תנודות באהבה: סודות שיר השירים על-פי אדמו"ר הזקן

באהבה יש עליות וירידות, זמנים של קירוב וזמנים של ריחוק. שיר השירים, על-פי בעל התניא הוא מדריך כיצד לנווט את רכבת ההרים הרגשית הזאת.

מקורות

רש"י: ואומר אני, שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים לאמר (הושע ב ז) אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה, ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו, ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים. ויסד הספר הזה ברוח הקודש, בלשון אשה צרורה אלמנות חיות, משתוקקת על בעלה, מתרפקת על דודה, מזכרת אהבת נעוריה אליו, ומודה על פשעה. אף דודה, צר לו בצרתה, ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה, בהם נקשר עימה באהבה עזה, להודיעה כי לא מלבו ענה, ולא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה, והוא עתיד לשוב אליה.

שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה׃

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: "כָּל שְׁלֹמֹה (דְּקָשֶׁה לָהֶם לָמָּה לֹא מְיַחֲסוֹ אַחַר אָבִיו כְּמוֹ בְמִשְׁלֵי וְקֹהֶלֶת) הָאֲמוּרִים בְּשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ, מֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ". שִׁיר שֶׁהוּא עַל כָּל הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר נֶאֱמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֵת עֲדָתוֹ וְעַמּוֹ, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: "לֹא הָיָה הָעוֹלָם כְּדַאי כַּיּוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים".

אדמו"ר הזקן – כנסת ישראל כלה.

הבורא חתן

שתי בחינות – אחת אחדות מוחלטת. אין לי שום רצון אחר. אני מתמזג מתכלל אחד.

שתיים תשוקה להתאחד, רצון להקריב. אני אני. אני יש מציאות עצמאית אבל רוצה להיות אחד איתה. הדבר השני מלא בעיות

הייתי אחד פתאום התרחקתי, אני רוצה להתקרב.

ולפעמים האהבה הזו מתכסה.

קדושת לוי, בראשית, ויחי כ״ב

עוד באופן אחר, מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. דהנה נראה פירוש הפסוק (שיר השירים א, א) שיר השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, דהנה יש ב' בחינות בעבודת השם יתברך, יש שאוהב את השם יתברך מחמת שהשם יתברך באהבתו אותנו מקבל עבודתינו ברצון ומשלם לאיש כמעשהו ברב טוב הצפון ונותן לנו שכר טוב עין לא ראתה וכו'. ועבור שנותן לנו שכר ומקבל ברצון עבודתינו אוהב את השם יתברך אהבה גמורה. ויש מדריגה למעלה מזה, האוהבים השם יתברך מחמת אהבתו יתברך אותנו בלבד ואפילו אם לא יומשך להם שום תשלום גמול על כל זה אהבתו יתברך אותנו בלבד הוא החביב והנחמד והנעים ומחמת אהבתו בלבד אנו אוהבים אותו אהבה שלימה ואהבתו יתברך בלבד שבחר בעמו ישראל באהבה הוא החביב לנו מרוב כל ודו"ק:

יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן׃

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. זֶה הַשִּׁיר אוֹמֶרֶת בְּפִיהָ בְּגָלוּתָהּ וּבְאַלְמְנוּתָהּ: "מִי יִתֵּן וְיִשָּׁקֵנִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כְּמוֹ מֵאָז, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹשְׁקִין עַל גַּב הַיָּד וְעַל הַכָּתֵף, אַךְ אֲנִי מִתְאַוָּה וְשׁוֹקֶקֶת לִהְיוֹתוֹ נוֹהֵג עִמִּי כַמִּנְהָג הָרִאשׁוֹן, כְּחָתָן אֶל כַּלָּה, פֶּה אֶל פֶּה":

קדושת לוי, ויקרא, שיר השירים ד׳

או יבואר, ישקני מנשיקות פיהו וכו' )(שיר השירים א, ב). דידוע שבשביל ישראל נבראו העולמות ונשמות ישראל עלו במחשבה. והנה הבורא ברוך הוא היה לו אהבה לנשמות ישראל קודם שנבראו וגם אחר כך והנה אהבת הקדוש ברוך הוא קודם שנבראו נקרא נשיקין כמו מי שיש לו אוהב ומנשקו והאהבה הזאת היה בלתי השפעה והאהבה הזאת נקרא אל"ף על שם ואאלפך חכמה. (איוב לג, לג) ואהבה של הבורא ברוך הוא לנשמת ישראל אחר שנבראו נקרא בי"ת בינה. והנה ידוע שנשמת ישראל נקרא ה'. והנה האהבה שנקרא אל"ף למי הוא האהבה לה' ואהבה הנקרא ב' גם כן לה' תצטרף אחד אל אחד א' לה' וב' לה' הוא אותיות אהבה. וזהו ישקני מנשיקות פיהו, כלומר משני אהבות כמבואר ודו"ק:

