איש האמונה כבר לא בודד

מיהם אנשי אמונה? כיצד הם חיים את חייהם? האם “איש האמונה” חייב להיות מתוסכל בסביבה הטכנולוגית-מודרנית? האם נגזר עליו להיות בודד? סובל? כואב? מיואש?

מדוע אופפת אותי תחושה זאת של בדידות, ושל היות בלתי רצוי? האם זו החרדה הקירקיקורדית (הכוונה להגותו של הפילוסוף סרן קירקגור) – פחד מהותי הניזון מן התודעה שהעדר הקיום מאיים על מציאותי – התוקפת אותי, או שמא נובעת תחושת הבדידות מן הלחצים, הדאגות והתסכולים האישיים שלי? ואולי תוצאה היא מהלך רוחו החודר של האדם המערבי שנעשה זר לעצמו, אותו מצב שאנחנו אנשי המערב מכירים אותו”[1].

אני בודד מפני שבדרכי הצנועה והבלתי-מושלמת אני איש אמונה, אשר לדידו – להיות, פירושו: להאמין, ואשר המיר את התבונה (cogito) באמונה (credo), על-פי אותה אימרה ידועה של דיקארט.

הדר Vs.אמונה  

מעניין שבגרסה העברית קוצר שם המאמר ל”איש האמונה”. ניתן לשער כי בתקופה של קולקטיביזם ולאומיות, בדידות לא הייתה באופנה. אנשי מוסד הרב קוק שהוציאו לאור את התרגום בעברית צירפו למאמר פילוסופי זה את המאמר בעל האופי המדיני הבולט – “קול דודי דופק”. שני החיבורים הם מסות חובה (התמונות מאתר שטורעם)

ארבעים ושבע שנים חלפו מאז פרסם הרב יוסף דב הלוי סולוביצ’יק את המסה הנפלאה “איש האמונה הבודד”[2]. סולובייצ’יק, שבאותם שנים כבר קנה לו שם בקרב יהדות ארה”ב, הביט על ההתדרדרות הרוחנית של החברה האמריקאית, וביקש לשכנע עם ועדה בקיום עולם האמונה, בתקופה בה שלטת השאפתנות, הרציונליזם והשכלתנות המכוונים להאדרת האינטרסים הפרטיים.

שני תיאורי בריאת האדם המופיעים בספר בראשית, שהרב סולובייצ’יק עומד על ההבדלים ביניהם, הם לגרסתו גם תיאוריהם של שני אנשים בעלי תכונות אופי בסיסיות שונות, הגלומים יחדיו באישיות אחת[3]. הדואליזם המוכר מספר התניא, של נפש אלוקית ונפש בהמית הנאבקות זו בזו על השליטה באדם, מופיע תוך שינויים והתאמות בהגותו, של מי שהיה מחשובי הרבנים בצפון אמריקה. האדם הראשון, ‘איש ההוד וההדר’, מתואר כתוקפני ונועז השואף לניצחון ולהתקדמות במדרג החברתי. הוא עוסק במלאכה יוצרת מתוך שאיפה להידמות לבוראו. הוא מעצב אידיאות ומכתיב קריטריונים ליופי. הוא נהנה מיצירותיו השכליות וגאה בהן. הוא שומר על סדר ואסתטיקה, מפני שאנארכיה והדר אינם דרים בכפיפה אחת. מצפונו אינו מושפע מהאידיאה של הטוב כי אם מהאידיאה של היופי. שכלו אינו שואף לאמת כי אם לעונג ולתועלת, המצויים בתחום האסתטי ולא בתחום ההכרה המוסרית. הוא מעניק עדיפות לצורה על פני התוכן, להישגים מעשיים על-פני כוונה פנימית.

האנטיתזה לאדם הראשון הוא האדם השני – “איש האמונה“, אשר תופס את המציאות כמסתורין, כמהות טרנסצנדנטית, המשתקפת מתוך החוקיות הטבעית. תכלית חייו היא חוויה אקזיסטנציאליסטית ערכית עמוקה והוויה של נאמנות לעצמיות ולדבקות בא-לוהים, הבאה לידי ביטוי בשאיפה לצאת מתחום הממשות והמציאות אל רשות גבוהה יותר. במציאות הוא מחפש עקבות לעולמות עליונים.

