קצרים: ספר חדש נולד; זיכרון ופייסבוק; פלאגייט ומדוע יש המתהדרים בתארים ורעיונות לא להם?

הקמפיין המקדים של 'סודו של הרבי' שרואה אור בהוצאת ידיעות ספרים בעיצומו. את הספר אני עדיין לא חובק. ממתינים שייצא מבית הדפוס. לחנויות הספר אמור להגיע בשבוע הבא, ואתם מוזמנים לפרגן ולרכוש כמה שיותר עותקים. אפשר גם כבר לרכוש באתר ידיעות ספרים (ואל תשכחו לייק :))

יש הרבה דברים שאני רוצה לשתף סביב הספר: לספר על תהליך הכתיבה, לחרוז תודות לכוחות שנתנו יד בכתיבה והוצאה לאור; להצביע על החידוש של הספר; להציג את השאלות המרכזיות עמן היה צורך להתמודד; לתאר את נקודת המבט והמתודולוגיה דרכה נכתבה הביוגרפיה; אולי להעלות איזה פרק לקריאה והתרשמות וכהנה. אבל בינתיים אני דוחה את כל אלה לכשיהיה הספר בחנויות וגם אתם תוכלו להגיב ולהשתתף בדיון.

הגיג בחצי גרוש: זיכרון, רגשות ופייסבוק

פייסבוק אחראי אצלנו למערבולת רגשית לא פשוטה. הזיכרון מעורר את הרגשות, ובכך עיקר תפקידו. באמצעות הזיכרון אנחנו מֵחיים מחדש ארועים מהעבר ומעוררים רגשות כלפי הזולת.

בתהליך החשוב הזה, פייסבוק יוצר סוג של חסם, פילטר, המעכב ומדכא את ההתעוררות.

שבוע שעבר פרסמתי בפייסבוק:

מזל טוב!! ההריון היה ארוך. כעת הלידה בעיצומה. הספר 'סודו של הרבי' – ביוגרפיה מושקעת אודות הרבי מלובביץ', רואה אור בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים.
אני חייב תודה גדולה לרבים שסייעו בשלבי הכתיבה וההוצאה לאור. אבל בינתיים, כדי שהספר יזכה לתנופה הראויה, הספר זקוק לעזרתכם.
***
אל תהססו, כנסו לאתר ידיעות ספרים המצורף, תקישו לייק על 'סודו של הרבי', ולא פחות חשוב, תזמינו בהזמנה מוקדמת את הספר והוא יגיע אליכם לפני כולם.
אשמח לתגובות, הערות והארות…

(האמת שגם הכנתי רשימה חגיגית, שונה מזאת, אבל מכל מיני טעמים שקשורים עם הגנרטור בבית החדש, שעוד אספר לכם עליו ב"ה, הרשימה נמחקה).

לרשימה הגיבו בין היתר חברים מהעבר שלא פגשתי שנים ארוכות. חברים שהתרגשתי לראות את פרופיליהם וכלל לא ידעתי שהם נמנים בין חבריי ברשת החברתית. אולם הזיכרון התכווץ לכדי לייק אחד. לא חיבוקים, לא ערבים ארוכים של זיכרונות. הפייסבוק עורר משהו ומייד צימק את ממדיו. אפשר לנתח את התהליך מכמה היבטים (אני בטוח שיש כמה חוקרים שעמלים על כך ממש ברגעים אלה) – טריוויאליזציה של היחסים הבינאשיים; ניכור חברתי; הקהיית הרגשות; האחדת המינים וכדומה. מצד שני קרה לי לא מזמן שפגשתי ידיד משנים עברו. שמחנו מאוד על הפגישה, אבל אחרי כמה דקות לאף אחד לא היה מה להגיד לשני. אז אולי זה לא רק פייסבוק.

פלגאייט

המקרה של ז'יל ברנהיים, רבה הראשי של צרפת, הזכיר לי ארועים אחרים. טראגיים יותר ופחות. ברנהיים פרסם ספר בשם "40 הרהורים יהודיים", ולתוכו העתיק קטעים מדברים שאמר הפילוסוף ז'אן פרנסואה ליוטאר בספרה של אליזבת וובר, "שאלות ביהדות". הלחץ התקשורתי היה גדול. כשעטו על ברנהיים מצאו גם שלכאורה התהדר בתואר בפילוסופיה שמעולם לא השיג. לבסוף, בלית ברירה, נאלץ רבה של צרפת להתפטר.