כִּי טוֹבִים. לִי דוֹדֶיךָ מִכָּל מִשְׁתֵּה יַיִן וּמִכָּל עֹנֶג וְשִׂמְחָה. וְלָשׁוֹן עִבְרִי הוּא לִהְיוֹת כָּל סְעֻדַּת עֹנֶג וְשִׂמְחָה נִקְרֵאת עַל שֵׁם הַיַּיִן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן", "בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן", "וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם". זֶהוּ בֵאוּר מַשְׁמָעוֹ. וְנֶאֱמַר דֻּגְמָא שֶׁלּוֹ עַל שֵׁם שֶׁנָּתַן לָהֶם תּוֹרָתוֹ וְדִבֵּר עִמָּהֶם פָּנִים אֶל פָּנִים. וְאוֹתָם דּוֹדִים עוֹדָם עֲרֵבִים עֲלֵיהֶם מִכָּל שַׁעֲשׁוּעַ. וּמֻבְטָחִים מֵאִתּוֹ לְהוֹפִיעַ עוֹד עֲלֵיהֶם לְבָאֵר לָהֶם סוֹד טְעָמֶיהָ וּמִסְתַּר צְפוּנוֹתֶיהָ, וּמְחַלִּים פָּנָיו לְקַיֵּם דְּבָרוֹ. וְזֶהוּ: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ":

לְרֵ֙יחַ֙ שְׁמָנֶ֣יךָ טוֹבִ֔ים שֶׁ֖מֶן תּוּרַ֣ק שְׁמֶ֑ךָ עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ׃

שֶׁמֶן תּוּרַק. נִקְרָא שְׁמֶךָ, לִהְיוֹת נֶאֱמַר עָלֶיךָ, "אַתָּה שֶׁמֶן אֲשֶׁר תּוּרַק תָּמִיד לִהְיוֹת רֵיחַ עָרֵב שֶׁלְּךָ יוֹצֵא לְמֵרָחוֹק", שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שֶׁמֶן עָרֵב, בְּכָל עֵת שֶׁהוּא בִצְלוֹחִית חֲתוּמָה, אֵין רֵיחוֹ נוֹדֵף, פּוֹתְחָהּ וּמֵרִיק שַׁמְנָהּ לִכְלִי אַחֵר, רֵיחוֹ נוֹדֵף: 

עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. בָּא יִתְרוֹ לְקוֹל הַשְּׁמוּעָה וְנִתְגַּיֵּר. אַף רָחָב הַזּוֹנָה אָמְרָה "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ וגו'", וְעַל יְדֵי כֵן "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וגו'": 

עֲלָמוֹת. בְּתוּלוֹת, לְפִי שֶׁהַדִּבּוּר דִּמָּהוּ לְבָחוּר שֶׁאֲהוּבָתוֹ מְחַבַּבְתּוֹ. וּלְפִי הַדֻּגְמָא: הָ"עֲלָמוֹת" הֵן הָאֻמּוֹת:

מׇשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה הֱבִיאַ֨נִי הַמֶּ֜לֶךְ חֲדָרָ֗יו נָגִ֤ילָה וְנִשְׂמְחָה֙ בָּ֔ךְ נַזְכִּ֤ירָה דֹדֶ֙יךָ֙ מִיַּ֔יִן מֵישָׁרִ֖ים אֲהֵבֽוּךָ׃ {פ}

שְׁחוֹרָ֤ה אֲנִי֙ וְֽנָאוָ֔ה בְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם כְּאׇהֳלֵ֣י קֵדָ֔ר כִּירִיע֖וֹת שְׁלֹמֹֽה׃

שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה וגו'. אַתֶּם רַעְיוֹתַי, אַל אֵקַל בְּעֵינֵיכֶם אַף אִם עֲזָבַנִי אִישִׁי מִפְּנֵי שַׁחֲרוּת שֶׁבִּי, כִּי שְׁחוֹרָה אֲנִי עַל יְדֵי שְׁזִיפַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְנָאוָה אֲנִי בְחִתּוּךְ אֵבָרִים נָאִים. אִם אֲנִי שְׁחוֹרָה כְּאָהֳלֵי קֵדָר הַמַּשְׁחִירִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, שֶׁהֵם פְּרוּסִים תָּמִיד בַּמִּדְבָּרוֹת, קַלָּה אֲנִי לְהִתְכַּבֵּס לִהְיוֹת כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה. דֻּגְמָא הִיא זוּ: אוֹמֶרֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָאֻמּוֹת: "שְׁחוֹרָה אֲנִי בְמַעֲשַׂי וְנָאָה אֲנִי בְמַעֲשֵׂה אֲבוֹתַי, וְאַף בְּמַעֲשַׂי, יֵשׁ מֵהֶם נָאִים, אִם יֵשׁ בִּי עֲוֹן הָעֵגֶל, יֵשׁ בִּי כְנֶגְדּוֹ זְכוּת קַבָּלַת הַתּוֹרָה". וְקוֹרֵא לָאֻמּוֹת "בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם" עַל שֵׁם שֶׁהִיא עֲתִידָה לֵעָשׂוֹת מֶטְרוֹפּוֹלִין לְכֻלָּן, כְּמוֹ שֶׁנִּבָּא יְחֶזְקֵאל "וְנָתַתִּי אֶתְהֶן לָךְ לְבָנוֹת", כְּמוֹ "עֶקְרוֹן וּבְנֹתֶיהָ": 

