אל תתנכר למי שאתה צריך להיות | פסיכולוגיה בפרשה – משפטים
לניכור יש מחיר קשה ויומיומי. הוא משכיח ממך מי אתה באמת. קניית עבד עברי היא המצווה הראשונה והעצה הראשונה אחרי מתן תורה להתגברות על הניכור.
השיעור יתקיים הערב ב-21:15 בזום. מוזמנים להצטרף.
מקורות
מאמר הרבי מליובאוויטש – ואלה המשפטים – תשמ"א – להורדה
- שמות כא, א ואילך
וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם׃
כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃
אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ׃
אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃
וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי׃
וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃
2. תחילת התיקון
מי השילוח, חלק ב, ספר שמות, משפטים
המרחק מפרשת יתרו לפרשת משפטים הוא מאגרא רמה לבירא עמיקתא שבפרשת יתרו כתיב קבלת התורה וקרבת אלהים והפרשה הזאת מתחלת כי תקנה עבד עברי שהלך וגנב ונתפס ונמכר בב"ד, ובאמת למה לא כתיב חטאו רק תיקונו שהפרשה מתחלת כי תקנה עבד עברי והלא לא נזכר עדיין גניבתו, אך הענין בזה כי בכאן מתחיל עולם התיקון שרומז על ביאת אדה"ר לעוה"ז לתקן חטאו, והענין בזה כדאיתא בזה"ק (קדושים פ"ג.) אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום וכו' כיון דחטא אתחשך ואזעיר גרמיה ואצטריך לגופא אחרא וכו' והיינו שבבואו לעוה"ז בלבוש הזה היה לתקן חטאו,
3. לעמוד מול הפיתויים של העולם
ספרי הבעל שם טוב, כתר שם טוב, חלק שני, שמ
כתיב כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא, ובמכרוהו בית דין בגניבתו הכתוב מדבר. ואף אנחנו אם נמכרנו לעבדים, כלו כמה שמיטין ולא יצאנו לחירות. ואם אדוניו יתן לו אשה כו' ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני ואת אשתי, והנה כן הס"ם נתן לנו, ונשים משלו בנו, לילית הרשעה בחטא הוצאת שז"ל, וכמ"ש כי ינצו אנשים [גו'] וקרבה אשת האחד [גו'] והחזיקה במבושיו כו', האם אנחנו אומרים אהבתי את אדוני ואת אשתי ח"ו, אין אנחנו אוהבים את הצר הצורר הזה ואת השפחה בישא, אנחנו אוהבים אותך כמ"ש ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.
דברים כה, יא:
כִּֽי־יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת־אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו׃
וְקַצֹּתָ֖ה אֶת־כַּפָּ֑הּ לֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶֽךָ׃
4. תקנה = תגלה
אדמור הזקן, משפטים, תורה אור
כי תקנה עבד עברי וגו'.
הנה לפעמים כתיב קונה שמים וארץ. קונה הכל. וכתיב בורא שמים וארץ. בורא הכל.
והענין כי יש בחי' שנק' דרך סדר ההשתלשלות מעילה לעילה.
ויש בחינה שנק' למעלה מדרך סדר ההשתלשלות – וזהו ענין בורא וקונה.
פי' בורא הוא ההתהוות יש מאין שזהו למעלה מדרך סדר ההשתלשלות. כי הנברא אינו ערוך כלל אל הבורא וא"כ התהוות הנברא היא התחדשות יש מאין וזהו בורא.
אבל אח"כ יש ג"כ בחי' השתלשלות העולמות זה מזה דרך עילה ועלול וזה נקרא קונה
שהקנין אינו הויות דבר חדש כי אם יציאה מרשות המוכר לרשות הלוקח שמתחלה היתה הסחורה מונחת בקופסא אצל המוכר וע"י הקנין בא לגלוי להלוקח.
וכן בחי' המשכת העלול מן העילה אינו התהוות דבר חדש כי להוות דבר חדש הוא רק ביכולת הבורא ית' אבל המשכת עילה ועלול הוא ענין גלוי ההעלם כמו גילוי הדבור מהעלם המחשבה כו'
וע"ז נא' קונה הכל להמשיכן מן ההעלם לגלוי אחר שכבר נבראו מאין ליש שייך קנין כשנמשך מההעלם לגלוי כו'. ועד"ז יובן פי' כי תקנה כו'.
דהנה כתיב בעבר הנהר ישבו אבותיכם. הנהר הוא בחי' ונהר יוצא מעדן כמ"ש בזהר פ' אמור שהוא בחינת בינה דאצי' שנמשך להתלבש בבריאה. וזהו ומשם יפרד כו'. ועבר הנהר הוא מה שלמעלה מבחי' הבינה ושכל המושג שם ישבו והושרשו האבות. רק מה שירדו הנשמות אח"כ עד שנק' זרע בהמה זהו רק בחי' הנצוץ הנמשך למטה ע"ז שייך לומר כן. אבל שרשו ומקורו הוא אפי' בעבר הנהר שהוא למעלה מהשתלשלות עד ששם אדם ובהמה שוין. שוה ומשוה קטן וגדול.
