כיצד מתמודדים עם טרור?

ברכה שילת, אשתו של הרב משה שילת, העומד, בין היתר, בראש ארגון חב"ד לנוער, פרסמה שאחרי הפיגוע כתבה לבעלה: ״עוד פיגוע, הפעם בחדרה״. בתשובה הוא ענה לה ש"לפני שעה חתמנו על זיכרון דברים לקניית נכס לחב"ד לנוער בחדרה… מעט אור דוחה הרבה מן החושך. והרבה אור דוחה הרבה יותר חושך!!"

בתגובות היא נשאלה, ספק בציניות, האם היא מאמינה שהנחת תפילין מנצחת טרור.

השאלה היא הזדמנות טובה להסביר בקצרה את עיקרי האמונה, לפחות על-פי בעל התניא.

ביסוד האמונה עומדת התפיסה שאין רשות אחרת מחוץ לבורא. אחרת הוא לא היה הבורא המושלם שאין בו שינוי והרכבה. כלומר אין מחבלים שמסתובבים בעולם שיש להם בורא אחר או שלבורא אין שליטה עליהם.
לא זו בלבד. הבורא לא רק "שולט", משגיח או מנווט את הדברים "מלמעלה". הוא מהווה אותם. כך שאם קורה רע בעולם זה לא רק שהבורא מתיר לו לקרות, אלא שבפועל הוא מהווה את אותו הרע. מכאן, כשנלחמים רק במחבלים ולא בסיבת התהוותם אנחנו חוטאים בחטא השיתוף. קרי אנחנו מאמינים, במקרה שמאמינים, בבורא שם למעלה וב"ממוצע", המחבלים, שהוא בעל החלטה עצמאית, שהבורא אינו פועל עליו – וזה כמובן סותר את יסודות האמונה.

אז מה עושים? מצד אחד פועלים בגדרי העולם, מכינים כלי, מתמודדים עם הטרור בנחישות, משום שכך רוצה הבורא שנפעל, בגדרי העולם שהוא מהווה. מצד שני, ואפילו חשוב יותר, מתמודדים עם ההיבט הרוחני, שהוא הסיבה הפנימית לטרור. ההיבט הזה כולל בדרך כלל את חיזוק האמונה, הלימוד, האחדות, המצוות, גילוי הטוב בעולם ובכלל גילוי אור הבורא בבריאה.

ומעוד היבט, מובן שההיבט הרוחני קשור ומשפיע במישרין על ההתמודדות המוחשית. הוא מעניק אמונה בצדקת הדרך, בשליחותנו עלי אדמות, בזכות הקיום שלנו כאן, בכוח הטוב לגבור על הרע וכוח האור לסלק את החושך. היבטים עליהם מושתת סוד הקיום היהודי מאז ומעולם.