כלי לבן שאולים

שתי חברות

הגיע ט”ו באב. שמלה לבנה תתאים לערב. לקנות בגד חדש זה לא בא בחשבון. בדעתך עולות שתי חברות, שניתן לשאול מהן שמלה. החברה האחת היא יותר אמידה וראית אצלה פעם אחת שמלה לבנה מדהימה. את בטוחה שתיראי בה נפלא, אבל את קצת נבוכה לטלפן ולשאול. החברה האחרת, גרה ממש בשכנות אליך. המצב הכלכלי שלה הרבה פחות טוב משלך. ובכל זאת יש לה בארון לפחות שתי שמלות לבנות שאת עשויה להיראות בהן לא רע. מה גם שבעבר עזרת לה בכמה עניינים, ואת בטוחה שהיא תשמח לנצל את ההזדמנות להחזיר לך טובה תחת טובה.

באיזו אפשרות כדאי לבחור?

שידוכי ט”ו באב

בט”ו באב נמנים שישה ארועים חשובים. בגינם, קובעת הגמרא כי לא היו ימים טובים לישראל כמועד זה. אחת המסורות המזוהות ביותר עם ט”ו באב, היא הנוהג לקיים בו שידוכים[1]. בטקס שאינו מוכר לנו כיום, היו רוקדות בנות ישראל בכרמים, ומזמינות בני זוג פוטנציאליים להכיר במעלותיהן[2].

לצורך ההיכרויות היו יוצאות בנות ישראל בבגד לבן, צבע המסמל עצמיות ופנימיות. מתוך מידה של סולידריות חברתית, נזהרו הבנות מלבייש את חסרות האמצעים, ולכן היה נהוג שהבנות היו שואלות בגדים זו מזו, וכך לא ניתן היה לדעת מי עשירה יותר ומי פחות, ולמי בגדים מפוארים משל חברתה. בדרך זו, שיש בה מידה של התחפשות, גם קראו הנשים להתייחס לפנימיותן ולא רק לחיצוניותן.

תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי

ט”ו באב, חג השידוכים וההכרויות, מציב מחלוקת דומה לזו שהוצגה בפתיחה, לגבי הסוגייה ממי יש לשאול את הבגד לארוע. המחלוקת מתקיימת בין שתי הגרסאות של פירושים אמוראיים למשנה, בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי[3].

על-פי התלמוד הבבלי, בת מלך הייתה שואלת מבת כוהן גדול, בת כהן מבת סגן, בת סגן מבת משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט. כל אחת שואלת מחברתה המצויה במעמד נמוך משלה. ההגיון הוא שאף אחת לא רוצה לבייש את חברתה, ולכן היא שואלת בגדים יפים פחות מאלו שיכלה לרכוש לעצמה.

לעומת התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי מציג שיטה הפוכה להשאלה: כל אחת שואלת דווקא ממי שמעליה בהיררכיה החברתית[4].

יפה יותר – מצליחה יותר?

לבישת הבגד הלבן נועדה כמובן כדי להתנאות בלבושים, לטובת השידוך. שיטת מחשבה זו נשענת על ההנחה כי בדרך הטבע יופי מוביל לידי נישואין. לכן על-מנת להיות יפות ומטופחות יותר, הגיוני שכל אחת תשאל בגדים נאים יותר מחברתה העשירה ממנה.

מנגד, הרעיון בשאילת הבגדים הוא כדי לא לבייש את מי שאין לה. לכן, כדי למנוע את הבושה שבהשאלה, יותר הגיוני שכל אחת תשאל מזאת שלמטה ממנה. יתר על כן, כבר ההסכמה של בת מלך לקבל את בגדי בת הכהן הגדול, עשויה לגרום נחת וכבוד לבת הכהן הגדול. הקבלה של בת המלך מזו שלמטה ממנה נחשבת גם כנתינה, של הנאה וכבוד. באותו אופן, כל אחת ששואלת מזו שלמטה ממנה, היא לא רק מקבלת אלא גם נותנת[5].