ביקורת האדם החד ממדי

הרב סולוביצ’יק משליך את התיאוריה שלו לגבי ניתוח האישיות על קבוצות חברתיות. האדם עומד במרכז, כאשר הקהילה והמארגים החברתיים מתהווים לפי תכונותיו. האדם הראשון, איש ההדר, חי בקהילת ההדר. זוהי “קהילה טבעית” במהותה הנוצרת על ידי שיתוף אינטרסים של יחידים השואפים לקדם את ענייניהם. החיים החברתיים של איש ההדר בקהילתו הם תגובה ביולוגית טבעית לאתגר המאיים של העולם החיצון, ומסייעת לאדם הראשון להתמודד עם מלאכות שאינו יכול לעשות לבדו בסביבתו העוינת.

האדם השני חש בבדידות במהלך מאבקיו לגילוי זהותו. הוא מגלה שהתנכר לקיום המכניסטי החיצוני, ועם זאת לא השכיל להתאחד עם היצורים השכליים והתכליתיים החיים בעולם החדש אליו נכנס. בדידותו הראשונית של איש האמונה משקפת את עצמותה של חווית ה”אני”. היא אינה צורה מקרית, פעולה מקרית או הישג חיצוני – כמו ההשתייכות לקהילת העבודה הטבעית של “איש ההדר”. האדם השני שואף לסוג אחר של קהילה, כזאת המאופיינת בריעות אקזיסטנציאליסטית[4]. קהילה זו היא קהילה בה האדם נפגש עם האחר בתיווך הא-ל. הוא מתחבר אל האדם ונעשה שותף בברית, לא כא-ל כי אם כחבר ועמית כמו גם כמנהיג ורועה. הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה הנוצרת. “סופיות ואין סופיות, זמניות ונצחיות, יצור ובורא – הכל מתקשרים לאותה קהילה. הם מתחברים יחדיו ומשתתפים בקיום אחיד”[5].

אמונה כגילוי

מעת לעת כשאני עובר בחנות הספרים קה”ת, מציע בפני ר’ מני וולף, ממנהלי החנות, את ההוצאות החדשות לאור. לפני החג הוא הציג ספר חדש: “איש האמונה”. בגוף הספר מצוין שהספר ראה אור כבר לפני שנה, אולם כנראה רק כעת הוא הגיע לחנות.

“איש האמונה” מכנס עשרות מכתבים, מתוך מאות האלפים שהשיב הרבי מליובאוויטש לפונים אליו במהלך השנים. חלק מהמכתבים נכתבו במקור בעברית, אחדים ביידיש, ואחרים באנגלית. המכתבים באנגלית הם לרוב המרתקים ביותר משום שהשפה מחייבת את העונה להשתמש בגוף ראשון ובתוך כך להרחיב מעט על עצמו. לצד אותם מכתבים קובצו גם מספר ראיונות שנכתבו עמו ועליו. הנושא המשותף של כל אותה אסופה הוא כמובן תפיסת האמונה של הרבי מליובאוויטש.

הרבי מליובאוויטש והרב יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק הכירו האחד את השני היטב, והעריכו זה את זה עוד מימי לימודיהם המשותפים בברלין. למרות ששניהם פעלו רוב חייהם בארה”ב, השוואת תפיסת האמונה של הרבי לזו של הרב סולובייצ’יק מדגישה את ייחודיותה.

האמונה כפי שעולה ממכתביו של הרבי מליובאוויטש, אינה תהליך של הסתרת העיניים, של הליכה בחושך ובחירה בנתיבים לא רציונליים. ההפך הוא הנכון. האמונה היא תהליך של פקיחת עיניים, של גילוי דבר מה מוסתר מאחורי מציאות של שגרה. האמונה אינה חושפת את מבנה הכוח של החברה, כי אם, כלשונו של הרב עדין שטיינזלץ בהקדמה לספר, את “המבנה של החיים עצמם”.

במכתביהם האישיים רבים הם השוטחים את בעיותיהם. הם מתוודים בפני הרבי על בדידותם, הבלבול הרווח, החסך בחום ואהבה. האמונה מספקת תשובה לכל אלה. היא יוצרת ביטחון ואחדות. נוסכת כוח ונחישות. המאמין לעולם אינו לבדו בעולם. הבורא שם איתו. ולא רק הוא, כל הבריאה הופכת לחלק מאחדות אחת, עד שגם האירועים הרעים, הקשים, המפחידים ומאיימים הופכים בהשקפה האמונית לחלק מטבע הטוב להיטיב.