וא"כ להמשיך בחי' הדעת בנשמות הנק' זרע בהמה א"צ לזה רק בחי' קנין שהיא המשכה מההעלם אל הגלוי היינו להמשיך משרשן שהוא בעבר הנהר וכו' ששם יש להם דעת גדול מאד רק שזה נעלם לגמרי מהנצוץ המלובש בבי"ע וצריך להמשיך משם מההעלם אל הגלוי. וזהו כי תקנה עבד עברי כו'.
וזה בנקל יותר מאם היה צריך להיות הויה חדשה ממש: שש שנים יעבד. פי' ע"י המשכת הדעת יוכל להיות בחינת לעבדו להיות עובד אלקים שיש הפרש גדול בין עובד אלקים לאשר לא עבדו הגם שהוא צדיק כמ"ש בגמ' הובא בתניא (פ' ט"ו)…
עבד מלך מלך – שם משמואל
וטעמו של עונש זה י"ל עפ"י העיקר שבידינו שכל העונשין מן השמים אינם בדרך נקמה ח"ו אלא תיקון, והיינו כי קודם החטא הי' גופו מצד עצמו נמשך לרצון ה' והי' לו מעלה מצד עצמו להיות בן עוה"ב, אך מצד החטא אבד מעלתו, ועשה לו השי"ת תיקון שיהי' עובד עבודה להיות זן ומפרנס אתו הנפש שהיא מן העליונים, ומעתה שב להיות כמו שאמרו ז"ל עבד מלך מלך וזוכה עם הנפש עכ"פ, א"כ קלקלתו זה תקנתו, וזהו שאמרו במדרש בראשית (פרשה י"ד יו"ד) עשאו עבד מכודן לעצמו, דאי לא לעי לא נגיס:
יוצא לפי זה יש לומר איש אשר הזמין לו השי"ת פרנסתו מבלעדי הטורח והעמל והוא מפנה את כל מחשבותיו לתורה ולעבודה ומסלק ממנו את חשבונות הרבים אשר חשבו בני אדם, זהו נקרא שילוח עבד עברי, היינו שהוא משלח את עצמו לבלי להיות עוד עבד לעצמו
5. ללכת נגד הזרם
נועם אלימלך
וזהו "כי תקנה", כשתרצה לקנות לך נשמה, "עבד" פירוש ע"י עבודת השי"ת, "עברי" פירוש תחזיק עצמך בהכנעה, שהצדיק נקרא בשם "ישראל", אבל אתה תחזיק עצמך בשם "עברי", כמ"ש ואקח את אביכם מעבר הנהר, ואז כשיעשה ויתנהג כך כנ"ל, "שש שנים יעבוד", פירוש שהששה קצוות נקראים "שנים", ויהיה יוכל לעבוד בהם להמשיך משם השפעות וכל הטובות לעולם, "ובשביעית", פירוש אם יבוא למדריגה שביעית ששם הוא החירות, "יצא לחפשי חנם", אז יכול לתקן ולפעול את כל ע"י דיבורו, והיינו "חנם" בלי שום עמל וטורח רק כאשר ידבר כן יקום
6. אתכפיא ואתאפכא
הרבי מליובאוויטש, מאמר ואלה המשפטים תשמ"א – קונטרס כ"ב שבט – תשנ"ב
…כי זה שהתחלת הציווים דפרשת משפטים הוא בדיני עבד מרמז שקיום כל המצוות צ"ל בדרך עבודת עבד (כנ"ל סעיף ב), וכיון שגם הביטול דקבלת עול (עבודת עבד) צ"ל בחיות ובתענוג (כנ"ל), לכן, התחלת הפרשה היא בהענין דלימוד התורה, דמהתענוג והחיות שבלימוד התורה נמשך מעין התענוג וחיות דתורה גם בהעבודה דקבלת עול55.
ט) ועפ"זיובן מה שהתחלת הפרשה היא בדין עבד עברי, אף שעיקר ענין העבדות הוא בעבד כנעני (כנ"ל סעיף ב), כי השלימות דענין העבדות (קבלת עול) הוא שהביטול דעבדות יהי' בתענוג ובחיות, וענין זה הוא בעבד עברי דוקא.
ויובן זה ע"פ מ"ש אדמו"ר הזקן בד"ה וכי ימכור איש את בתו לאמה56 [והצ"צ כותב57 על מאמר זה שהוא דרוש נכבד מאד מדבר מענין צדיק רשע ובינוני],
דג' מיני העבדים שבפרשת משפטים, עבד כנעני עבד עברי ואמה העברי', הם ג' מדריגות בעבודת הוי'.