א׳:ו׳

אַל תִּרְאֻנִי. אַל תִּסְתַּכְּלוּ בִי לְבִזָּיוֹן כְּמוֹ "כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה'": 

שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת. לְפִי שֶׁאֵין שַׁחֲרוּתִי וְכִעוּרִי מִמְּעֵי אִמִּי, אֶלָּא עַל יְדֵי שְׁזִיפַת הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁאוֹתוֹ שַׁחֲרוּת נוֹחַ לְהִתְלַבֵּן כְּשֶׁיַּעֲמֹד בַּצֵּל:

אַל־תִּרְא֙וּנִי֙ שֶׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת שֶׁשְּׁזָפַ֖תְנִי הַשָּׁ֑מֶשׁ בְּנֵ֧י אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ־בִ֗י שָׂמֻ֙נִי֙ נֹטֵרָ֣ה אֶת־הַכְּרָמִ֔ים כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי׃

בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי. הֵם בְּנֵי מִצְרַיִם שֶׁגָּדַלְתִּי בָהֶם, וְעָלוּ עִמִּי בְעֵרֶב רַב, הֵם נִחֲרוּ בִי בַהֲסָתָתָם וּפִתּוּיָם עַד שֶׁשָׂמוּנִי, 

נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים. וְשָׁם שְׁזָפַתְנִי הַשֶּׁמֶשׁ וְהֻשְׁחַרְתִּי, כְּלוֹמַר: נְתָנוּנִי עוֹבֶדֶת אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְכַרְמִי שֶׁהָיָה שֶׁלִּי מֵאֲבוֹתַי, לֹא נָטָרְתִּי. מָצִינוּ פַּרְנָסִים נִקְרָאִים בַּמִּקְרָא בִּלְשׁוֹן "כְּרָמִים", שֶׁנֶּאֱמַר "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם" וּמְתַרְגְּמִינָן: "וַאֲמַנֵּי לָהּ יַת פַּרְנָסָהָא", וְכֵן "לֹא יִפְנֶה דֶרֶךְ כְּרָמִים": 

אדמו"ר הזקן – שיר השירים, 

שיר השירים אשר לשלמה ישקנו מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין.

הנה נודע שהקב״ה נקרא חתן.

וכנ״י נקרא בשם כלה. והיינו ע״ש המשכת והשפעת התורה לישראל. וכמארז״ל ביום חתונתו זה מ״ת. ולכן המשמח את החתן זוכה לתורה שניתנה בה׳ קולות בפ״ק דברכות כי חתן חות דרגא.

דהיינו ירידת והמשכת אור א״ס ב״ה להתלבש בתורה.

 וכנס״י היא מקור נשמות ישראל וכן כל ניצוץ וניצוץ מישראל בפרט הוא בבחי׳ כלה.

והנה כלה יש בו ב׳ פירושים.

הא׳ מלשון כליון שמכלה ומבלה הכל מלשון כלה.

כי מלת כלה היא שם דבר המורה על הפעולה כמו רכה זכה דקה ונק׳ כלה ע״ש שמכלה כו׳.

והב׳ מלשון כלתה נפשי כו׳ (תהלים פ״ד) והיינו תשוקת הנפש לידבק וליכלל באורו ית׳ (וכמו דת״י שם תאיבת נפשי שהוא לשון תשוקה כמו ואל אישך תשוקתך ותרגומו תיאובתיך)

 והענין דהנה בק״ש יש ב׳ בחי׳ מס״נ. הא׳ למסור נפשו באחד. והב׳ ואהבת בכל נפשך אפי׳ נוטל את נפשך כו׳. ולהבין ענינם וההפרש שביניהם. ועוד צ״ל איךשייך ואהבת בכל לבבך. אחר בחי׳ מס״נ באחד שהרי באהבה כתיב ס״פ נצבים לאהבה כו׳ כי הוא חייך. אבל המס״נ הוא להשליך חייו מנגד שהוא ביטול במציאות לאור א״ס ב״ה ממש (וע׳ בפ׳ שמות בד״ה להבין מארז״ל ע״פ כי טובים דודיך ובד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא). וא״כ איך אחר מעלת ומדרגת הביטול דמס״נ באחד יהי׳ שייך בחי׳ ואהבת יש מי שאוהב והענין כי הנה הבחי׳ הא׳ למסור נפשו באחד הוא מחמת שמע ישראל כו׳ כי שמע מלשון הבנה שהיא התבוננות בגדולת א״ס ב״ה איך שהוא אחד כמו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי כמ״ש אני הוי׳ לא שניתי כו׳ אתה הוא עד שלא נברא כו׳ אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. פי׳ אלקים המעלים ומסתיר כו׳ כי לפניו ית׳ אין שום העלם מעלים ומסתיר כלל כי כולא קמיה כלא חשיב כו׳.