לאחותו של אברהם שלונסקי, ורדינה, כתב בשנת תשל”ז, 1977, שנים ספורות לאחר הסתלקות בעלה, כי למרות שבפנייתה אליו היא מתארת את בדידותה, אם תתבונן היטב, באותם משקפיים שירשה מבית אביה, תיווכח שהיא איננה באמת בודדה. יהודי לעולם איננו בודד (6).

שם הספר – “איש האמונה” – מתעתע. כמעט בכל אחד מאיגרותיו מסביר הרבי כיצד האמונה מתיישבת עם השכל היישר, וכיצד התמודדות שכלית נכונה עם החיים חייבת להביא להעצמת האמונה. על פי הרבי האמונה אינה מנוגדת לכוח השכל. העיון השכלי וההסקה הלוגית משרתים את האמונה על ידי שהם מביאים אותה לידי הבנה והשגה. האמונה אינה מוגבלת בתחומי הידיעה האנושית. אולם היא זקוקה למערכת מורחבת של ידע כדי להעמיק את ההתקשרות למושא האמונה. השכל, במילים אחרות, מהווה את החוליה המקשרת בין האדם ליוצרו.

גם הלא מאמין מאמין 

הספר נערך בידי דוב סיני וזאב גינוסר. קלסיקת מכתבים אחרת המכנסת את הגותו של הרבי בתשובות שהשיב לאנשים מצויה בספר ‘מורה לדור נבוך’

את האמונה צריך לגלות, כי היא תכונה טבעית, החבויה עמוק בטבע האדם. הגילוי שלה, הסיפוק הרוחני, מושג על ידי עמל ויגיעה, ובפרט כאשר פועלים לטובת הזולת[6]. הגילוי המדובר הוא צורך אנושי הקשור בטבורו עם העדר מבוכה ומציאת מקום האדם בחיים.

כשפנתה אליו מישהי בשנת 1963, והטיחה שהיא אינה מאמינה בבורא, הוא השיב לה כי לא רק שהוא אינו מאמין לה, אלא ברור לו שגם היא עצמה איננה מאמינה בדבריה. כהוכחה הוא הזכיר לה שבכל פעם שהיא מבחינה בהעדר צדק ויושר סביבה, או כשהיא נזכרת בעניין השואה, כפי שהיא עצמה מציינת, הדברים מבלבלים את מנוחתה. אילו העולם היה פועל ללא מנהיג ומתכנן, הדגיש בפניה הרבי, היא לא הייתה צריכה להתרגש מכך שישנם מאורעות שהם הפוכים לדרכי הצדק והיושר. במצב זה, אין להתפלא שהחזק, הגדול מחברו, מבקש חיים לבולעו. התנועה של חיפוש אחר הצדק מלמדת על מוסר אוניברסאלי אימננטי, הנטוע באדם פנימה. היא מעידה כי יש באדם משהו שמרומם אותו למעלה מהדומם, הצומח והחי, ואפילו למעלה מבן האנוש. אותו מוסר אוניברסאלי הוא הוודאות הראשונית שיש לו לאדם לגבי קיומו של הבורא והקשר שלו אליו[7].

במענה לאדם אחר, בשנת 1967, הדגיש הרבי כי מוזר יהיה לטעון כי ישנו בורא, המכוון את חיי האדם ובה בעת אינו מתעניין בהתנהגותו. לא יהיה זה הגיוני לומר כי הבורא המכוון את חיי האדם לא הורה לו לאדם איך להתנהג בחייו, כי אם עזב אותו לנפשו לגשש ולחפש את דרכו בחיים מבלי כל הוראה[8].

הביטוי של גילוי האמונה הוא לדידו של הרבי בדבקות בתורה ובמצוותיה. התורה במשנתו חובקת כל. כל מה שהאדם פוגש או רואה הוא בעל משמעות תורנית עבורו. הסיבה לכך היא שאם העולם נברא כל רגע מחדש, והבורא מעורב בכל פרט בריאה, אזי גם כל מה שהאדם יודע אודותיו הוא חלק מהתורה הנחשפת בפניו.

דברים ברוח דומה אמר לעיתונאי שלמה שמיר ופורסם בעיתון ידיעות אחרונות בשנת 1969:

כל אחד ואחד מתושבי ישראל כיום מאמין גדול הנהו, לעתים אף מבלי שידע בעצמו על כך. ארץ ישראל היא חבית מלאה וגדושה באמונה. חסר רק הניצוץ שיצית חבית זאת ויגרום להתלקחות האמונה. טול, למשל, יהודי הגר בארץ ישראל והוא שייך למפלגה הקומוניסטית. הוא קומוניסט. אני מאמין שהוא מאמין גדול. הוא יושב עם אשתו וילדיו במדינה מוקפת שונאים השואפים להכחיד אותו ואת ילדיו. מה הדבר המחזיק יהודי זה בארץ ישראל, חי בה, יוצא מדי פעם להגן עליה, כי אף מבלי שידע על כך – הוא מאמין באלוקים ומאמין שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל. אנו חייבים לעורר בקרבו את ההכרה באמונתו ובעקבות הכרה זו להביא לקיום המצוות המעשיות[9].