אחריות האוניברסיטה

אבי שבת היה סטודנט משקיען. הוא גדל בתנאים לא פשוטים. מבחינתו הצלחה בחיים הייתה שוות ערך לקידום הקריירה האקדמית. בגיל 25, לא היה עבורו שום דבר אחר. הכרנו כבר בלימודי התואר הראשון. המשכנו יחד והתחבבנו זה על זה במהלך לימודי תואר שני. בזמן שכולם היו שותים קפה בקפיטריה, הוא היה עמל על לימודיו. מאמציו נשאו פרי. הוא קודם להיות מתרגל בקורס חובה מבוקש, וכעבור זמן, אם אני זוכר נכון, הפך לרכז מתרגלים.

ממש בסיום התואר הסתבך עם הגשת אותה עבודה פעמיים לשני מרצים בשני קורסים שונים. כמדומני הוא אפילו לא היה צריך את הקורס הנוסף, אבל בכל זאת רצה לדעת מה יחשוב המרצה על העבודה שלו.

פרופ' דיבר עם פרופ', והוא 'זכה' לשיחת טלפון קצרצרה מראש החוג או מרצה הקורס, שעבודתו כמתרגל תופסק והם יבדקו מה עושים עם המשך לימודיו. שיחת טלפון אחת קרה ואפילו לא נזפנית, זעזעה את כל חייו. היסודות הפסיכולוגיים מן הסתם היו נטועים שם כבר קודם, אבל בשעת המשבר לא נמצא שום גורם שיעזור לו להכיל את הטראומה.

שבועות ארוכים חיפשנו אותו. כעבור חודשיים נתגלתה גופתו. מסתבר שלאחר השיחה הוא קפץ לחבר, גנב ממנו את אקדחו באישון לילה, יצא לשדה וירה בעצמו.

האוניברסיטה? המרצים? כלום. השתיקו את הארוע כאילו לא היה מעולם. לא ערב זיכרון או יום עיון לזכרו (התמחה ביחסי תורכיה ישראל), לא גל-עד, לא נרות. לא שיחות עם סטודנטים. כלום. אופייני לאוניברסיטת תל-אביב המנוכרת. אולי גם היו כאן שיקולים ביטוחיים. תגלגלו בעצמכם. להוציא שתי כתבות חדשותיות לא תמצאו זכר אודות האירוע.

ועוד דוגמא אחת, מזעזעת הרבה פחות. בעבר הייתי מעורב בקמפיין בחירות של מאן דהו. באמצע הקמפיין התפרסם תחקיר לפיו את התואר הראשון המועמד לא סיים. נותרו לו כמה קורסים חסרים, למרות שציין בקורות החיים שהוא בעל תואר. הסערה התקשורתית כמעט חתמה את הגולל על סיכויי המועמד להיבחר לראשות. והמאמצים הרבים שהשקענו כמעט ירדו לטמיון.

למה זה קורה?

אנחנו לא מושלמים. ההשכלה והעמדת התבונה במרכז יצרו גם תביעה מעצבנת של הסביבה – שלכל מעשה תהיה הצדקה רציונלית, אפילו אם המעשה הוא הכי לא רציונלי שיש. הוא מעשן כי זה מרגיע. היא הולכת לחוג יוגה כי צריך משהו לנפש.

מפתה להשתמש בתארים שלא השגנו או ברעיונות שלא הגינו בעצמנו. אם הדבר לא מתגלה, זה נדמה לנו כדבר מה שיגביר את ההערכה כלפינו. אנחנו ניזונים מהיחס של הזולת כלפינו. חלק מהביקוש המתמיד ליחס הזה הוא לעתים ציור עצמנו באופן החורג מהמציאות.

על-פי הלוגיקה שהתווה רשב"י, של"ג בעומר הוא יום פטירתו, לכל התרחשות והנהגה חיצונית יש שורש פנימי וגבוה. כלומר להתנהגות האנושית המדוברת יכולה להיות סיבה עמוקה יותר. גם אם ההתנהגות היא שלילית, את הסיבה הזאת יש לחשוף, כי היא יכולה לגלות לנו משהו על עצמנו, על המניעים המודחקים ביותר וכמובן על הבריאה והבורא.

