קצרים
מדוע אנו מכוונים "מתיר אסורים"
יש מאסר של הגוף ויש מאסר של הנשמה.
אחד המאסרים הנפשיים הקשים הוא מצב שבו השכל שלם, האדם מבין, פעיל ומתבונן. אולם הרגשות שלו לא מתעוררים. הוא קר, לא מתפעל, מאובן. הוא לא מרגיש את הזולת, את זוגתו, את ילדיו, שלא לדבר על הקשר עם הבורא, ולכן רחוק מהם בנפשו.
בהעדר רגשות האדם כמו אזוק בידיו ואין כוח שיניע אותו להתעלות ולחיות באמת.
על כך אנו מכוונים בתפילה – "ומתיר אסורים". שהקב"ה יעזור לנו להסיר את החסימה בין המוח ללב ושנלמד להתפעל ולהתרגש.
(על-פי מאמרי אדמו"ר הזקן כתובים חלק א, ע' קסח).