מלחמת תנופה

כיצד חושפים את האמונה? כיצד מוציאים אותה מן ההעלם אל הגילוי?

ברור שעבור הלא מאמין, האמירה כי בתוך תוכו הוא מאמין, יכולה להצביע על סוג של פטרוניזם. הרבי אינו חש מהוסס ממגמה זו. בראיון שהעניק לד”ר גרשון קרנצלר והתפרסם בחוברת שהוציא לאור ארגון הרבנים האורתודוכסים בארה”ב, קצת לאחר קבלתו את התפקיד בשבט תשי”א, 1951, התמודד הרבי עם מצבה של יהדות ארה”ב. יהדות ארה”ב באותם שנים סבלה מחולשה בולטת לנוכח התעצמות הזרמים הרפורמיים והקונסרסטיביים. גם בתוך התנועה האורתודקסית מיעוט נשים עטו כיסוי ראש ומיעוט מהגברים גידלו זקנים. הרבי עם כניסתו לתפקידו חשף בפני העיתונאי כיצד בכוונתו להגביר את האמונה.

בתחילה הסביר כי ישנו יתרון בכך שהעם היהודי מפוזר במדינות רבות. הפיזור סייע במהלך השנים לשמר את העם ולמנוע את הכחדתו. ההיסטוריה היהודית היא בהשקפתו שרשרת בלתי פוסקת של הופעתם והיעלמותם של מרכזים יהודיים במקומות שונים בעולם[10]. כיום יהדות ארה”ב היא זו שמסתמנת כמרכז היהודי הגדול בעולם בעל השליחות להנהיג את הקהילות היהודיות במדינות אחרות, לרבות בישראל. בארה”ב נמצאים הכוחות היהודיים הטובים ביותר שצריכים לתמוך ביהדות העולם, רוחנית וכלכלית.

התפקיד המוטל על יהדות ארה”ב, הדגיש הרבי, מחייב שינוי כיוון בפעילות ובמחשבה. הליברליזם והאינדיבידואליזם חייבים לפנות את מקומם לתודעה חברתית, לאחריות משותפת. להקרבה עצמית. רק ויתור על אינטרסים פרטיים למען הכלל היהודי יכולים לקדם שינוי רוחני. היהדות הדתית האורתודוכסית צריכה להתמקד פחות בהתגוננות ולצאת למתקפה, ‘מלחמת תנופה’ בקידום רעיונותיה. מלחמה שכזו דורשת אומץ, תכנון חזון ויוזמה.

התגוננות היא לא הגישה האותנטית היהודית לדעת הרבי. ‘מלחמת תנופה’ היא הגישה היהודית האמיתית ועתיקת היומין. העדר אמונה לדידו היא חולשה של השכל האנושי וההבנה הלוגית, ואסור להיבהל ממנה.

הנוער, ציין בפני שלמה שמיר, משתוקק לאתגר ומשמעות. הוא אינו צריך הסברה ותחינות, אלא רוצה שיתבעו ממנו בצורה כנה ואמיתית. האתגר הנדרש מהנוער הוא להשיבו אל ברכי האמונה, התורה והמצוות. הסיבה לכך היא שהאמונה פורצת בדרך כלל בשעת חירום. ויכוחים ודיונים הם בעלי ערך מועט יחסית בחשיפת האמונה. היהדות צריכה להחיות את ההרגשה שכל רגע הוא כמו שעת חירום[11].

הקהל

הרבי וסולובייצ’יק מקדמים את ‘איש האמונה’  בקרב קהלים שונים. באופן לא מפתיע האקזיסטנציאליזם האמוני, הוא בעל כוח משיכה נמוך יותר. מי כבר רוצה להזדהות עם חווית הסבל ובדידות של מי שנאבק בתוך עצמו. תפיסת האמונה כפתרון לבלבול ולמבוכה קורצת יותר וזכתה גם לפופולאריות גדולה יותר.

