כיצד להתמודד עם אובדן וסבל?

ר' בוטמן, השליח לנהריה, ר' שמולביץ', השליח בבית שאן, ר' שיינר השליח בבוסטון, ר' מוסקוביץ, השליח באילינוי, ר' מוטי גל, השליח ברמת גן. בתוך שבועות ספורים איבדה תנועת חב"ד ארבעה מהפעילים והאהודים שבשלוחים.

מה הסיבה לכך שחמישה שלוחים, צעירים יחסית, נפטרו בזמן כה קצר?

אני לא יודע כמובן. יכול להיות שאין הסבר מקשר. מאז חטא האדם הראשון אנשים מתים. סמיכות של אובדן יכולה להיות רק צירוף מקרים מרגיז וקשה אך חסר משמעות. אם נחטט יכול להיות שנמצא הסברים שונים לאותו צירוף מקרים – תזונה לקויה, יתר לחץ דם, מיעוט פעילות גופנית, לחצים שמזמינים התפרצות מחלות ממאירות וכן הלאה. לא מסוג הדברים שמדברים עליהם אחרי פטירה.

אלא שבמחשבה היהודית אין דבר כזה צירוף מקרים, ובוודאי שאין צירוף מקרים שלוש פעמים רצופות. ההנחה היא כי אם משהו מסוים חוזר על עצמו ,כנראה הוא נובע מדבר מה, מנטייה פנימית. משורש נשגב שדוחף אותנו להתבונן ולהקיש היקשים.

להבדיל אלפי הבדלות, ההלכה קובעת כי שור שהזיק במשך שלוש פעמים הופך להיות שור מועד, שור שמטבעו עשוי להזיק. מדוע אי אפשר להניח שבכל פעם שהשור הזיק הייתה סיבה מקלה אחרת? אולי פעם אחת היה רעב, פעם שנייה הרגיז אותו דבר מה, ובפעם שלישית פשוט נבהל מרעש חזק. התירוצים לא מתקבלים. אם הדבר חוזר על עצמו יש כאן טבע עמוק שמחייב שנגלה אותו.

אם תעקבו אחר הפרסומים והדיווחים של העיתונות החב"דית תגלו כי בשום מקום אפילו לא נרמזת האפשרות שמדובר במקרה או בתוצאה של תחלואה מודרנית. לכל התרחשות במציאות ישנה סיבה עמוקה ופנימית. לכן ממילא לרצף כזה של אסונות חייבת להיות סיבה, שכן הקב"ה לא ברא דבר אחד לבטלה.

מה יכולה להיות אותה סיבה? כאן אין סברה אחת ודאית, אבל כולם בחסידות מסכימים שיש דרך אחת לעצור את האסונות. ישנו תיקון אחד אפשרי. לכולם ברור שהדרך היחידה לעצור את האסונות היא להביא לאחדות פנימית. התעוררות, התחזקות אבל בעיקר אחדות פנימית. זו תרופת הקסם.

מדוע דווקא אחדות ואהבת הזולת הן התשובה למה שיכול להיתפס כהתרחשות סטטיסטית סבירה?

שלוש גישות

מדוע באמת מתרחשים קשיים ואסונות בעולם? אדמו"ר הזקן פורס בספר התניא שלוש גישות ביחס אל אובדן, סבל וייסורים.

הגישה הראשונה רואה את הטוב שבסבל, אלא שטוב זה הוא נסתר. רק בעינינו הייסורים נתפסים ככאלו. אילו היינו יכולים לאמץ זווית ראיה אחרת, כעבור זמן היינו מבינים שהייסורים הם לא באמת דבר רע.

הבעל שם מפרש באופן מיוחד את הפסוק 'ושויתי ה' לנגדי תמיד'^[1]. שויתי הוא מלשון השתוות. אחת המעלות הרוחניות הגבוהות ביותר אליה האדם יכול לטפס היא שהיחס שלו אל כל רגע מיומו, אל כל אירוע שהוא חווה, יהיה שווה לכל רגע אחר ולכל אירוע אחר. עליו לפתח יחס רגשי שווה לזמנים בהם מבזים אותו וזמנים בהם משבחים אותו, לעת שהוא רעב ועת שהוא צמא^[2]. הסיבה לכך שיחסו למציאות צריך להיות נטול העדפות היא שהכל הוא חלק מהבורא. אין דבר המתרחש בעולם והוא אינו תוצאה של כוח הבורא המהווה אותו. לכן השוויון מוכרח להימצא תמיד, בכל רגע ורגע של יצירת העולם.