עבד כנעני הוא שהרצון והתענוג שלו הם בפריקת עול, כמארז"ל58 עבדא בהפקירא ניחא לי', שהנח"ר שלו (ניחא) הוא בהפקירות, פריקת עול, ועבודתו את השם הוא רק מצד ההכרח, מחמת אימת הכאת השבט, דענין הכאת השבט ברוחניות הוא שמאיר בו נפשו האלקית (אלא שהגילוי דנפש האלקית הוא רק בנוגע לעשי' בפועל). [ומבאר שם59, שבעבד (כנעני) נכלל גם רשע וטוב לו. דכמו שבעבד כפשוטו, אפשר שהעבד יחטא לרבו ואעפ"כ כשרבו מכהו בשבט הוא חוזר לעבודתו, עד"ז הוא בעבודת ה', דגם מי שמצד התענוג שלו בפריקת עול הוא עובר על מצוות השם, מ"מ, כיון שאח"כ, כשמאיר בו גילוי נפשו האלקית (הכאת השבט) הוא מתחרט על חטאיו, לא יצא מכלל עבד.
ולאידך, גם הבינוני (דרגא תחתונה שבבינוני) נכלל בעבד כנעני. דהגם שלא עבר עבירה מימיו60, מ"מ, כיון שהרצון והתענוג שלו הוא בתאוות עוה"ז ועבודתו את השם הוא רק מצד ההכרח (אלא שהגילוי דנפש האלקית מכריח אותו להיות סור מרע ועשה טוב במשך כל היום כולו), לא יצא מכלל עבד כנעני].
ועבד עברי הוא שהרצון והתענוג שלו הוא (בעיקר) בעבודת השם, והענינים דפריקת עול (כולל התענוג בעניני עוה"ז) הם אצלו יסורים גדולים וצער61. והגם שכשבאים לו עניני עוה"ז הוא מתענג מהם, רצונו הוא שלא להמשך אחריהם. והוא מתמרמר על זה שהתענג בעניני עוה"ז. [והוא עיקר מדריגת הבינוני].
ואמה העברי' היא מדריגת צדיק, שהמדות שלו נהפכו לקדושה (אתהפכא שלמעלה מאתכפיא), כמבואר שם בארוכה.
וזהו שבפרשת משפטים מדובר בקנין עבד עברי ואמה העברי' [כי תקנה עבד עברי גו' וכי ימכור איש את בתו לאמה62 גו'], והענין דעבד כנעני (בהפרשיות שמדברים בקניני עבד63), לא תצא כצאת העבדים62, הוא רק כמו בדרך אגב (ובאופן שלילי), כי זה שהתחלת פרשת משפטים היא בדיני עבד הוא מפני שבפרשה זו [שהיא בהמשך למתן תורה, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני] מדבר בכללות הענין דעבודת ה', שצריכה להיות בדרך עבודת עבד, וכיון שהעבדות צריכה להיות בתענוג וחיות, לכן מדבר בדיני עבד עברי ואמה העברי'.
בתחלה מדבר בעבד עברי, מדריגת הבינוני, כי מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך64.
ואח"כ מדבר באמה העברי', מדריגת צדיק, שגם עבודה זו שייכת לכל אחד, כמבואר בתניא65, דגם כשיודע בנפשו שלא יגיע למדריגה זו באמת לאמיתו מ"מ הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק. ויש לומר דזה שמדבר [כמו בדרך אגב עכ"פ] גם בעבד כנעני, הוא מצד המעלה דאתכפיא. וכמ"ש אדמו"ר הזקן בדרוש הנ"ל66, שגם בצדיק גמור צריכה להיות העבודה דעבד כנעני, מצד המעלה שבאתכפיא. דזהו שארז"ל67 אל יאמר אדם אי אפשי כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, דזה שצריך לומר אפשי כו' הוא בכדי שתהי' אצלו העבודה דאתכפיא.
יו"ד) ולהעיר,דבאתכפיא זו הוא רק המעלה דאתכפיא. דהגם שבזה שאומר אפשי (רצוני) הוא רחוק מאד מאלקות68, הרי זה שאומר אפשי הוא מצד ציווי התורה, וכוונתו בזה שאומר אפשי ומעורר רצון לזה69 הוא בכדי שתהי' אצלו העבודה דאתכפיא (שיעשה נגד רצונו). ועפ"ז מובן, דזה שעבודת הצדיקים היא לא מצד ההכרח אלא שזהו התענוג שלהם, הוא גם בנוגע להעבודה דאתכפיא שלהם. דהגם שהיא אתכפיא באמת, כי זה שאומרים אפשי הוא שמעוררים הרצון שלהם לזה, אלא שכופין את עצמם ועושים נגד רצונם, זה גופא הוא התענוג שלהם, כיון שהכוונה בהרצון שלהם היא בכדי שיעשו נגד רצונם.
והנהידוע70 שההמשכה שעל ידי העבודה דאתכפיא היא המשכה נעלית יותר מההמשכה שעל ידי העבודה דאתהפכא. כמאמר71 כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, שע"י העבודה דאתכפיא הוא המשכת האור שבבחינת רוממות, אסתלק. ויש לומר, דההמשכה שע"י אתכפיא דצדיקים (שהאתכפיא גופא היא התענוג שלהם), היא המשכה נעלית עוד יותר. והענין הוא, דמהטעמים על זה שהמשכה זו היא ע"י אתכפיא דוקא, הוא72, דע"י שהאדם כופה את עצמו לעשות כנגד רצונו וטבעו, המשכת הגילויים דלמעלה היא לא כפי הטבע שלהם. שגם האור שבבחינת רוממות, שמצד "טבעו" הוא למעלה מגילוי, נמשך בגילוי. ויש לומר דכאשר האתכפיא דהאדם היא בדרך הכרח, היפך התענוג שלו, זה שנמשך בגילוי האור שלמעלה מגילוי (היפך הטבע שלו), הוא כמו בדרך הכרח כביכול73, היינו שההמשכה היא מבחינת חיצוניות הרצון, וע"י שהאתכפיא דהאדם הוא באופן שזהו התענוג שלו, ההמשכה היא מבחינת פנימיות הרצון והתענוג.
יא) וזהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וארז"ל ואלה מוסיף על הראשונים, דירידת והמשכת התורה במשפטים שהם מובנים גם בשכל האדם, ובפרט שעי"ז ניתן הכח לאדם שיוכל ללמוד תורה באופן דאשר תשים לפניהם (בהבנה והסברה ועד שהתורה נקראת על שמו), היא הוספה על הראשונים, כי ע"י ירידה זו מתגלה שורש התורה באוא"ס הבל"ג (כנ"ל סעיף ג). ולהוסיף, דע"י לימוד התורה דהאדם באופן שהתורה נקראת על שמו, מיתוסף בהתורה עוד יותר. כי בירידת והמשכת התורה במשפטים, מה שנמשך בגילוי למטה הוא חכמתו של הקב"ה (חכמה דאצילות), אלא שהחיבור דחכמתו של הקב"ה שלמעלה משכל הנבראים עם שכל האדם הוא ע"י ההמשכה מאוא"ס הבל"ג שלמעלה מחכמה [היינו שהגילוי דאוא"ס הבל"ג הוא רק נתינת כח לבחי' החכמה דאצילות שתתחבר עם שכל האדם, ולא שמתגלה אוא"ס הבל"ג עצמו], וע"י עסק התורה דהאדם באופן שהתורה היא תורתו, נמשך בתורה הגילוי דאוא"ס הבל"ג עצמו. וכמבואר בהדרושים74 דזה שהתורה נקראת תורתו (דהאדם), הוא לפי שע"י עסק התורה לשמה (לשם התורה) הוא ממשיך בה הגילוי דאוא"ס הבל"ג, ולכן נקראת התורה על שמו, לפי שהוא המשיך בה גילוי זה. ויש לומר, דזהו שואלה הוא וא"ו אלה, וא"ו המוסיף הוא ההוספה שנעשית בתורה, אלה הוא לשון גילוי, ופירוש ואלה (וא"ו אלה) הוא, שההוספה בתורה (שנמשך בה אוא"ס הבל"ג) היא בגילוי. היינו, דזה שנמשך בה אוא"ס הבל"ג הוא לא רק באופן דנתינת כח אלא שהאור עצמו מאיר בגילוי.
יב) וממשיךבכתוב אשר תשים לפניהם, ויש לומר, שאשר הוא (גם) מלשון אושר ותענוג. היינו, שהענין דואלה (וא"ו אלה), ההוספה שנמשכת בתורה בבחינת גילוי מעצמות אוא"ס, היא מבחינת התענוג. דזה שלימוד התורה שלו הוא באופן דעול תורה, ביטול דעבד (כנ"ל סעיף ו-ז), הוא דוגמת הענין דאתכפיא, וזה שהביטול שלו הוא באופן (שהביטול אינו שולל את מציאותו אלא אדרבה) שמצד הביטול גופא הוא מרגיש שהתורה היא תורתו (כנ"ל סעיף ז) הוא ע"ד האתכפיא דצדיקים שהאתכפיא עצמה היא התענוג שלהם, ולכן, ההמשכה שעי"ז היא מבחינת אשר, תענוג.