“איש האמונה הבודד” נכתב ופורסם באנגלית[12]. המסה, המלוטשת ושיטתית, אם כי לעתים ניתנת לפרשנויות שונות, מתייחסת במישרין ועקיפין למונחים פילוסופים מקצועיים ולהוגים רבים. לוק, רוסו, קירקגור, דקארט ואחרים משמשים בה בערבוביה. ברור כי הרב סולובייצ’יק פונה לקהל הקוראים האינטלקטואלי בארה”ב ופחות לקהל היהודי הרחב.

שלא כמסה “איש האמונה הבודד”, קיבוץ המכתבים לא נכתב בצורה שיטתית מראשו ועד סופו. זהו ליקוט של תשובות לאנשים שונים בזמן שבו הם מבקשים מענה על שאלתם-מבוכתם, עידוד או נחמה. הרבי השתדל לכתוב בפשטות ובהירות לאנשים פשוטים כמו גם לאינטלקטואלים מפורסמים. המסר והעברתו הסדורה היו חשובים בעיניו יותר מאשר החוויה הספרותית-אינטלקטואלית.

האדם הבודד, על-פי תורת החסידות הוא דווקא “איש ההדר” של סולובייצ’יק. אותו אדם שהוא הישגי, יצרן, תוקפן, נועז ורודף כבוד, המנסה תדיר להשתלט על סביבתו ולממש את האינטרסים שלו.

“איש האמונה”, המגלה עצמו במעמקי השבר והכישלון, בז להישגיות, למוביליות החברתית ולהבל ההדוניסטי שבחיי העולם הזה, כלשונו של סולובייצ’יק, אינו יכול להיות בודד. הדבקות שלו בבורא לעולם אינה מותירה אותו בודד.

‘איש האמונה’ העולה במכתבי הרבי כמו ‘איש האמונה’ של סולובייצ’יק עסוק בחקירות אינטלקטואליות, בשאלות מטאפיסיות, בשאלות של אמת וערכים. איש האמונה הוא זה השואל עצמו מדוע נברא העולם, מה תכלית העולם מי הוא הקדוש ברוך הוא ומהי אותה כמיהה לדבקות עם הבורא.

התשובות של הרבי ושל הרב סולובייצ’יק נשענות כמעט על אותו ארון ספרים, אולם הן מגלות בו דבר מה אחר. מי שירצה יוכל למצוא בנקל את הדמיון, אולם הרוח המנשבת מהמסה שונה מזאת העולה מקיבוץ המכתבים. שאלות האמונה, על-פי הרבי הן פונקציונאליות לא פחות מהחתירה להישגים של איש ההדר. השאלות המטאפיסיות, מדוע? מהו? מיהו?…”[13], מובילות לחיי מעשה ברורים. איש האמונה ניכר ומתבטא בתוך איש ההדר. אלו הם אינם שני אנשים שונים, ולא רק שני צדדים באדם. האמונה מתבטאת בתוך היצר ההישגי הטבעי של האדם. האמונה היא טבעית אף יותר מאשר הרדיפה אחר הכבוד ותענוגות העולם הזה. הטכנולוגיה מביאה לכבוד והדר, אך גם עשויה בשימוש נכון לעודד את האמונה.

הרבי, ‘איש האמונה’, למרות שרוב חייו היה מסוגף בתוך עצמו, לא היה בודד. האמונה היא המפתח הטוב ביותר להרגיש חלק מהכלל. המחויבות השכלית הכרוכה באמונה מרוממת את המאמין למעלה ממגבלות הזמן והמקום. בהתנשאותו, הוא לא יכול להיוותר בודד.

ברוח אפולוגטית – אחרי היעדרות כה ארוכה, יש מקום להתנצלות על ההתנתקות מהבלוג. התנתקות שהיא צפויה בדרך כלל לקראת לידת ספר חדש. ובכל זאת, עד שהספר החדש יראה אור, אשתדל לעדכן בתכיפות גבוהה יותר.

