הזיהוי הוא חמקמק, ובשל כך גורר העדר טיפול ושינוי

למה על מעשים קשים, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, הנובעים ממידות רעות ולא מתוקנות, קיבלנו 70 שנות גלות (בין בית ראשון לשני), ואילו על שנאת חינם הגלות מתארכת כבר 2000 שנה?
הסיבה נעוצה בקושי לזהות את טיב התיקון הנדרש. כשמישהו יודע שהוא סובל ממידות רעות, הדבר בר תיקון. זה לא קל ולא קצר. 70 שנה כנגד שבע המידות בנפש. עשר שנים על כל מידה רעה. אבל זה אפשרי. יודעים מה צריך לתקן ויש תוכנית פעולה.

כשמישהו אינו יודע ואינו מכיר בבעיה שלו, הוא כמו אדם שהסכרת התפרצה בגופו והוא אינו יודע על קיומה וממילא אינו מתמודד עמה בזמן. ללא מודעות, האדם גם לא יצליח למנוע את התפרצות המחלה מבעוד מועד.

שנאת חינם היא לא מידה רעה אלא מקור התהוות הרע. השורש שלה הוא אני לעצמי. ובגלל ששנאת חינם היא דבר חמקמק, האדם בקלות מטעה עצמו שאין זו נטייה שלילית, ולכן אינו מתחרט ואינו מתקן את נטייתו, וממילא לא מתגלה קץ הגלות.

(וראו מאמר החלצו, לקוטי תורה, מטות)

תבדקו גם:

מדוע ממשיכים לדבר על שמחה?

מהסיבה הפשוטה - שלא רואים מספיק שמחה בפועל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software