) והמעשה (לעשותו). אפשר שהסיבה לכך נעוצה במבנה הצורני של הדיבור, כפי שיתבאר בהמשך, המושפע ישירות מקדמות השכל, מהשכל הנעלם, העליון על השכל הגלוי (כמבואר באגרת הקודש, פרק ה). הפסיחה של החלק החיצוני בדיבור על ההתגלות בשכל, ברגשות והחשיפה במחשבה, הופכת את הדיבור, במובנו הצורני, ללבוש עמוק יותר או פנימי יותר בהיבט זה מלבוש המחשבה, הקרוב יותר לשכל האדם (שכל כחכמה בינה ודעת ולא כמחשבה). הרבי מליובאוויטש מבהיר כי במובן מסוים הדיבור חזק מהאמירה, שהיא אמירה שבלב, ש"אמרתי אני בליבי" (קהלת ב, א; ג, יז, יח), "על שום שהוא כוח נעוץ תחילתן בסופן". ראו: תורת מנחם, ז, חלק ראשון, שיחת ש"פ מקץ, זאת חנוכה, ה'תשי"ג.

[11] ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, טו, תשט"ז, חלק ראשון, ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, 185.