על-פי ביאור הבעל שם טוב, הקב"ה הוא המקור למציאות. ולא ייתכן שהקב"ה יברא מציאות רעה או מייסרת. עיקר האמונה היא שאין דבר הפנוי מנוכחות הבורא. לכן גם אם אנחנו סובלים, באמצעות התבוננות נכונה אפשר לראות שהייסורים הם טוב גמור בשורשם, ולכן יש לשמוח בהם.

בהקשר המדובר אומרים חכמים כי 'כשם שמברך על הטובה, כך מברך על הרעה'^[3]. כלומר יש לברך על דברים המהווים בשורות רעות ממש כשם שמברכים על דברים שהם בבחינת טוב שהוא מורגש וגלוי לעין. למשל כששומעים על פטירת אדם, מברכים –  'ברוך דיין האמת'. הסיבה העומדת בתשתית הקבלה של הרע היא ש'אין רע יורד מן השמיים'^[4], מפני ש'טבע הטוב להיטיב'^[5]. והרע, גם אם קשה לנו לקבל אותו כעת, גנוז בו טוב, במדרגות גבוהות יותר. שכן לכל דבר שקיים כאן למטה בחיים הארציים, יש מקור גבוה יותר בהשתלשלות, שבו הוא בבחינת טוב.

השמחה, על-פי גישה זו היא אחד היסודות מרכזיים ביהדות. זה שאינו שמח מוכיח כי הוא אינו מאמין, לפחות באותו רגע בו הוא עצוב[6]. מי שמתהלך קודר ועגום הוא ככופר במבנה הבריאה כפי שתוארה. המאמין באמת אינו יכול לחוש ייסורים לעולם. מספרים למשל על ר' זושא מאניפולי, שהיה עני מרוד, חולה ומוכה בצרות. פעם אחת שלח אליו המגיד ממעזריטש שני אנשים שרצו לדעת כיצד אפשר לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. ר' זושא התפלא על בואם. כיצד ייתכן שהמגיד שלח אתכם אלי, אמר, הרי אני מעולם לא סבלתי רעה.

משפשפים וממרקים

גישה שנייה רואה בייסורים כסוג של ניקוי ומירוק. את אשר יאהב יוכיח[7], מסביר שלמה המלך. כמו אב המנקה את בנו שהתלכלך, כשהניקיון אינו נעים לילד, אך נובע מאהבה גדולה של האב וחלק מטיפולו ותפקידו ההורי.

באופן דומה הקב"ה כמו ממרק את נשמת האדם על ידי הייסורים. אדם שהתרחק מהבורא במעשים בעייתיים, יכול לחזור ולבקש את קרבת בוראו. אולם לאחר המעשה הוא צריך לעבור סוג של ניקוי מזיכרון התנהגותו. כמו מתנה שנותנים למישהו, שכבר סלח על הפגיעה בו, אך עדיין היחסים לא חזרו להיות כבתחילה. מטרת המתנה היא לחזק את היחסים ולהשיבם לדרגה אפילו יותר גבוהה משהיו.

להכרה בייסורים כסוג של חידוש הקשר יש תפקיד. כאשר האדם מכיר בכך שגם הייסורים נובעים מאהבתו הגדולה של הקב"ה אליו, הוא מעורר למעלה שגם הניקוי והזיכוך יהיו בלא ייסורים.

ניסיון

ולבסוף, על-פי הגישה השלישית, הייסורים הם ניסיון שמציב הקב"ה בפני האדם. המטרה של הניסיון היא לרומם את האדם. ניסיון הוא מלשון נס והרמה. על ידי העמידה בניסיון האדם צומח למדרגה נעלית יותר^[8]. ההתמודדות, הקושי, הסבל, מביאים את האדם לידי התמודדות ולכן גם לידי צמיחה. משכך, עצם העמידה בניסיון, גם ללא התבוננות, דוחה את הייסורים. הדבר האחד שהאדם נדרש לו הוא העמידה בניסיון.