ואי לזאת ולא תחללו את שם קדשי כו׳ שלא לעשות מקום חלל כו׳ להיות דבר נפרד ממנו ית׳ ח״ו וממילא בטלים כל התאוות והישות ולגרמיה כו׳ וזהו לשון כליון שמכלה לגרמיה כו׳ שיתבטלו כל רצונותיו ולא ישאר שום רצון רק אליו י״ת (וזהו ענין כלה שארי ולבבי כמו שת״י אשתיצא גושמי וכמ״ש בזהר פ׳ אחרי הנ״ל שצייתא דעלמא היא כליון כל הרצונות. וע״ד שנת׳ במ״א ע״פ כי תצא להיות נקודת פנימי׳ הלב עולה ונכלל באור א״ס ב״ה ולא מהעוה״ז לבד כו׳ אלא אפי׳ מג״ע התחתון והעליון וכמ״ש מי לי בשמים כו׳ כלה שארי כו׳) והבחי׳ הב׳ היא מלשון כלתה נפשי שהוא לשון תשוקה ואהבה שהוא בחי׳ ביטול היש דהיינו שהוא יש ודבר (ולא כליון היש לגמרי כמו בבחי׳ הא׳) אלא שמבטל א״ע שרוצה ליכלל וליבטל כו׳. ולכן מפסיקים בין ב׳ בחי׳ מס״נ הנ״ל בבשכמל״ו בחי׳ יחו״ת שמבחי׳ מלכותו נתהוו כל הנבראים מאין ליש לפי שאין מלך בלא עם זהו  מקור קיום וחיות כל הנבראים.

וכתיב ומבלעדי אין אלקים מבלעדי דוקא דהיינו חוץ ממנו ית׳ ח״ו. אבל הוי׳ בעצמו הוא אלקים אני הוי׳ אלקיכם אני בעצמי כו׳ שמצמצםו מסתיר אור א״ס ב״ה הבלתי בע״ג להיות גילוי בחי׳ נבראים בבחי׳ יש וכהדין קמצא דלבושי׳ מיני׳ ובי׳ ומבחי׳ זו של בשכמל״ו נמשך להיות ואהבת בבחי׳ יש מי שאוהב כו׳ משא״כ יחו״ע הוא בחי׳ ביטול ממש במס״נ. (ובזה מתורץ איך שייך ואהבת אחר המס״נ באחד דהיינו ע״י שמפסיקים בבשכמל״ו ועמ״ש מענין זה בפ׳ וישב בד״ה בכ״ה בכסלו באופן אחר קצת. והמ״י שעולה בקנה א׳). וב׳ בחי׳ אלו נקרא בלשון הקבלה שכינתא עילאה ושכינתא תתאה כו׳. והן הם ב׳ בחי׳ כלה שנאמרו בשיר השירים שכל שיר השירים מדבר על ב׳ בחי׳ כלההנ״ל כידוע כי ב׳ פעמים נאמר ונשנה בשיר השירים החיבוב שבין חתן וכלה ורומז על ב׳ בחי׳ כלה הנ״ל (ועיין בפרדס ש״ח פי״ג מענין שכינתא עילאה ושכינתא תתאה ובזהר הרקיע ר״פ בראשית גבי מש״ש בזהר מה שושנה כו׳ אוף כנ״י כו׳ ועמ״ש בפי׳ כנ״י לקמן בד״ה ששים המה מלכות בשם המשנת חסידים ועמ״ש בפ׳ תצוה בד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק כו׳ וע׳ בסה״מ סי׳ קנ״ו והמכוון הכל אחד שהוא ענין שני המדרגות דיחו״ע ויחו״ת ועמ״ש עוד מענין ב׳ בחי׳ כלה בד״ה וארשתיך לי בהפטרה דפ׳ במדבר ואפשר הוא ענין אחר קצת והיינו כמ״ש סד״ה כי אתה נרי בענין דורות הראשונים ודורות האחרונים):

ב והנה מב׳ בחי׳ כלה הנ״ל נמשך להיות ב׳ בחי׳ חתנים בחי׳ חות דרגא וזהו קול מצהלות חתנים מחופתם חתנים תרי משמע. והענין יובן במאמר מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול.

