בין אהבה טבעית לאהבה אמיתית

לקראת שבוע האהבה, השבוע הראשון של ספירת העומר, שבו אנחנו מתקנים את מידת החסד, כמה מילים על מה צריך לתקן, כיצד עושים זאת ומה הקשר בין אהבה מתוקנת ליציאת מצרים, יציאה ממצב של קושי ומשבר.

ישנם שני סוגים כלליים של אהבה.

סוג אחד של אהבה, הוא כשאני אוהב את מה שמתאים לי ומה שטוב עבורי. אני אוהב את אישתי כי היא יפה ונעימה. את ילדי כי הם מסבים לי נחת. את עבודתי כי היא נוחה לי.

בשל אותה אהבה אני גם מוכן לתת. אני אוהב להזמין אורחים אל הבית היפה שלי. אני אוהב לבלות עם אשתי ברבים, פחות או יותר מאותה סיבה. אני אוהב את הגוף שלי כי הוא נראה טוב. אני אוהב לתת כי זה נותן לי סיפוק. הנתינה מסייעת לי להרגיש טוב עם עצמי. היא יוצרת אצלי תחושת שלמות ושביעות רצון מסוימת.

אני אוהב את העולם ומוכן לתת לו – בעיקר כי העולם נותן לי. מתוך אהבת עצמי אני אוהב את הזולת. אהבה זו היא טבעית משום שהיא נובעת מהטבע האנושי – הטבע האגוצנטרי.

על-פי ספרות החסידות, האהבה הזאת מהסוג הראשון היא רגש או מידה העולה מצד "הקליפה", מצד תחושת היישות שלי. בסוג השני של האהבה הדגש איננו על ה"אני". אני אוהב את הזולת בגלל מה שהוא, ולא בגלל מה שאני רוצה לראות בו. בשיחת רעים אני מצליח להזדהות עם בן שיחי. אני יודע לחוש את מכאוביו ושמחתו. אני לא מחפש את האינטרס שלי בעצותיי כלפיו. אהבת עצמי אינה מקלקלת לי את היכולת לראות אותו ואת  מה שהוא באמת צריך.

אני לא צועק על ילדי בקול שבור: "מדוע אתם מתנהגים כך, אחרי כל מה שעשיתי בשבילכם…" אני מבין שאם עשיתי והם עדיין במצבם, לטובת עצמי עשיתי, ועתה עלי לראות מה הם באמת צריכים. כשאני אוהב בצורה מתוקנת אני נותן שלא מתוך אינטרס. אני נותן למעלה מחישובים שכליים. אני נותן כדי להתקשר.

הקליפה אינה הופכת אותי לאדם פוגעני או גס רוח במכוון. היא הופכת אותי לאדם פוגע וגס מתוך אטימותי. היא מרחיקה ממני את יכולת ההזדהות הזאת עם הזולת. יכולת הזדהות שמרטין בובר קורא לה, על-יסוד כתבי החסידות, שיח "אני-אתה" במקום שיח "אני-לז" המאפיין את האהבה הלא מתוקנת. אהבה מצד הישות איננה נוטה להשפלה והרסנות מכוונת. היא יכולה להיות מתוקה – כל עוד היא עולה בקנה אחד עם האינטרסים של האחר.

מצה שרויה?

אם לעתים, לרגעים אחדים, מבצבצת בכם אהבה אמיתית, שלא מצד הקליפה, אהבה נכונה ומתוקנת כזאת, היא עלולה להרגיז כהוגן אנשים מסוימים. לא את כולם, וזה כמובן תלוי בנקודת מבט שלהם. היא מרגיזה כי אנחנו חיים בעולם של אינטרסים וקשה לנו לראות מישהו שמתמסר למישהו או למשהו אחר למעלה מאינטרסים. קשה לנו בעיקר בגלל שאנחנו לא מצליחים להבין את האהבה הזאת שהיא למעלה מטעם ודעת. אנחנו לעולם נחפש את האינטרסים המניעים אותה. לעולם נשאל מה היא מוצאת בו, וננסה לפרוט את האהבה למרכיביה.

הידור מצווה או הקפדה על מנהג הם ביטוי לאהבה מתוקנת שכזו. אהבה אמיתית נטולת אינטרסים. אהבה של "אני-אתה". המשמעות של הקפדה על מנהג או הידור מצווה היא שאני עושה לא בגלל שאני צריך או מצווה. אני עושה לא בגלל שמצפים ממני ולא משום הרווח בדבר. אני עושה כי אני אוהב.

מצה שרויה היא דוגמה טובה.

"מנהג אצל הרבה חסידים ואנשי מעשה שכל שבעת ימי הפסח אין אוכלין מצה שרויה או טבולה במים ולא בשום מרק אחר, אלא אוכלים מצה כשהיא יבשה." כותב אליהו כי טוב בספר התודעה (שבכלל אני ממליץ לעיין בו לפני כל ראש חודש)

אלא שלא נמצא מקור בהלכה למנהג זה. שכן המצה לאחר "שנאפתה בתנור יפה, כבר אי אפשר לה לבוא לידי חימוץ של איסור אפילו שורין אותה בכל מימות שבעולם. אף על פי כן חמור הוא מנהג זה ביד מחזיקיו ונזהרין אפילו מכלים של שרויה, היינו כלים של פסח ששרו בהם מצה."

מי שאינו מבין את האהבה הגדולה שהמנהג הזה מבטא לא רק שלא יאמץ אותו הוא אף עשוי ללעוג לו. אליהו כי-טוב מבין:

"אומרים עליו על צדיק גדול שאמר לתלמידו שהיה מופלג בתורה ביותר, צא וחפש בכל חדרי התורה שמא תמצא מקור כלשהוא למנהג זה. הלך וחיפש ולא מצא. אמר לו רבו: ראה כמה נכבד הוא המנהג הזה, שאינו צריך מקור שיחזק אותו!"

יחד עם זאת, אהבה אמיתית היא אינטימית. חשוב להדגיש כי הידור מצווה הוא לעולם אינו סיבה להלחצת הסביבה. ידוע הסיפור על הרבי שעל שולחנו יהודי טבל מצה במרק סלק והשולחן נרעש. הרבי נזף בחסידיו ואמר "מוטב שתאדים המצה ולא פניו של יהודי".

אהבה אמיתית ויציאת מצרים

כולם מכירים את הפרשנות החסידית ליציאת מצרים. אבל כיצד יוצאים ממצרים? כיצד יוצאים ממצב של קושי כלכלי, פיזי או נפשי, כיצד נחלצים ממערבולת שלעתים אנחנו לא מאמינים בכוחנו לצאת ממנה?

אחת העצות ליציאת מצרים, להיחלצות ממערבולת היא למצוא אהבה אמיתית. אהבה כזו שבה לא אני העיקר. אני אוהב מישהו ורוצה לתת לו מתוך תוכי בלי חשבונות ותוך שאני רואה אותו ולא את טובתי. אהבה שכזו תשנה לכם את זווית הראייה. היא תחלץ אתכם מהמערבולת. ואם זו אהבה אמיתית לקדוש ברוך הוא, תופתעו לגלות שאין שם באמת מערבולת ומיצרים.