סיבת המחלוקת

את מרכזיות הנישואין ביהדות, לא צריך להדגיש. השאלה החשובה היא מדוע חכמי ארץ ישראל סוברים שהתועלת ארוכת הטווח בשידוך גוברת על הבושה הזמנית שבהשאלה, ואילו חכמי בבל סבורים שחשש הבושה הזמנית הנעוצה בהשאלה גובר אפילו על התועלת בשידוך.

המחלוקת חורגת בהרבה מגבולות שאלת שיתוף המלתחה. היא נוגעת לאופן ראיית המציאות. ההבדל בין השיטות הוא גם הבדל בין רוח מחשבת חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל[6]. הראשונים האמינו שבכל מקום שהתועלת מרובה, אסור לאדם להסס מלהכביד על עצמו בדבר קל. מנגד, חכמי בבל גרסו כי לא נכון להכביד על הפרט ולגרור אותו לאי נעימות עבור דבר שהתועלת שתצמח ממנו תהיה רק בעוד זמן רב, אם בכלל. שכן לא בטוח שמחולות טו באב יובילו למציאת בן הזוג.

אמונה עצמית

הסיבה למחלוקת בין הבבלי לירושלמי נעוצה במידה רבה ביכולת להסיר אי ודאות[7]. חכמי ארץ ישראל נוקטים בגישה המבקשת לראות את הדברים בבהירות רבה יותר. על-פי תפיסת הירושלמי, אין ספק שכדאי יהיה לסבול את אי הנעימות שבהשאלה כדי להשיג תועלת רבה יותר לטווח ארוך. הבבלי, לעומת הירושלמי, מעלה סימני שאלה. מאחר ואי אפשר לקבוע בוודאות את היחס בין השמלה היפה יותר לבין הסיכוי לחתונה, עדיף לוותר קצת ולהסתפק בשמלה פחות יפה.

אז איזו גישה כדאי לנקוט? מי שרוצה להיראות יפה יותר, כדאי שתשאל ממי שמעליה, מכריעה מחשבת החסידות. המסר העולה מהמחלוקת הוא שכאשר אנו נתונים בחוסר ודאות, במצב של חושך, לא מסוגלים להבדיל בין הנכון לתעתוע, לא תמיד אנו יכולים להסתמך על חשבון ואומדן הארועים שלפנינו. לפעמים מזדמנת לפתחנו הזדמנות יוצאת דופן, ואנחנו מתלבטים אם לנצל אותה ולגייס עבורה את כל הכוחות או שחבל על ההשקעה וממילא הסיכויים להצלחה מועטים. אנחנו מעדיפים להשוות ולשקול איזה ענין יביא תועלת גדולה ומה יביא תועלת קטנה, ולקבוע על סמך השקלא וטריה מה לעשות קודם ומה לדחות. לעומת זאת כשפועלים לא רק מתוך הלוגיקה הקרה, אלא מתוך אמונה עצמית אמיתית בדבר אותו עושים, אזי ההשקעה היא מעומק הלב, ולכן הסיכוי להשיג הישגים גם גדל.

השכל הוא בעל חשיבות עצומה בניתוב חיינו, אך ישנן פעמים בהן הוא מקרר התלהבות ומציע טיעונים נגדיים ומחלישים לכל יוזמה שאפתנית. ככזה הוא לעתים מווסת אך לעתים גם משתיק את הקול הפנימי הקורא לתעוזה, פעולה, רוח צעירה ונכונות לראות בבושה ובקשיים חלק לגיטימי ולא מבהיל מהדרך אל המטרה.

דווקא בחברה בה אנו מצויים, מי שמאמין, מי שמוכן להקריב יותר ולהתאמץ, שלא מתוך חשבונאות צרה של רווח והפסד, הוא גם זה המשיג בדרך כלל את ההישגים.

על טו באב ראו עוד:
על חברה, זוגיות, שוויוניות והתעלמות מפגמים.

שיחה עם ליאת רגב על זוגיות

[1] ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ג, חלק שני, שיחת כ”ף מנחם-אב, ה’תשי”א, 244. הרשימה מתבססת על שיחה זאת.