ולכאורה אינו מובן מהו שם גדול וקטן וכן צריך להבין מה שארז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד איך שייך בחי׳ שם עד שלא נברא העולם שעדיין לא הי׳ מי שיקראנו בשמו. ויובן ע״פ מה שנודע שהשי״ת נקרא גמרא ובמדרשים בשם הקב״ה שבחרו בשם זה ולא בשמות וכינוים אחרים כמו רחום וחנון לפי שהוא מורה שהוא קדוש ומובדל כו׳ (ועמ״ש בפ׳ מקץ בביאור ע״פ כי עמך מקור חיים ולקמן בדרוש הראשון שע״פ צאינה וראינה) ואין ערוך המשכות והתלבשות אור א״ס בראשית ההשתלשלות אלא כטפה מים אוקיינוס. וזהו מארז״ל הקב״ה יושב ועוסק בתורה כו׳ פי׳ עצמותו ית׳ קדוש ומובדל אלא שיושב ומשפיל א״ע להיות מתלבש בתורה כאדם היושב שמשפיל קומתו והארה זו נקרא בחי׳ שם שאינו אלא זיו והארה (וענין קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. היינו המקור והשרש והיכולת שיש בא״ס ב״ה שיוכל להיות גילוי בחי׳ זיו והארה שיהיה ממנה התהוות עולמות שיעלה בחפצו ורצונו. וכמו זיו השמש הכלול במאור שהוא השמש עצמה. אלא שבנמשל הוא באופן נעלה יותר אין קץ שהרי השמש מאירה הזיו שלא בטובתה משא״כ למעלה מהמשכת וגילוי הזיו עד״מ היינו כשעלה ברצונו כו׳ א״כ הזיו הכלול בו היינו מה שיש ביכולת בו ית׳ להאיר בחי׳ זיו והארה כו׳ אשר יכולת וכח זה נקרא שמו וזהו מ״ש כח אדנ בכחך הגדול והיינו לפי כי מהותו ועצמותו אינו בגדר השפעה והמשכה כלל עמ״ש בד״ה אתם נצבים. ולכן כח ומקור ההמשכה נקרא שמו וכמ״ש במ״א בפי׳ כי עמך מקור חיים שגם בחי׳ מקור חיים הוא נקרא עמך שהוא בחי׳ הטפל וכלא חשיב כו׳). וזהו ענין שמו הגדול שלמעלה מן ההשתלשלות ושמו הגדול הזה הוא משובח ומפואר עדי עד בבחי׳ א״ס וזהו כי הוא לבדו ית׳ יחיד ומיוחד ועיקר חי העולמים הוא רק בחינת מלך כו׳ כי השתלשלות העולמות אינו דרך עילה ועלול כמ״ש בספרים שא״כ היה בחי׳ שינוי כביכול כי בעילה ועלול יש שינוי בהעילה ע״י  ההשפעה כמו עד״מ בשעה שהרב משפיע לתלמידו בהכרח משים עיונו בההשפעה ואין שכלו פנוי לעיין בענינים ושכליים כמו שהי׳ פנוי קודם ההשפעה אבל בו יתברך הרי אתה הוא קודם שנברא העולם ומשנברא העולם בלי שום שינוי ח״ו. והיינו לפי שמקור חיות העולמות הוא רק מבחי׳ שמו לבד בחי׳ מלכות (ועיין עוד מענין שמו הגדול בפ׳ שלח ע״פ אני כו׳ אשר הוצאתיך מא מ״צ. ובפ׳ פינחס בד״ה צו את בנ״י כו׳ מענין שמו גימ׳ רצון. וע״פ ואלה שמות כו׳). ובאמת כי נשגב שמו לבדו. ואין ההמשכה מבחי׳ שמו ע״י עילה ועלול שא״כ היה הכל בחי׳ א״ס. אלא שההמשכה ע״י צמצום ודילוג עד שנמשך רק בחינת קו וחוט ממלכות דא״ס ועוד כמה צמצומים והעלמות אין מספר (ע׳ בספר של בינונים ח״ב פ״ט בהג״ה) עד שיוכל להיות בחי׳ השלתלשלות עילה ועלול וכידוע ענין סוכ״ע וממכ״ע כו׳. והנה התלבשות והמשכה זו משמו הגדול להתלבש בתורה יושב ועוסק בתורה היא בחי׳ רננה דאורייתא כי אורייתא מחכמה נפקת. נפקת דייקא היינו בחי׳ גילוי של התורה היא מחכמה אבל הארה העליונה להיות התלבשות אור א״ס ב״ה בחכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא היא בחי׳ טעמי התורה ורננה דאוריי׳ זרקא מקף שופר כו׳ (כי הנה הטעמים הם ג״כ כמו בחי׳ אותיות שהיא ענין המשכו׳ וכנודע מענין טנת״א. אך כי הם אותיות והמשכות מבחי׳ תענוג עליון בחי׳ כי עמך מקור חיים מה שלמעלה אפי׳ מבחי׳ ח״ע ואצ״ל שהם למעלה מבחי׳ אותיות הדבור שהם נמשכים מן החכמה. והענין דכמו שיש אותיות הדבור ויש אותיות המחשבה. כך יש אותיות הכלולים בשכל וגם בלמעלה מהשכל. וזהו ענין הטעמים וטעם ג״כ לשון טוב טעם ומתיקות והיינו שהם אותיות והמשכות תענוג עליון מבחי׳ שעשוע המלך בעצמותו וכדכתיב ואהיה אצלו שעשועים. ומשם נמשך להתלבש בחכמה עילאה וזהו אני תורתך שעשעתי וכמ״ש במ״א ע״פ ואהיה אצלו אמון כו׳ ועיין עוד מענין רננא וטעמים שבתורה ע״פ ויהי מקץ שנתים ימים. ובפ׳ אמור ע״פ והניף הכהן אותם. ובפרשה וזאת הברכה על פסוק תורה צוה כו׳ ובמקום אחר נתבאר שזהו מ״ש ויהי בישורון מלך כי ישורון יש לומר ג״כ לשון שיר. וגם כמו שהשיר הוא עגול כך בהניגון נעוץ סופו בתחלתו שכשמסיים הניגון יומשך התחלה שלו כו׳. וכך למעלה הנגינות וטעמים הם המשכת בחינת סוכ״ע ממש והמשכה זו היא בבחי׳ מלך כמאמר ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם אקב״ו):