כשמישהו חווה ייסורים הוא נדרש להתבונן בהם. אם הוא מפנה עורף לייסורים הוא כמו ילד שאביו כועס עליו בגין מעשיו, ואילו הוא, במקום לפשפש במעשיו, רץ לשכנים ומתלונן על אביו. הקב"ה הוא כמו אב הרוצה להשפיע לילדיו כל טוב ואהבה. לכן הייסורים הם נתינה מאהבה של הקב"ה. וכמים הפנים לפנים, כשהאב רואה שבנו משתף פעולה הוא שמח בעצמו, ולכן מקל מעט על הכאב והקושי[9].

שיטה אחת, שלפי הדעה הרווחת נפוצה במחשבה הדתית, נעדרת לחלוטין מספר התניא – שיטת השכר והעונש. הייסורים לא מתוארים כעונש שהקב"ה מטיל על האדם בשל העבירות שביצע.

***

חמשת השלוחים שנפטרו והאסונות הנוספים שחוותה החסידות הדגישו את הצורך הפנימי והחיצוני באחדות מפני שבמידה רבה האחדות נענית לתביעות של כל אחת מהגישות שמנה בעל התניא. אחדות מחייבת קבלת האחר, העדר שיפוטיות, היא דורשת התרוממות מעל האינטרסים האישיים. אחדות אינה באה על חשבון ייחודיות. ההפך הוא הנכון, היא נותנת מקום לייחודיות.

אחדות אפשרית רק על-ידי שינוי הפרספקטיבה. על ידי הכרה שבכל אחד יש חלק אלוקה ממעל ממש. שבכל אדם יש צד נשגב וצד נמוך, ארצי, גשמי. כדי להגיע למצב של אחדות יש להתחבר לצד הנשגב ולהתעלות מעל פני זה הארצי. הטיפוס מעיד על צמיחה רוחנית וגילוי הממד האלוקי בכל פרט בבריאה, או לפחות בזולת.

אובדן של חמישה שלוחים, שהקדישו את חייהם להפצת תכני היהדות, אינה מגלמת בהכרח מסר אודותיהם, אלא מסר רלוונטי לנו, המתבוננים ונחשפים לאובדן. המסר הזה הוא שאם יש ייסורים ואובדן בעולם – הם נועדו כדי לחשוף מציאות אחרת, לנקות ולרומם את האדם מעל מציאות של שיגרה ועיסוקים בעלי חשיבות משנית. נייר הלקמוס, הדרך הטובה ביותר לגלות שאנו אוחזים בפרספקטיבה הנכונה היא מבחן האחדות. אם מתחשק לנו לפרגן, להגיד דברים טובים, לחבק, לתת – אנחנו בכיוון הנכון, שעתיד גם למנוע מאיתנו בעתיד את הייסורים. אם אנחנו רואים באחר בעיקר את השלילי – כנראה שלא הפקנו את המסר מהייסורים – מה שמבטיח סבב נוסף של ייסורים.

'טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות'^[10]. אם אנו פתוחים להשתנות ומוכנים ללמוד מרצוננו החופשי, ובתוך כך להתבטל ולצמוח, הדבר טוב מייסורים חיצוניים ואף מונע אותן. הייסורים מתרוקנים מתוכן והופכים חסרי משמעות אם אנו מכירים לבד את הסיבה להן. לכן, מסיקים החסידים, על-ידי התעוררות עצמית וגיבוש ניתן גם למנוע את הייסורים^[11].

יהי זכרם ברוך!

הודעות

– ביום חמישי הקרוב, לרגל יום ההולדת לרבי מליובאוויטש, אעביר הרצאה/התוועדות מיוחדת במרכז ממעל ממש, קינג' ג'ורג' 15, תל-אביב, שעה 20:30. אתם מוזמנים.

– ועוד באותו עניין. זה קצת מוקדם אבל ההרשמה החלה ונסגרת במהירות. ב-ג' תמוז בבוקר, 1/7/2014, יתקיים בוקר מיוחד שיעסוק במקום של הסיפור והניגון בתורתו של הרבי מליובאוויטש. ההרצאה שלי תתקיים בין השעות 10:00-11:30, במסגרת שלושה ימי כינוס מרתקים – בחזרה לעיירה היהודית, שיזמה רעות קשרי תרבות.

פסח שמח וכשר!