העתקה

ספרות הקבלה מלמדת שגם הקב"ה משתמש בטכניקת ההעתקה. טרם הבריאה, אור אינסוף היה ממלא את כל החלל. כתוצאה מכך לא היה מקום לעולמות להתקיים. שכן אור אינסוף הוא כמובן בלי גבול ואין לו סוף. ככזה הוא לא מאפשר מקום למציאות שהיא מחוץ לקב"ה. מצב זה שולל את אפשרות ההרגש העצמי, ואת תחושת הזהות האישית.

כדי לברוא עולם ממשי ולא דמיוני, מסביר האר"י, הקב"ה היה צריך לייצר מהלך דרמטי.

הוא היה צריך לכאורה להתכחש לעצמו, לשלול את הקיום שלו עצמו. הקב"ה מעין יצר חלל בתוך הנוכחות האינסופית כדי לאפשר מקום ליצירת העולמות ולתחושת היישות הנבדלת ממנו. מדוע עשה זאת? הוא עשה זאת כי רצה יחס ממישהו אחר ושונה ממנו.

התהליך הזה של יצירת מקום לבריאת העולמות, נקרא בהכללה 'סדר השתלשלות'. בתחילת התהליך, כדי שיהא ניתוק מהאינסוף, הקב"ה, בהשאלה, העתיק, שכפל משהו מעצמו והתחיל לאפשר לו לכאורה להיות נפרד ממנו. ההעתקה היא כמו העתקה מספר לספר, היא פחות או יותר ראשית תהליך הממוצע בין אור אינסוף לבין הנאצלים, הנבראים. הדברים שנעתקו מספר לספר הם כמעט זהים. נדרשת ידיעה מוקדמת כדי  להחליט מי העתיק ממי. העתקה היא השלב הראשון במה שניתן לכנות כהכחשה עצמית.

השלב המדובר, המכונה עתיק ימין, אינו מבטא רצון בעל טעם שכלי וכוונה ברורה. בשלב הראשוני של הבריאה טעמים שכליים הם עדיין חסרי משמעות. העתקה מבטאת רצון פנימי הנובע מעצם הנפש. מי שיוצא לעבודה עושה זאת כדי להפיק רווח. פנימיות הרצון היא עשיית דבר לצורך תענוג פשוט. כך הוא רוצה, ללא סיבה שכלית. בשלב הזה אי אפשר להבין מדוע הקב"ה נתאווה שיהיה אדם בעל תחושת יישות עצמאית, שאיתה הוא ייאלץ להתמודד על-מנת להשכין את הבורא בתוכו.

מבשרי אחזה אלוקה

התהליך המדובר לא מתרחש באיזו נקודה אחורה בזמן כי אם מתקיים כל העת, והוא מאפשר לנו ללמוד משהו על התופעה המדוברת.

אי אפשר לחשוד ברב ברנהים שאינו יודע גניבה ספרותית מהי או מה המשמעות של שימוש בתואר לא לו. כמו במקרה של שבת, שהגיש את אותה עבודה פעמיים ולא ראה בכך פסול, ניתן להניח שהוא חש כאילו הרעיונות הם חלק ממנו. בתהליך העיבוד של הרעיונות הוא כבר הפסיק להבחין שהם לקוחים ממקום אחר. בתהליך הזה יש מידה של הכחשה. הכחשה הפוכה לזאת של הבורא. לא הכחשה עצמית אלא הכחשה של המציאות החיצונית. הכחשה שמטרתה לזכות ביחס הזולת.

כמובן שלא את ההכחשה הזאת הקב"ה דורש מהאדם על-פי ספרות הקבלה. הוא דורש ממנו הכחשה של ישותו כדי לפנות מקום עבורו – לשכינת הבורא. אולם אפשר לשער כי בתהליך השכפול נדבקה תכונה מסוימת באדם ולבשה היבטים שאינם חיוביים. כפי שיש פרעה של מעלה, פרעה שבקדושה, ופרעה של מטה, פרעה המפנה עורף לבוראו, כך יש כנראה העתקה של מעלה והעתקה של מטה.