לפתח בשלות רגשית • פסיכולוגיה בפרשה, אחרי-קדושים

יחיאל הררי ו׳ באייר תשפ״ג (27/04/2023)

לפעמים אנחנו ממהרים להישגים ומוותרים על הבגרות הרגשית. שלוש שנות עורלת הפרי הם תיקון לחטא עץ הדעת ומבטאים את הדרך להשגת בגרות נפשית.

התבוננות – ד"ר יחיאל הררי · לפתח בשלות רגשית • פסיכולוגיה בפרשה, אחרי-קדושים

מקורות

הכתב והקבלה, ויקרא י״ט:כ״ג:א׳

וערלתם ערלתו. שם ערל הונח לרש"פ על העדר השמוש מחמת חסרונו של דבר מצד עצמו, שהוא מחוסר מצד עצמו התכונה ההיא הנאותה אל השמוש המכוון בו, שאיננו עדיין בשלמות (פערשטאָקט), ובתנאי שיהיה הדבר עכ"פ מוגבל ומתוקן לכך אלא שלא נגמר עדיין, כמו גולם לתשמיש ההוא שהוא עלול אליו, כאלו תאמר כלי משקה שלא נעשה בו חלל עדיין נקרא ערל לפי מה שניכר מתוך צורת הגולמית שנעשה לשם כלי משקה, אלא שלא חקקו בו חלל עדיין, ואיננו ראוי עוד אל השמוש שהוא מתוקן אליו,

אוצר מדרשים, מדרש שלשה וארבעה ג׳:ב׳

מ״ה) חמש ערלות הן בעולם, ארבע באדם ואחד באילן. ארבע באדם מנין? ערלת אזן, ערלת שפתים, ערלת לב, ערלת בשר. ערלת אזן – שנאמר עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב (ירמיה ו' י'), ערלת שפתים – שנאמר ואני ערל שפתים (שמות ו׳:י״ב), ערלת הלב – שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י׳:ט״ז), ערלת בשר – שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו (בראשית י״ז:י״ד), כי כל הגוים ערלים (ירמיהו ט׳:כ״ה). ערלת האילן – שנאמר וערלתם ערלתו את פריו (ויקרא י״ט:כ״ג).

ויקרא יט כג

וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃

הרמב"ן על התורה מביא שני טעמים לאיסור. הטעם הראשון הוא שראוי שנכבד את ה' מראשית תבואת הפירות, אך בשלש השנים הראשונות הפירות דלים ואינם ראויים לכבד בהם את ה'. לכן ממתינים שלש שנים, בשנה הרביעית הפירות הם נטע רבעי והם מובאים לפני ה', ורק מהשנה החמישית והלאה הפירות נתונים להנאת האדם.

הטור הארוך, ויקרא י״ט:כ״ג:ב׳

וערלתם ערלתו. פירש"י ואטמתם אטימתו שיהא אטום ונסגר מליהנות ממנו. וכתב הרמב"ן והזכיר הכתוב (אטימה) בפרי הבא תוך ג' שנים מה שלא עשה כן בשאר איסורי הנאה כי ביאת הפרי בתחלתו נקרא פתיחה כמו שנאמר פתח הסמדר ולכך אמר ג' שנים יהיה לכם ערלים כאילו הפירות סגורים באילנות לא הוציאו פרח ולא פתחו סמדר. וטעם המצוה לכבד השם מראשית כל תבואתו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הילולים לשם ואין הפרי בתוך ג' ראוי להקריבו לשם לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בתוך פריו טעם או ריח טוב בתוך ג' שנים ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית ולכך נמתין לכולם ולא נטעום מהם עד שנביא כל פריו הראשון קודש לה' והמצוה הזאת דומה למצות בכורים. ואמת הדבר כי הפרי בתחלת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאוד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה כדג שאין לו קשקשת והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף. והרב נתן בזה טעם במורה הנבוכים כטעמו ברוב המצות כי היה לחרטומים ולמכשפים בזמן ההוא מיני כשוף שעושין אותו בעת נטיעת האילנות ויחשבו כי בהם ימהר האילן להביא פרי קודם זמנו הידוע כמנהג העולם ובבואו יקריבו הפרי אל פני ע"ז שעשו בשמה הכישוף ולכך ציותה תורה באיסור הפרי הבא קודם ג' שנים שלא יבואו לעשות כמעשים הרעים ההם כי רוב האילנות יביאו פירות בשנה רביעית ונאכל אותו לפני השם הפוך אוכלם לפני ע"ז:

אבן עזרא על ויקרא י״ט:כ״ג

וטעם וערלתם ערלתו. שאותו הפרי הוא חשוב כערלה שהיא מזקת ולא תועיל כערלת שפה ואוזן וערלת בשר:

שלא תהיו אטומים כשתבואו אל הארץ

אור החיים על ויקרא י״ט:כ״ג

ואמר ג' שנים יהיה לכם ערלים, פירוש אטומים שלא יצא מהם צפצוף תורה שהוא פרי מאכל (תנחומא קדושים יד) שעד שלש שנים אין התינוק יכול לדבר, ובשנה הרביעית שהתחיל לדבר ילמדו לומר תורה צוה לנו, שמע ישראל, וזה יקרא קודש הילולים, ובשנה החמישית תאכלו את פריו כמאמרם ז"ל (אבות פ"ה) בן ה' שנים למקרא, ויתחיל להיות עץ מאכל.

אדמו"ר הזקן, לקוטי תורה

ויקרא רבה כה ב

דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ לַעֲמֹד עַל צִוּוּיְךָ שָׁעָה אֶחָת, וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מַמְתִּינִין לְעָרְלָה שָׁלשׁ שָׁנִים.

ומזה יש ראיה לפי׳ הש״ך על התורה שפי׳ שמצוה זו הוא תיקון לחטא עץ הדעת שנאמר בו ג״כ כי טוב העץ למאכל ואדה״ר נצטווה עליו בשעה ט׳ ובשעה יו״ד עבר ואלו המתין ג׳ שעות עד שבת היה כל פריו קדש הלולים.[1]

וכנגדם נצטוו בנטיעה שלש שנים יהיה לכם ערלים כו׳ ע״ש וזהו כוונת המדרש והרי בניך ממתינין כו׳ שבזה הם מתקנים חטא אדה״ר בעץ הדעת כו׳ והנה פי׳ ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה׳ היינו שהם נאכלין לבעלים בירושלים ודבר זה הלולים לה׳ הוא שנושאו שם לשבח ולהלל לשמים.

כי בשלש שנים הראשונים לנטיעת האילן בארץ מקבלת הארץ עליונה מבחי׳ ג׳ ספירות אחרונות שהם נה״י ובשנה הרביעית מקבלת מתפארת כו׳ ואזי דוקא הלולא אשתכח.

ואמנם אין זה מובן דאף אם מקבלת מנה״י מדוע יהיה בהפירות איסור כ״כ להיות ערלים לא יאכל ואסורים בהנאה. אלא ודאי הטעם כמ״ש בפרדס שער כ״ד בסופו דמ״ש שלש שנים יהיה לכם כו׳ זהו כנגד ג׳ קליפות הטמאות שנזכר במרכבת יחזקאל רוח סערה כו׳ והרביעית הוא קליפה דקה הנק׳ נוגה שיכולים להעלותה.

ג ומכ״ז יובן ההפרש בין ג׳ שנים הראשונות של נטיעת האילן שרומז לז״א בארץ העליונה שהיא הדבור שאזי אין מאיר רק בחי׳ נה״י עד״מ חיצוניות הקול שכלול מג׳ בחי׳ אש רוח מים כנ״ל ואזי ההארה בהדבור מעט מזעיר כנ״ל. אבל בשנה הרביעית שהוא בחי׳ תפארת הנה עי״ז מאיר בהדבור תוספת אור מרובה על העיקר כו׳ ונקרא יחוד קול ודבור ע״ד קול דודי דופק פתחי לי כו׳ קול דודי הנה זה בא מדלג כו׳ וזהו ענין הקל קול יעקב הוא בריח התיכון כו׳.

הוא משארז״ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו כו׳ וז״ש וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין. שאין מאיר עליו מבחי׳ תפארת. שיהי׳ ראוי לפאר את הקב״ה עליו באמור ברוך אתה הוי׳. עד שנה הרביעית כו׳. אך עיקר הענין הוא לפי שע״י עה״ד טו״ר נתגברו הקליפות וכענין מ״ש בזח״א לך לך דע״ט סע״ב ע״פ והכנעני אז בארץ כי ארור כנען עבד עבדים שהוא מג׳ קליפות הטמאות.

ומחמת חטא הנ״ל היה לו אחיזה בארץ וע״ש בפ׳ נח דע״ג א׳ ב׳. אך זהו דוקא בג׳ שנים הראשונים שאין מאיר בהארץ שהוא עולם הדבור רק מבחי׳ נה״י שהוא בחי׳ צמצום והסתר אזי יש להם יניקה וכמ״ש בענין חרנה מבחי׳ גרון נמשך חרון כו׳ וע״ד הנז׳ בד״ה במדבר סיני בענין מדבר במ״ם פתוחה כו׳ אבל כשמאיר בהדבור מבחי׳ תפארת קו האמצעי תוספת אור אין להם יניקה כו׳ כי האור דוחה את החשך וכמ״ש כהמס דונג מפני אש יאבדו (כמ״ש בסש״ב פרק י״ט ועמ״ש בד״ה כיצד מרקדין גבי ובית הלל אומרים כו׳ ומ״ש בפ׳ צו בד״ה משמח חתן וכלה כו׳).

ולכן כ״ז הוא בעץ מאכל דוקא דוגמת עץ הדעת כו׳ והנה ע״י דחייה זו דאתכפיא סט״א כששובר תאוותו וממתין ג׳ שנים כו׳ עי״ז אסתלק יקרא דקוב״ה להיות ובשנה הרביעית גילוי יקר תפארת גדולתו ית׳.

וזהו ועתה מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך. כי הנה באמת זה שיהי׳ אצילת מדת התפארת

והנה כתיב ששם עלו שבטים כו׳ להודות לשם הוי׳. ויש להבין ענין ההודאה וההילול שאנו מהללים אותו ית׳ לאיזה ענין הוא הלא הוא ית׳ מרומם על כל ברכה ותהלה ולו דומיה תהלה אך הענין ע״פ מ״ש ואתה קדוש יושב תהלות ישראל דהנה א״ס ב״ה רם ומתנשא עד אין קץ מגדר התהוות כל העולמות שהוא ב״ה בעצמו קדוש ומובדל כו׳ רק התהוות כל העולמות הוא רק מבחי׳ שמו היינו שכל מדותיו ית׳ שהוא מהווה בהם כל העולמות הם רק שמותיו ית׳ בלבד

וכמו שם האדם שבפני עצמו אין מצטרך כלל להשם ולכן כדי להמשיך גילוי מדותיו ית׳ כיון שמצד עצמו הוא קדוש ומובדל מגדר בחי׳ אלו. הוא ע״י שמשבחים ומהללים אותו במדות אלו שעי״ז ממשיכים גילוי השמות והמדות.

אע״פ שמצד עצמו לאו מכל אינון מדות איהו כלל כמו עד״מ באדם כשצריך חבירו אליו להשפעת חסדו והוא באותו העת בכעס ורוגז גדול שנמצא הוא רחוק ממדת החסד עכ״ז כשקורא אליו חבירו ומתחיל לשבחו איך שהוא בעל חסד גדול עי״ז מעורר אצלו את מדת חסדו שיתגלה אליו שיתן לו את בקשתו ואף שמדה זו היה אז בהעל׳ גדול אעפ״כ מעוררה ע״י השבח וקריאת שם חסדו כו׳ ועד״ז יובן הנמשל למעלה ע״ד אחר דהיינו משום שהוא ית׳ לאו מכל אינון מדות איהו כלל כנ״ל עד שבחי׳ מדות אלו נק׳ רק שמותיו שהרי בפ״ע א״צ כלל להשם.

וא״כ הם בהעלם גדול ועצום כמו שם האדם כשאין קורא לו בו.

לכן כדי להמשיך גילוי מדות אלו הוא ע״י קריאת שמותיו ית׳ שאנו קוראים לו בהם. ומשבחים אותו בהם היינו כמו שאומרים ברוך אתה הוי׳ שהוא ענין הלל ושבח שמהווה הכל מאין ליש עי״ז הקריאה ממשיכים גילוי שם הוי׳ שיומשך אלינו שיהווה את הכל כמבואר כ״ז במק״א ע״פ ואני נתתי לך שכם אחד כו׳ ע״ש באר היטב.

וזהו פי׳ הפסוק ואתה קדוש יושב תהלות ישראל כלומר שהוא ית׳ מצד עצמו קדוש ומובדל ושיהיה יושב ונמשך למטה שההמשכה נק׳ בשם ישיבה. כמו היושב שמשפיל קומתו. הוא ע״י תהלות ישראל שע״י ההילול והשבח גורמים הגילוי וההמשכה ולכן הילול ג״כ ל׳ הארה כמו בהלו נרו עלי ראשי וזהו ששם עלו שבטים כו׳ להודות לשם הוי׳ דקאי עמ״ש לעיל מיניה ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו שהוא בחי׳ ירושלים של מעלה דהיינו ברוך ה׳ מן העולם ועד העולם להמשיך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא וכמ״ש מזה בד״ה אלה פקודי המשכן משכן העדות כו׳. ועד״ז הוא ענין יהיה כל פריו קדש הלולים להוי׳:

ב והנה בזח״ג ס״פ קדושים דפ״ז סע״א פי׳ שם ענין שלש שנים כו׳ שנה הרביעית דא כנס״י דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא דהא כדין מזדווג בה קוב״ה בכנס״י (ועמ״ש ע״פ יהודה אתה בת״א פ׳ ויחי) והרמ״ז בפ׳ וירא דף צ״ז סע״ב פי׳

וכ״כ בספר שערי אורה שער חמישי בענין ג׳ פעמים כי אמילם וכ״כ בזח״ב פקודי דף רמ״ד ע״ב שלש שנים כו׳. וא״כ מה זה ענין לדברי הרמ״ז דלעיל ע״פ המאמר דפ׳ קדושים דפ״ז שתולה ענין ג׳ שני ערלה בקבלתה מנה״י כו׳ ובשנה הרביעית שמקבלת מתפארת הוא בחי׳ זווגא והלולא.

והענין כי הדבור עליון נקרא בשם נקבה ומקבל לגבי המדות עליונות שנק׳ בשם משפיע ודכר כמ״ש זכר חסדו והענין דמבשרי אחזה כי הנה הדבור מקבל מהקול היוצא מהבל הלב דרך הקנה. והלב הוא משכן המדות ולכן אין האדם מדבר אלא במה שלבו חפץ ומתאוה.

והנה אנו רואים פנימית המדה איננה מתלבשת בדבור כלל כ״א רק חיצונית המדה וכמו שאנו רואים. כשהאדם בהתפעלות כעס גדול אזי לא יוכל לדבר כלל וזה מפני שעצמיות ותוקף המדה איננה יכולה להתלבש באותיות כלל וכמ״ש ג״כ בד״ה תקעו בחודש שופר שלכן קול השופר הוא קול פשוט בלי אותיות מפני שהוא צעקה מפנימית הלב מה שלא יכול להתלבש באותיות. וה״ע קלא פנימאה. משא״כ הקול המתלבש באותיות הוא רק אחוריים וחיצוניות של המדה.

והנה הקול כלול מג׳ בחי׳ אש מים רוח כמ״ש בת״א פ׳ ויצא בד״ה ושבתי בשלום. וזהו ענין שעולם הדבור נק׳ עלמא דנוק׳ לגבי המדות ע״ד תשישות כח כנקבה דהיינו שאין נמשך בהדבור מעצמיות המדות כ״א מעט מזעיר מן המדות כו׳ וכן עד״מ למעלה שהרי כתיב לעולם ה׳ דברך נצב בשמים שאותיות ותיבות של מאמר יהי רקיע נצב ומלובשים ועומדים בתוך רקיע השמים להחיותם כמ״ש בסש״ב ח״ב וכ״ה במדרש תלים.

והרי הרקיע הוא בעל גבול א״כ כבר נתצמצם דיבור זה להיות מתלבש תוך בעל גבול. משא״כ המדות עליונות הן בבחי׳ אין סוף כו׳. אלא זהו מפני שהדבור מקבל רק ע״י צמצום מבחי׳ אחוריים וחיצוניות מהמדות כו׳ ל כן אח״כ מתחלק לחלקים בדבור ע״י ה׳ מוצאות שיומשך בבחי׳ גבול וכמ״ש במ״א בד״ה אדני שפתי תפתח. [בסידור שער ר״ה] (ועיין בפרדס ערך גבול). וז״ש באד״ר דנשא דף קמ״א ע״ב ונקיב כו׳ ובע״ח שער הכללים פ״י שלכן נקראת נקבה נקב ה׳ פי׳ ה׳ מוצאות הדבור מקבלים מהמדות ע״י נקב דהיינו מיעוט האור ונתחבר נקב זה עם ה׳ תתאה ונעשית נקבה כו׳ וכ״כ עוד בהיכל ששי שער ל״ג פ״ב.

ובשער ל״ד הוא שער הירח. וזהו ענין הנז״ל שהדבור מקבל מבחי׳ נה״י שהם הבחי׳ תחתונה שבמדות וע׳ באג״ה סי׳ י״ט בד״ה עוטה אור כשלמה. אך אחר שנבנה בחי׳ הדבור ע״י קבלתו מבחי׳ נה״י ואחוריים של המדות עוד אח״כ מאיר בהדבור מבחי׳ עצמיות המדות.

וזהו הנקרא יחוד דכר ונוקבא שעם היות שהדבור מצד עצמו נק׳ עלמא דנוק׳ להאיר בבחי׳ גבול ותכלית. אבל היחוד היינו שיאיר בו מבחי׳ המדות עצמן שנק׳ עלמא דדכורא כנ״ל ועיין מזה בד״ה אדני שפתי תפתח הנ״ל בפי׳ בקול דברי אלקים חיים וכמו עד״מ שיש הפרש באדם בין דבור שמדבר דברי חול לדבור שמדבר דברי חכמה כו׳ ועד״ז נק׳ עשרה מאמרות מילין דהדיוטא לגבי הקב״ה שבהם מאיר רק מבחי׳ נה״י להוות מאין ליש והיש נראה דבר נפרד.

אבל עשרת הדברות נמשך בהם מבחי׳ פנימיות חכמתו ורצונו ית׳. והיה גילוי אלקותו ית׳ שלא בבחי׳ העלם והסתר כו׳ ולכן ארז״ל (פ״ט דברכות דנ״ח סע״א) והתפארת זו מתן תורה. כי בחי׳ יחוד זה דהיינו תוספת האור עליון בהדבור ביותר על המדה הקצובה. נמשך ע״י מדת תפארת שלמעלה מבחי׳ נה״י. שנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה (ע׳ זח״ב תרומה קע״ה ב׳ ובאג״ה סי׳ י״ב). כי פי׳ תפארת הוא ע״ד מארז״ל ספ״ו דאבות כל מה שברא הקב״ה לא בראו אלא לכבודו שנאמר ולכבודי בראתיו כו׳ ופי׳ בשל״ה דל״ט ע״ב דהיינו כדי שיהיה גילוי אלהותו ית׳ למטה ע״ד אתה הראית לדעת כי הוי׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו. וע״ד וידעו מצרים כי אני הוי׳ כו׳ וכמ״ש ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ כו׳ וכדמסיים באבות שם ואומר ה׳ ימלוך לעולם ועד כו׳ (ועיין מענין ולכבודי בראתיו בזח״ב תרומה דקנ״ה ע״א). והיינו שיהיה גילוי יקר תפארת גדולתו ית׳ וכמשארז״ל נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים והיינו בשביל להיטיב לברואיו להחיות רוח שפלים שיכירו וידעו יקר תפארת א״ס ב״ה כו׳ ועיין בשערי אורה שער חמישי גבי דע כי לכך נקרא תפארת כו׳ כי תפארת פי׳ הוא לשם הוי׳ כו׳ דהיינו הראות גדולתו ותפארתו כו׳ עד שהתפארת עולה למעלה עד א״ס כו׳ ע״ש באריכות.

ולכן ת וספת האור בהדבור עליון ע״ד ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדו כי פי ה׳ דבר זהו נמשך הכל ע״י המדת תפארת ועד״ז נאמר מוליך לימין משה זרוע תפארתו כו׳ וכתיב לעשות לך שם תפארת כו׳.

ולכן נק׳ זה יחוד תפארת ומלכות כו׳ וזהו ג״כ שמתפארת שבעליון נעשה כתר לתחתון כי הכתר הוא הרצון ובחי׳ רצון זה להאיר למטה נמשך מבחי׳ תפארת שבעליון כו׳ שמדה זו גורמת הגילוי כנ״ל וזהו ומהללים לשם תפארתך אשר מבואר למעלה שבחי׳ ההילול והשבח למעלה גורם גילוי האור. ואיך הוא הגורם אלא ע״י שזהו העלאת מ״נ לבחי׳ תפארת והוא המאיר עי״ז להיות גילוי יקר תפארתו כנ״ל והיינו ומהללים לשם תפארתך היינו תפארת ומלכות כו׳:

וזהו ועתה מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך. כי הנה באמת זה שיהי׳ אצילת מדת התפארת הוא ג״כ ע״י קדימת הצמצום ומקום פנוי המבואר בע״ח שהרי מצד עצמו לאו מכל אלין מדות איהו כלל רק בשביל להיטיב לברואיו צמצם א״ע במדות אלו כנודע.

וא״כ גם בחי׳ תפארת התהוותה לאחר הצמצום כשאר המדות רק שהיא מקור להן. ולכן נאמר מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך. פי׳ לך היינו מהותו עצמותו ית׳ אין שייך רק הודאה ולא הילול כי הוא ית׳ נורא תהלות ולו דומיה תהלה.

והתהלה אינו רק לבחי׳ שמו ית׳ ולכן ממל׳ דא״ס נעשה כתר לאצי׳ כי אין ערוך לגבי א״ס שיהיה שייך באמת בחי׳ תפארת בהעצמות משבחי׳ שמשבחי׳ אותו העולמות וכו׳ וכענין אמת אמר אל יברא כו׳ רק מבחי׳ מל׳ דא״ס נמשך מקור להיות כתר לאצילות רק אחר שנאצלו אצי׳ ע״ס אזי מתפארת שבעליון נעשה כתר לתחתון כו׳ והנה ענין מ״ע ומל״ת זהו כענין ברכה והודאה (כמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן)

ולכן קיום מצות ל״ת דשלש שנים יהיה לכם ערלים כו׳ זהו כענין מודים אנחנו לך. ועי״ז אח״כ ומהללים לשם תפארתך היינו יהיה כל פריו קדש הלולים ועמ״ש בת״א פ׳ מקץ בד״ה רני ושמחי בפי׳ נר הוי׳ נשמת אדם. כל הנשמה תהלל יה. כי יתרון האור נמשך מן החו ל וכמ״ש בד״ה בשלח פרעה. בענין קליפה קדמה לפרי כו׳ ע״ש לכן ע״י קיום המצוה בשלש שנים דערלה עי״ז אח״כ פריו קדש כו׳ וכעין מ״ש ברבות בראשית פי״א ע״פ אשר ברא אלקים לעשות כל מה שנברא בשי״ב צריכים עשייה כו׳ דהיינו לתקן ע״ש. ועד״ז הוא מה שיחזקאל כשראה את המרכבה הקדושה כתיב וארא והנה רוח סערה כו׳ ענן גדול ואש כו׳ (וע׳ זח״ב ויקהל דף ר״ג ע״א. ובפ׳ יתרו דס״ט ע״ב בענין מתוך הסנה. ורזא דא מי יתן טהור מטמא כו׳ ע״ש ובספר עה״ק חלק רביעי פי״ט ובשל״ה דקט״ז רע״ב ודקל״ט ע״ב בד״ה ומברך המבדיל כו׳:)ד ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו כו׳. בספר ש״א שער ה׳ פי׳ שאז הוא בבחי׳ ה׳ אחרונה דשם הוי׳ וזהו ובשנה החמישית כו׳ והיינו כי בחי׳ מלכות נקראת לפעמים בשם דלי״ת ופעמים בשם ה׳ וזהו ענין יהודה שיש בו ד׳ וה׳ כו׳ (כמ״ש הרמ״ז ר״פ ויקרא וע׳ זח״ג חקת ק״פ ע״ב בענין ה׳ ד׳ הוות) ויש לבאר כאן עפמ״ש הרמ״ז פ׳ וירא שם דבשנה הרביעית מקבלת משני שלישים של תפארת דהיינו עד החזה כו׳ ואז נקראת דלת שמקבלת מד׳ בחי׳ תנה״י אבל בשנה החמישית מקבלת גם משליש העליון של תפארת.

ואזי היא בחי׳ ה׳ ועמ״ש מענין זה בביאור ע״פ ושמתי כדכד שמשותיך בסופו. וביאור ענין שלישין אלו שבתפארת הענין כי המדה ת״ת עד״מ באדם למטה יש בה חב״ד חג״ת נה״י. חב״ד הוא השכל והשגה למה יתפאר עד״מ כדי שישבחו ויכירו תפארתו וגדלו והתפארות שבלבו להתפאר הוא העצם חג״ת שבה.

ונה״י הוא ההתפשטות שעושה מעשה להתפאר כענין בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו או מדבר דבורים שבהם יוכלו אחרים להכיר שבחו הרי המעשה או הדבורים שהכוונה בהם להתפאר מבחי׳ נה״י שבו לבר מגופא ואינו ערוך לעצמיות המדה.

או י״ל באופן אחר כמו עד״מ שיש התפארות מן עשייה שהתפארות הלז הוא מדבר שחוצה לו ונפרד מעצמיות כמו התפארות שיפואר וישובח במעשיו שיעשה כלי נאה וציור נאה שיכירו כח הפועל וישבחוהו הרי עיקר השבח בו מצד הכלי ויופי מלאכתה וה״ז רחוק מאד מתפארת ושבח עצמיות הפועל שהרי אין זה שבח אלא מה שיכול לעשות כמה כלים נאים והכלי הוא מובדל ממנו שאינו אלא התפשטות מכחו אבל כשישבחוהו בדבר שמעצמותו כגון שישבחו ויפארו את קולו שהוא ערב מאד תאיר ביותר עצמות מדת התפארות בזה ממה שיפארו וישבחו את מכתבו וציורו וכדומה וכן כששיבחו את גופו ובשרו שהם יפים מאד.

ומכש״כ כשיפארו את חב״ד שלו כל שהשבח והתפארת בדבר קרוב אל עצמותו תתעורר ביותר עצמות המדה וכל שהתפארת בדבר רחוק יותר מעצמותו יהיה יותר מבחי׳ נה״י שבו. ועד״ז י״ל פי׳ ומבחר שלישיו דפרעה טבעו בים סוף כו׳ היינו גם שליש העליון חב״ד שבו כמ״ש במ״א.

ומובן למשכיל שהמדה ת״ת אינה מהות מדה ממש כשאר המדות שהם עצם המשכת דבר מה כמו חסדים או גבורות אבל התפארת היא מדה כוללת שישנה בכל המדות שאינה רק ענין הכוונה והתועלת בכל מדה למה תימשך ולאיזה צורך כמו להשפיע חסד כדי שיכיר המקבל טובו וחסדו ה״ז ת״ת שבחסד וכן ת״ת שבחכמה הכוונה בהשפעת השכל כדי שיכירו חכמתו ואפילו לרצון ישנה מדת תפארת למה ירצה כך וכמש״ל בענין נתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים (ועיין בש״א שער ה׳). ועד״מ זה יובן הנמשל למעלה. שבחי׳ תפארת גדולתו ית׳ שבאצי׳ שייך בה ג״כ ג׳ שלישין היינו שהדבור עליון מדת מלכותו ית׳ מקבל תחלה רק משליש התחתון של תפארת כי מה שיוכל להתגלות בדבור להנבראים הוא הבחי׳ היותר תחתונה מיקר תפארת גדולתו ית׳ וכמאמר תתברך בשמים ממעל ועל הארץ מתחת על כל שבח מעשה ידיך כו׳ יפארוך סלה. שכל העולמות שמים וארץ מן הארץ לרקיע ת״ק שנה אינה אלא בחי׳ מעשה ידיך שכמו במעשה ידי אדם עד״מ אינו מלובש אלא כח המעשה. שהוא הכח היותר פחות שבכחות הנפש כו׳ כך החיות המלובש בכל העולמות אינו אלא בחי׳ כח המעשה. שאינו נוגע לעצמות ומהות כו׳ כמ״ש כ״ז בד״ה בחודש השלישי לצאת בנ״י. נמצא אשר כל מה שיוכלו הנבראים להלל ולשבח את הקב״ה במה שברא כל העולמות מאין ליש.

וזהו ענין פרק שירה שאומרים הנבראים וכן שיר המלאכים כל בעלי השיר יוצאים בשיר. הרי כל השגתם רק בבחי׳ שבח מעשה ידיך והרי זה כמו עד״מ מי שהוא חכם מופלא עד להפליא. ומשבחים אותו רק במה שיוכל לכתוב או לצייר יפה. שזהו הבחינה היותר אחרונה שבו ועד״ז ארז״ל אין צור כאלקינו אין צייר כאלקינו כו׳ ועד״זארז״ל פ״ה דברכות דל״ג ע״ב משל למלך ב״ו שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו משבחים אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו כו׳ ע״ש. (ועיין מזה בשל״ה במסכת תמיד שלו דרנ״ו ע״ב וד׳ רנ״ז ע״א שהאריך בזה). וזהו ענין הפי׳ שהדבור עליון מקור דבי״ע מקבל משליש התחתון של מדת התפארת שבאצילות שהוא עד״מ שבח מעשה ידיך כו׳ כנ״ל. ואפשר לומר ענין ג׳ שלישין דתפארת ע״ד שכללות העולמות נחלקים לג׳ בחי׳ היינו עולמות בי״ע ועולם האצילות ועולמות שלמעלה מאצילות.

וכמשארז״ל שט בח״י אלף עולמות שאינן כו׳ שהם מבחי׳ אין אשר והחכמה מאין תמצא כו׳ ועמ״ש הרמ״ז פ׳ שלח דקנ״ט סע״א בפי׳ המאמר תלת עלמין אית ליה לקוב״ה. אשר בכל עולם מג׳ מיני עולמות הנ״ל מתגלה יותר מיקר תפארת גדולת אור א״ס ב״ה שאין ערוך הגילוי שבבי״ע לגבי הגילוי שבאצילות וכמ״כ אין ערוך הגילוי שבאצי׳ לגבי הגילוי שבעולם הא״ס כו׳ ועמ״ש ע״פ הדר כבוד הודך ודברי נפלאותיך אשיחה כו׳.

וזהו ענין ג״פ קדוש ועמ״ש סד״ה ועשית בגדי קדש שבתיקון ועשיית בגדי אהרן יש ג׳ בחינות ומדרגות. אך כ״ז רק בבחי׳ האור המאיר בעולמות אבל בעצמותו ית׳ אין שייך שום השגה רק מודים אנחנו לך. ומה שאנו מהללים זהו לשם תפארתך כו׳ כנ״ל.

והנה בשנה ה רביעית מקבלת כנס״י משליש האחרון של מדת תפארתו ית׳ והרמ״ז כ׳ משני שלישין כו׳ היינו מה שהנבראים יוכלו להלל את הקב״ה שנק׳ שבח מעשה ידיך כו׳ כנ״ל וזהו ענין הלולים לה׳ והלולים לשון רבים היינו שני בחי׳ הילול זהו ב׳ שלישי תפארת כו׳ משא״כ למעלה מזה אין להם השגה. אלא שעי״ז נמשך אח״כ גם מבחי׳ שליש העליון של מדת תפארתו ית׳ וזהו ובשנה החמישית כו׳ להוסיף לכם תבואתו היינו תוספת האור הבא מלמעלה.

ואזי היא בבחי׳ ה״א. מה שבחי׳ דלי״ת הוא לשון דלות ועניות לגבי בחי׳ זו דה״א. ומזה יובן בתוספת ביאור מ״ש בד״ה ראו כי ה׳ נתן לכם השבת בענין בה״א נברא העוה״ז וצריך להמשיך גילוי בחי׳ ה׳ זה והיינו ע״ד המבואר כאן וז״ש לעבדה ולשמרה בשני ההי״ן והיינו המשכת ה׳ עילאה בחי׳ י״ה והמשכת ה׳ תתאה ו״ה כו׳ ועיין בע״ח שער ל״א פ״ז מ״ש ע״פ ארבע הידות יהיה לכם והחמישית לפרעה. (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ צאינה וראינה כו׳ בסופו ומ״ש סד״ה קדש ישראל לה׳). וזהו הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו (בד״ה א׳ סי׳ י״ו כ״ז). ופי׳ הוד והדר לפניו יש לפרש על ענין השיר שהמלאכים מרננים ומשבחים לפניו כדמשמע ברבות בפתיחתא דאיכה דנ״ה ע״א שאמרו המלאכים כתיב הוד והדר לפניו ואתה אומר כדין כו׳ ע״ש. ומזה נמשך עוז וחדוה במקומו שהתענוג נמשך מביטול היש כמ״ש בד״ה את קרבני לחמי בענין לויתן זה יצרת לשחק בו כו׳ וכן בגמרא (פ״ק דחגיגה דף ה׳ ע״ב) פירשו הוד והדר לפניו דמיירי בבתי בראי כו׳. והיינו כי ידוע שהתפשטות המדה היא העלאת מ״נ אל העצמיו׳ עד״מ באדם כאשר יפארו זולתו תתעורר בלבו עצמיות התפארות ועפ״ז יובן דההוד והדר אשר לפניו גורם עוז וחדוה במקומו כי עי״ז הם מוסיפין אורות הת״ת דאצי׳ העצמי בבחי׳ אצי׳ וזהו להוסיף לכם תבואתו ב׳ שלישי עליונים דת״ת בשנה החמישית.

ואפ״ל עוד כי ג׳ שנים הראשונות הם כנגד בי״ע שהדבור עליון מוסתר בהם והם יש ודבר נפרד בפ״ע.

והיינו כשאין יחוד בי״ע עם אצילות דהיינו יחוד זו״נ כמ״ש כרוב אחד מקצה מזה. (עיין בת״א ס״פ תרומה). וה״ע מיעוט הירח כשאין יחוד שמשא וסיהרא ואזי הג״ק יונקים ממנה. אבל ובשנה הרביעית זהו נגד עולם האצילות שהמל׳ מקור דבי״ע מתייחדת עם ז״א דאצי׳ והוא ענין המשכת הביטול העליון דמ״ה בהנבראים ע״ד מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם אזי יהיו כל פריו קדש הלולים. להיות יחודים עליונים יחוד י״ה ויחוד ו״ה כו׳ ועמ״ש ע״פ מי מנה בענין ומספר את רובע ישראל ויש לקשרו עמש״ל

דבג׳ שנים הראשונות מקבלת מחיצוני׳ המדות שהם בחי׳ נה״י

ובשנה הרביעית מקבלת מהפנימי׳ משליש ת״ת אשר ד׳ בחי׳ תנה״י הם ג״כ בחי׳ אבי״ע שבז״א כו׳ ועפ״ז י״ל בחי׳ ובשנה החמישית כו׳ להוסיף לכם זהו תוספת אור הנמשך מקוצו של יו״ד דשם הוי׳ והוא בחי׳ הכתר כו׳ ומשם דוקא נמשך תוספת האור להוסיף לכם כו׳ ועמ״ש במ״א בענין יוסף שנקרא כן ע״ש תוספת האור כו׳. וזהו ויוסף הורד כו׳ ע״י ששם עלו שבטים כו׳ להודות כו׳ שע״י העלאה זו נמשך תוספת האור מבחי׳ יסוד דא״ק שהוא ג״כ ענין הוד והדר לפניו. בחי׳ הדר כו׳. (ועיין עוד מענין פסוק ונטעתם כל עץ מאכל ברבות פ׳ נשא פ״י דרל״ו ד׳ ובפ׳ שלח לך. ובשה״ש רבה בפ׳ שוקיו עמודי שש וס״פ חכו ממתקים):

[1] סנהדרין לח ב: אמר ר' יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי [הוא] היום, וכן היה מבראשית, ושעה ראשונה של יום — הוצבר עפרו. בשניה — נעשה גולם (דמות לא מושלמת, גולמית). בשלישית — נמתחו אבריו לפרטיהם. ברביעית — נזרקה בו נשמה. בחמישית — עמד על רגליו. בששית — קרא שמות לחיות. בשביעית — נזדווגה לו חוה. בשמינית — עלו למטה שנים (אדם וחוה) וירדו ארבעה שילדה מיד את קין והבל. בשעה תשיעית — נצטווה שלא לאכול מן האילן (עץ הדעת). בשעה עשירית — סרח (חטא). בשעה אחת עשרה — נידון. בשעה שתים עשרה — נטרד והלך לו, שנאמר: "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו

תגים