[1]  “איש האמונה”, עמ’ 10; [2]  המסה פורסמה לראשונה בשנת 1965 בכתב העת Tradition, בטאונה של הסתדרות הרבנים באמריקה: The Lonely Man of Faith, Tradition, vol. 7. No. 2, Summer 1965.. כבר בשנת 1968 תורגמו קטעים מהמסה על-ידי הרב אהרון הלוי פיצ’ניק ונדפסו ב”שנה לשנה” של “היכל שלמה”, אולם קטעים אלו לא נצמדו למקור. תרגום מלא ואמין במידה רבה נערך בידי צבי זינגר וזאב גוטוהולד. את המאמר הקדיש סולובייצ’יק לאשתו: “לטוניה – אישה בעלת גבורה עילאית, כבוד נשגב, מחויבות מלאה ואמת ללא פשרה”. [3]  סולובייצ’יק מתבסס על חז”ל בטענה כי שני התיאורים אינם תוצאה של שניות המסורת כי אם של שניות האדם. ראה: שם, עמ’ 13, הערה 2; [4] שם, עמ’ 27; [5]  שם, עמ’ 28; [6] איש האמונה, אשכילה, עמ’ 249, עמ’ 103, בהתאמה; [7] שם, עמ’ 37; [8] עמ’ 59; [9] עמ’ 321; [10] עמ’ 328; [11] עמ’ 322; [12]  חלק מהדברים המופיעים במסה התגבשו כנראה בשנים 1958-1959 במהלכן העביר סדרת הרצאות על פילוסופיה חברתית ויהודית בפני קבוצת עובדים סוציאליים בניו-יורק, והן בזמן ששימש כנציג היהודי הבכיר בפרויקט לחקר גישות דתיות לבעיית הנפש, של המכון לבריאות הנפש שליד “ישיבה יוניברסיטי”, פרוייקט שהוחל בו בשנת 1960, יחד עם נציגים מהאוניברסיטאות הארווארד ולויולהרוטוקוף, סולובייצ’יק, איש האמונה, עמ’ 30; [13]  שם, עמ’ 18.

Print Friendly, PDF & Email

תבדקו גם

דיאטה סלולרית. מדוע אנו מתמכרים לסמארטפון ומה אפשר לעשות בנדון

הערות על "התנועה לשפיות סלולרית"

5 comments

  1. שוב יישר כח על מאמר עמוק ומרתק!
    היכן ניתן לרכוש את הספר החדש?

  2. ההבדל בגישה בין שני ההוגים הנ”ל הוא, שהרב סולוביצ’יק הולך בגישה של עבודה מלמעלה למטה, והרבי מתחיל מלמטה למעלה. הרב סולוביצ’יק מגדיר את איש האמונה כמי שמציאותו מתחילה מהתורה והמצוות שניתנו לו בסיני (עיין באריכות ההקדמת פנחס פלאי ל”בסוד היחיד והיחד” של הרב סולוביצ’יק). מתוך כך, איש האמונה הסולוביצ’יקי נצקל במציאות גשמית שסותרת למטען הרוחני המוקדם. הכרה זו גורמת לתחושת הבדידות (בדומה לכל מי שנכנס הביתה בתחושה שהוא עומד למצוא בית מסודר, ולעוגמת נפשו הוא נתקל בבלגן שעליו לסדר). לעומתו הרבי מתאר אדם שחי בעולם, מתבונן בו, ומתוך כל הישג תבוני הוא לומד עוד ועוד על המקור הרוחני שממלא את העולם. האמונה נבנית תוך כדי התבוננות מלמטה. באופן כזה האדם אינו יכול לחוש בודד, מכיון שהוא מוצא את האמונה בכל רגע.

    • אבחנה מעניינת. אם כי מקובל לחלק את האמונה (בהתאם לסדר השתלשלות), לאמונה מקיפה, כללית, כזאת שהיא מלמעלה למטה. אמונה כמו של הגנב המתפלל להצלחה, לבין אמונה שהיא תוצר של טעם ודעת. אמונה הנובעת מהתבוננות, או איך שניסחת אמונה שמלמטה למעלה. על-פי החלוקה הזאת האמונה הגבוהה, הכללית ומקיפה לא אמורה בהכרח להוביל לאותה לבדיות על-פיה מדבר הרב סולובייצ’יק.

      • כוונתי לא היתה דווקא לאמונה “כללית”, במובן של אמונה שאינה מגובה בחקירה ודעת, אלא כוונתי היתה לאמונה א-פריורית, כזו שנובעת מתוך עיסוק אמוני בין כותלי בית המדרש (או האקדמיה), וכשהעוסק בה יוצא מבין כותלי בית המדרש, הוא נתקל במציאות שנראית לו בלתי תואמת לאיך שהיא “אמורה” להיראות על פי האמונה.
        לעומתו, הרבי מדבר על אמונה שצומחת מתוך החיים עצמם, וממילא, בהגדרה, היא לא רואה את המציאות כסותרת אליה, אלא כערס ההיווצרות שלה עצמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software