ג וזהו שיר השירים אשר לשלמה. כי שיר הוא ענין ההתכללות ברצוא ושוב ולמעלה הוא בחינת מטי ולא מטי כו׳ (ועיין בעץ חיים דבחינת מטי ולא מטי נמשך מפה דא״ק שהוא בחינת אורות הטעמים דא״ק כו׳ וזהו שיר כו׳ מנשיקות פיהו ועמ״ש עוד מענין המשכה שבבחינת מטי ולא מטי בביאור ענין מוצאיהם למסעיהם כו׳ ע״ש) וזהו שיר השירים פי׳ שיר שממנו מקבלים השירים שלמטה שיש כמה בחינת שיר ממטה למעלה כי מקור הנבראים המחיה ומהווה מאין ליש (שהיא בחינת מל׳ דאצילות) היא העולה ומתכללת בבחינת ביטול במאצילה ב״ה בבחינת שיר ברצוא ושוב וגם אחרי התלבשות בבי״ע הנה עליות העולמות שעולים ומתכללים כו׳ נקרא בחינת שיר כמו הנגון בנגן המנגן שיש בו קולות עולים ויורדים במעלות ומורדות ויש כמה מיני עליות עד אין קץ ושיעור והכל בבחינת שיר וזהו כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר כו׳ (ועיין מ״ש ע״פ מזמור שיר חנוכת הבית וע״פ ושם אחיו יובל) והנה כל השירים הללו שממטה למעלה נקרא שירה בה׳ לשון נקבה כמ״ש השירה הזאת בחינת כלה ומבחינת כלה נמשך בחינת שמחת חתן מהעלם לגילוי משמח חתן עם הכלה פירוש על ידי הכלה שע״י בחינת השירה  בה׳ בחינת כלה נמשך שיר העליון בחינת דכר (ועיין בזהר פרשת וילך דף רפ״ד ע״ב ורפ״ה ע״א) הוא המשכת אור א״ס הסוכ״ע מבחינת שמו הגדול טעמי התורה ורננה דאורייתא בחינת ענג העליון להתלבש בתורה (ועיין מענין שיר השירים ברבות סוף פסוק שיר השירים זח״ב מ״ח ב׳ קל״ב א׳ קמ״ג א״ב קמ״ד א״ב קמ״ה ב׳ ח״ג ע״ד ב׳ רפ״ד ב׳) (ואפ״ל פי׳ שמע ישראל שיר אל כי בנשמות ישראל יש מבחינת שיר ומבחינת השירים עיין לקמן בביאור ע״פ צאינה וראינה ובזח״א ויחי )(דרמ״ה) ועמש״ל מענין ישורון ומ״ש בפ׳ בלק ע״פ ולא ראה עמל בישראל כו׳:

אשר לשלמה כענין עושה שלום במרומיו מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ב׳ הפכים כו׳ כך להיות התחברות והתכללות שני הפכים ממטה למעלה ומלמעלה למטה כי הוא יתברך קדוש ומובדל ואין ערוך כו׳ וכטפה מים אוקינוס כו׳.

והעולמות הם בחינת יש ונפרד וכדי להיות התלבשות אור א״ס בטפה זו שאין ערוך ממש וכו׳ מוכרח להיות המשכת עונג עליון שיתענג בהמשכת הטפה כו׳ ועונג זה הוא ענין השיר שמזה נעשה השלום התקשרות המשפיע במקבל כו׳ ויהיה אשר לשלמה כי בתיבת לשלמה נכלל בחינת דכר ונוק׳ גם יחד כי שלמה בחול״ם מלך שהשלום שלו הוא המשכת טפת דכר. וגם שלמה בה׳ מורה על לשון נקבה היא בחינת ההעלאה שמלמטה למעלה שבהתחברות שניהם נעשה יחוד עליון ונמשך שיר להשירים ועיין מענין שלמה בהרמ״ז (דקע״ו ע״ב) והגורם כל זה הוא מה שכתוב ישקני מנשיקות פיהו כי המשכת בחינת שמו הגדול בבחינת שיר וטעמים נקרא בחינת נשיקין גילוי אהבה פנימית כאהבת האב לבנו יחידו שמרוב האהבה הגדולה אשר תוכו רצוף אהבה כאש בוערה אינה יכולה לצאת מכח אל הפועל בגילוי כ״א בבחינת צמצום גדול שמתצמצמת בהבל הפה ורוח פיו ואף שזהו מעשה גשמיות אעפ״כ בזה דוקא מתגלה פנימית האהבה מה שאינה מתלבשת בשום כלי אחר לא באותיות הדבור כו׳ (ועיין מ״ש מזה בד״ה מי יתנך כאח לי כו׳ אשקך כו׳) כך התשוקה הזאת והעונג עליון הזה להיות התגלות והתלבשות אור אין סוף בבחינת הטפה וההשפעה שבתורה היא בבחינת דילוג וקפיצה שלא בבחינת ההשתלשלות כי אם בבחינת צמצום גדול יושב ועוסק בתורה כו׳ משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. וזהו יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי. שיומם ע״י ישראל העוסקים בתורה ממשיך חסד עליון בכל יום בחינת השפעה מלמעלה למטה וכמארז״ל פרק לפני אידיהן (ד״ג ע״ב) שלש שעות ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן שלישית יושב וזן וכו׳ שהוא ענין התלבשות אור א״ס בהשפעה (פי׳ יושב ועוסק בתורה היינו המשכת מוחין חב״ד ובשניות יושב ודן היינו בחינת חג״ת ובשלש שעות שלישי׳ יושב וזן היינו בחינת נה״י כנודע שנצח והוד נקרא לחמו בלחמי. ועיין בזהר פ׳ פנחס )(דרי״ז ב׳) בענין ולחם לבב אנוש יסעד ההוא לחם דאזילו שחקים כו׳ שהם נו״ה ועמ״ש באגה״ק בד״ה להבין משל ומליצה אבל בלילה שירה עמי הוא שיר המלאכים ממטה למעלה שהוא אחר המשכות ישראל ביום יומם יצוה ה׳ חסדו כו׳ ושירה כתיב שירו קרי הוא ענין יחוד זו״נ כנ״ל ולכן כתיב פיהו ולא פיו בתוספת ה׳ בחינת דכר ונוקבא:

