שתי דרכים לעורר את רגש האהבה

אהבה היא חיבור. פחות אהבה – פחות חיבור. לפעמים האהבה נובלת, וריחוק וקרירות משתלטים. איך מעוררים את האהבה ביחסים ואת האהבה לחיים.

מקורות

• ראו באריכות מאמר הרש"ב, שבת לך לך תרס"ב, 1902

אנו רואים שבחוש הראיה יש התלבשות התענוג יותר מאשר בכל החושים.

הגם שבכל החושים יש התלבשות עונג – חוש הריח, מריח בושם יש בזה עריבות גדולה לנפש

חוש השמיעה – שומע מנגינה עריבה –

אבל אין זה ערוך לתענוג שבחוש הראייה.

כאשר רואה ציור או מראה נאה קשה להיפרד ממנו.

עד שנמשך כל עצמותו אל אותו הדבר.

בשמיעה יש הרגש פנימי אבל לא משיכת כל העצמות.

התענוג הוא מביא למשיכת כל העצמיות בראייה.

לכן אינו דומה שמיעה לראייה. שמעתי זה לא מעורר ומחבר כמו ראיתי.

גם המשכת העונג בכוחות הפנימיים בה בסיבת הראייה

ולכן כתוב לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם

כי עינא ולבא תרין סרסורין.

העין רואה והלב חומד

זה שאני רואה זה לא אומר שקודם לא ידעתי מהדבר ובראייה התחדש לי מציאות הדבר, הידיעה לא מעוררת אותי כפי שהעין רואה.

לפי שבראיית הדבר נתלבש בזה תענוג עצמי שנמשך בכל עצמותו לזה אשר החמדה והתשוקה שבלב היא הסתעפות בלבד מהתענוג העצמי והמשכת העצם שבראייה

כלומר התענוג הוא ביטוי לעצמיות.

כוח התענוג המגלה את העצמיות כולל כל מיני חמדה ותשוקה ממנו.

גם כשאתה רואה מורה – אתה מתקשר אליו יותר בעצמיות.

למה זהכך?

כל כוחות הנפש נועדו עבור האחדות

בכל החושים יש מידה של קירוב וחיבור.

ריח מגיע עד עצם הנפש ומעורר אותי

בשמיעה – אני מפנים

בראייה אם לא היה תענוג – מה שאני רואה היה דבר הנבדל ממני.

כי יש אותי הרואה ויש את הנראה.

בשמיעה יש איחוד, בריח יש איחוד, בכוח השכל יש איחוד.

בראייה הדבר נבדל ממני. התענוג יותר את החיבור ומגלה את האחדות.

"הרי הדבר הגשמי עומד מרוחק ומובדל ממנו, הגם שיש איזו התחברות על ידי הראייה, שהרי רואה את הדבר ומצטייר בשכלו, מכל מקום אין זו התחברות אמיתית כי אם דמיון בלבד כי הדבר הנראה עומד מרוחק ממנו.

ואדרבה מה שנכנס בפנימיות העין, כמו אור השמש, אינו יכול לראות. הוא יכול לראות רק מה שנבדל

משאין כן בחוש הריח, הרי כשמריח ריח בושם נכנס הריח בפנימיות  ועולה אל המוח ומתאחד עם חיות הנפש.

וכן בשמיעת קול הרי הקול נכנס בתוך חללי האוזן ומתאחד עם המוח.

וכן הוא בתענוג שבראייה, הגם שיש בזה תענוג עצמי, מכל מקום אינו בבחינת פנימיות ולא כמו בחוש השמיעה

בראיה התענוג הוא בדרך מקיף בלבד ולכן אינו נרגש בפנימיות.

ולכן אנו רואים מי שיש לו חוש בנגינה יכול להיות לו כליון הנפש והיינו לפי שבשמיעת קול ערב נכנס ונרגש התענוג בפנימיות הכוחות שכל הכוחות ממולאים מהעונג, והכוחות המה מוגבלים ולזאת המה יוצאים מהגבלתם ונכללים בעצם הנפש שזהו סיבת הכליון,

ונמצא שחוש הראייה הוא חיצוני ושארי החושים המה בבחינת התאחדות פנימית…

כמו אדם גדול שמסתכל בהארת פנים על אדם קטן  כשמסתכל בהארת פנים ואם היות שהוא בבחינת מקיף לבד, הרי זה פועל פעולה גדולה שמתרומם על ידי זה ומתחזק כוחו הרבה יותר, הגם שלא קיבל מהגדול שום גילוי אור כי אם מה שמסתכל בו לבד