[2]ישנו קשר בין היחסים בין בני זוג לבין היחסים בין כנסת ישראל ובין הקב”ה. ובלשון אחר בין ההערכות של בת הזוג לקראת ההכרות לבין ההערכות של כל אחד מאיתנו לקראת הקב”ה. כלומר ט”ו באב נמצא כיום מתאים לשידוכים למטה, משום שזה יום המתאים להתקרבות של כנסת ישראל לקב”ה. ראו הרבי מליובאוויטש, שם, ראו גם לקו”ש ח”ג ע’ 984.

[3] סוף מסכת תענית.

[4] בת מלך, שאין למעלה ממנה, שואלת מבתו של כהן גדול, כדרך המצוינת בתלמוד הבבלי. אולם ‘בת כהן גדול’ שיש בידה האפשרות לבחור לשאול מזו שלמטה ממנה או מזו שלמעלה ממנה, שואלת דווקא ממי שמעליה, מבתו של מלך. בתו של סגן שואלת מבתו של כהן גדול, וכן הלאה. ההקשה המרחיבה את האמור בירושלמי מובאת אצל אצל הרבי מליובאוויטש, שם, עמ’ 246. ראו גם: ראו גם פני משה ומראה הפנים לירושלמי שם.

[5] מהאמור ניכר שבשתי השיטות יש מעלה מסוימת. המעלה שבהשאלה מזו שלמטה ממנה, כשיטת הירושלמי,  היא שבהשאלה מזו שלמעלה השואלת היא רק מקבלת, ואינה נותנת לה מאומה, ולכן מתביישת על-ידי ההשאלה. לעומת זאת בהשאלה מזו שלמטה ממנה, כשיטת התלמוד הבבלי, השואלת היא לא רק מקבלת אלא גם נותנת. הנתינה היא בכך שהיא מסכימה לקבל מזו שלמטה ממנה, ולכן גם אין בושה בהשאלה, כיון שכל אחת מהן היא גם מקבלת וגם נותנת. השואלת – מקבלת בגדים ונותנת הנאה וכבוד, והמשאילה – מקבלת הנאה וכבוד, ונותנת בגדים.

[6] הרבי מליובאוויטש מביא דוגמאות נוספות להבדל בין תפיסות העולם. ראו בשיחה, וכן לקו”ש חט”ו ס”ע 453 ואילך.

[7] ככלל הירושלמי נוקט בדרך ישירה שיש בה פחות שקלא וטריא, ואילו הבבלי מורכב מפלפולים רבים בדרך למסקנה. הירושלמי הוא בבחינת אור ישר, ללא העלמות והסתרים שבריבוי הקושיות, לעומת הבבלי שמתעמת עם החושך, בדרך של ברור ההעלמות והסתרים על-ידי קושיות ותרוצים. ראו שם, וגם הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם א, שיחת ח”י אלול, ה’שי”ת, בלתי מוגה. בהקשר זה מעניין כי ביטוי ‘איפכא מסתברא’ מופיע רק בבבלי, ואף לא פעם אחת בירושלמי. על-פי ספרות הקבלה הירושלמי מבטא את ספירת החכמה, אבא, ואילו הבבלי את ספירת הבינה, אמא. חכמה-אבא מקביל לעולם האצילות, ובינה-אמא מקביל לעולם הבריאה ובמובן מסוים לשלושת העולמות הנמוכים. יוצא איפוא, שתלמוד הירושלמי קשור בעולם האצילות, שם מתקיים “שויתי ה’ לנגדי תמיד”, ובו אין מודעות עצמית והרגשת נבדלות; ואילו הבבלי קשור בעולמות הנמוכים, בהם יש מודעות עצמית, מושגים קדומים לגבי מה נכון ומה לא וכדומה. ממילא שם ההשקפה הראשונה יכולה להיות ברת טעות.

Print Friendly, PDF & Email

תבדקו גם

על סוד כוחן של נשים מצליחות ומאמינות – טלי אברהמי וצוות ה”רוח החיה”

על סוד כוחן של קבוצת נשים מצליחות ומשפיעות שרוצות לשנות את העולם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software