ד והנה כל זה הוא בחינת חתן הא׳ חות דרגא המשכת אור א״ס להתלבש בתורה חכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא וכו׳. ובחינת חתן הב׳ הוא כשכבר נמשך ונתלבש אור א״ס ב״ה בתורה שיהא נמשך גם למטה בבי״ע ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל (וע׳ בלק״ת בתהלים סי׳ ע״ח על פסוק זה) להיות גילוי אור א״ס למטה כמו למעלה ויהא נמשך גם למטה עונג העליון בתורה ומצות דבי״ע. וזהו שארז״ל אלפים שנה קודם שנברא העולם קדמה התורה פי׳ אלפים היינו אאלפך חכמה אאלפך בינה שמתחלה המשכה ראשונה  דתורה היא משמו הגדול בחכמה ובינה וזהו בחינת חתן חות א׳ ואח״כ בחינת חתן ב׳ הוא מה שנמשך התורה מב׳ אלפין הנ״ל בעולם הוא בחינת המדות דז״א (ועמ״ש בד״ה השמים כסאי ובביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בני ישראל בפ׳ אמור ובד״ה והיה אור הלבנה כו׳ בפ׳ צו ובביאור ע״פ שוש אשיש גבי כחתן יכהן פאר) דהיינו מה שנמשך התורה למטה בבי״ע. וזהו אשר קדשנו במצותיו אשר הוא עונג העליון נמשך במצותיו ובתורה כי התורה אינה רק פירוש וביאור המצות. והנה במצות נאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם פירוש שהאדם עושה אותם להיות מצות וכמ״ש ועשיתם אותם אתם כתיב ואח״כ וחי בהם שמקבל מהם חיות שהן למעלה ממדרגת האדם. דהנה כל המצות הם מדברים גשמיים אתרוג סוכה ציצית וקרבנות מן הבהמה מן הבקר וצאן ששרש הבהמה היא מבחינת התהו לפני מלך מלך לבני ישראל כו׳ למעלה מבחי׳ אדם וכמארז״ל אפילו יתוש קדמך אלא שנפל למטה בשירה.

ומה שהיה יכול להתברר וליכלל בקדושה נתהוו מלאכים מיכאל וגבריאל כו׳ ומה שלא היה יכול להתברר נפל למטה מטה עד שבעולם העשיה נתהוו בהמות וחיות גשמיים וכל אשר נעשה תחת השמש ועל ידי האדם (שם מ״ה בחינת התיקון בחינת חכמה) שמעלה ומקריב קרבנו על גבי המזבח הנה זאת תורת הבהמה היא העולה למקורה ושרשה שבעולם התהו למעלה מבחינת אדם עד שהאדם הוא מקבל חיות מהם וחי בהם כו׳. ועד״ז הוא בכל המצות שציצית הוא מצמר גשמי ותפילין מקלף כו׳. הוא ג״כ עד״ז שלמטה הנה האדם הוא העושה אותם להיות מצוה שיומשך בהם המשכת אור א״ס. אבל למעלה הנה מעלת המצות הגבה ומאד נעלה כי תרי״ג מצות דאורייתא ושבעה דרבנן תר״ך עמודים כמו העמוד שמחבר מעלה ומטה וז״ש אחור וקדם צרתני כו׳ והנה המשכת ב׳ חתנים הנ״ל להיות חות דרגא הוא ע״י ב׳ בחינות כלה משמח חתן עם הכלה כי מבחינת כלה הא׳ בחינת מסירת נפש וכליון גורם אתעדל״ע המשכת אור א״ס שמו הגדול להתלבש בתורה חכמה עילאה והחכמה מאין כו׳. ומבחי׳ הכלה הב ׳ כלתה נפשי כו׳ בחינת יש מי שאוהב כו׳ כנ״ל נמשך המשכת חכמה עילאה להתלבש גם בתורה ומצות דבי״ע (ועמ״ש בד״ה לבבתני אחותי כלה) ולכן אחר ואהבת בכל נפשך כתיב והיו הדברים האלה אשר אנכי כו׳ מי שאנכי מצוך כו׳ ודברת בם. וכענין אני המשנה המדברת בפיך כו׳ וכמ״ש ואשים דברי בפיך דברי ממש. וזהו משכיל לאיתן כו׳ פי׳ איתן אתנים הם תנאים שבלימוד התורה ממשיך בחינת משכיל שהוא חכמה עילאה להיות נמשך למטה לעולם על ידי בחינת חסד וזהו חסדי ה׳ עולם אשירה שנמשך לעולם בחינת שיר ותענוג רננא דאורייתא וזהו דירה בתחתונים.

והנה כדי שיהיה התגלות בחינת חתן צריך להיות תחלה בחינת חופה ומקיף המשכת סוכ״ע ואח״כ נמשך ההתגלות בבחינת פנימית חתן. וזהו ובצל ידי כסיתיך הוא בחינת חופה ומצהלות חתנים הוא מחופתם מבחינת מקיף כו׳ (ועמ״ש מענין חופה בד״ה כי על כל כבוד חופה ובד״ה תורה צוה כו׳ וע״פ לסוסתי ברכבי פרעה ובד״ה עיני כל אליך ישברו):

כי טובים דודיך מיין. הנה ארז״ל עין לא ראתה זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. וכתב תירושי המשמח אלקים כו׳ מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין כו׳. והענין כי היין בענבים מבלע בליעי ויוצא מן ההעלם לגילוי.

ולכן נכנס יין יצא סוד כו׳ ויין ישמח כו׳ להוציא מן ההעלם לגילוי וכל דבר שהיה בהעלם והסתר ביותר הנה הגילוי שאח״כ ביתר שאת ואין לך דבר בגילוי שלא היה בהעלם תחלה וכמו הולד שהיה טמון בבטן האם וכו׳ וכן הזריעה צ״ל הגרעין טמון ומכוסה ונרקב בעפר וכל מה שטמון ומתרקב בארץ יותר. גדילה התבואה אח״כ בתוספת וריבוי הברכה ביותר.  וכן כל הגליות הם בחי׳ העלם אותותינו לא ראינו כו׳ ולפי שהיה צ״ל גילוי פנים בפנים במתן תורה לקבל התורה נגלית היה די בהעלם וגלות רד״ו שנה תחלה וכעת אריכות הגלות הוא לפי שלע״ל יתגלה פנימי׳ וטעמי התורה (ועמ״ש בפ׳ וארא סד״ה וידבר אלקים אל משה) וכמ״ש זורע צדקות מצמיח ישועות שעל ידי הצדקה להחיות רוח שפלים בכסף וזהב גשמיים מצמיח ישועות לשון וישע ה׳ כו׳ גילוי ש״ע נהורין וזהו ענין יין המשמח אלקים כי אלקים הוא בחינת ההסתר והעלם כמ״ש כי שמש ומגן ה׳ אלקים שבחינת שם אלקים הוא בחינת מגן ונרתק להעלים ולהסתיר להיות נראה ליש ודבר וכשיוצא מהעלם לגילוי אז תהיה השמחה גדולה לאלקים דוקא.

וזהו נכנס יין יצא סוד כו׳ סוד הוי׳ ליראיו כו׳ ויין המשומר בענביו הוא בחינת העלם והסתר גדול מששת ימי בראשית שהגילוי שיהיה לעתיד לבא יהיה בבחינת א״ס עין לא ראתה כו׳.

ועיין מענין יין המשומר בענביו משי״ב בד״ה ענין ברכת הזימון בסופו. אך הנה כל זה הוא בבחינת השתלשלות העלם וגילוי בחי׳ יין כו׳. אבל דודיך שהוא למעלה מן ההשתלשלות למעלה גם מבחינת ההעלם למעלה מבחינת סובב וממלא כי אין ערוך כו׳ קדוש ומובדל וקמיה כחשכה כאורה. פי׳ כי כשנמשך ההעלם לידי גילוי הרי זהו נחשב למטה כמו שיוצאים מאפילה לאורה שמתחלה כשהיה האור בבחינת העלם החושך יכסה ועל ידי הגילוי הנה ראו אור גדול ותהיה השמחה גדולה לאלקים אבל קמיה עצמותו ית׳ הנה אור וגילוי זה שוה עם החשך שמתחלה דכל נהוראן מתחשכאן קמיה וכתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכמא איהו כו׳.

וזהו כי טובים דודיך התגלות בחינת מהותו ועצמותו הנמשך ע״י תורה ומצות בחינת שיר השירים כו׳ התגלות שמו הגדול כו׳ הנה טובים מיין כו׳ [ועמ״ש בד״ה מצה זו כו׳ ובד״ה ושאבתם מים בששון בענין ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה ועמ״ש בד״ה אשי רה לה׳ כי גאה גאה בפירוש אדון הנפלאות ובפי׳ כי גאה גאה כו׳ ומ״ש בד״ה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי בפירוש וענין משל הקדמוני. קדמונו של עולם כו׳ ועיין עוד מענין כי טובים דודיך ברבות בשיר השירים ובפרשת נשא פי,ד בענין ביום השביעי נשיא (זח״ב י״ב ב׳ צ״ד ב׳ צ״ה א׳ ק״נ א׳. ומענין ישקני ברבות בשיר השירים ובפרשה כי תשא פמ״א. זח״א מ״ד ב׳ ע׳ א׳. קל״ז א׳. ח״ב קכ״ד ב׳ ק״כ ב׳ קמ״ז ב׳ רנ״ו ב׳ ח״ג רפ״ז א׳)]: