איך להעביר את הבורא לצד שלי • פסיכולוגיה בפרשה, פנחס
הבורא אוהב כל אחד ואחת כמו אב האוהב את בנו יחידו, מדגיש הבעש"ט. אבל אב יכול לאהוב ובכל זאת לא להסכים או לתמוך בדרכו של הבן. איך אגרום לו לתמוך בצד שלי?
מקורות
- מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, עמ' צט
דהיינו שצריך אדם לבטל רצונו מפני רצון המקום
וזו הבחינה היא בין בסור מרע ובין בעשה טוב
בסור מרע הוא כן שצריך האדם לקדש עצמו במותר לך
דהיינו בסייג כי כך הוא דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שיפתה אותך באסור לך
ואל יאמר האדם בעצמו מה שאקדש במותר, זהו למעלה ממדרגתו, כי צריך האדם להלוך למעלה מן השכלה.
כי כשהאדם הולך בשכלו אי אפשר לסור מהרע לעולם, כי הרצון לפי שכלו רוצה הוא בכל תאוותיו.
ואף שנראה למטה שאין זה דבר גדול מה שמבטל רצונו אמנם למעלה הוא דבר גדול כי באתערותא דלתתא מתעורר למעלה,
וכן בעשה טוב – כי לפי הנראה אין באדם שום השתנות בין קודם שמתפלל לאחר שמתפלל אף על פי כן צריך להתפלל – וזה עול…
והנה כשאדם עושה רצונו למעלה מן השכל ומבטל רצונו מפני רצון המקום – ממילא הקב"ה מבטל רצונו מפני רצוננו…
וזהו ביום השמיני, דהיינו למעלה מן השכל – עצרת – דהיינו שמבטל רצונו מפנינו ויעכב רצונו מפני רצוננו.
- במדבר כט לה
וּבַחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְחַגֹּתֶ֥ם חַ֛ג לה' שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃
וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עֹלָ֜ה אִשֵּׁ֨ה רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לה' פַּ֥ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם׃
רש"י – עצרת תהיה לכם. עֲצוּרִים בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה; דָּ"אַ, עצרת — עִצְרוּ מִלָּצֵאת, מְלַמֵּד שֶׁטָּעוּן לִינָה; וּמִדְרָשׁוֹ בַאַגָּדָה לְפִי שֶׁכָּל יְמוֹת הָרֶגֶל הִקְרִיבוּ כְנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת, וּבָאִין לָלֶכֶת, אָמַר לָהֶם הַמָּקוֹם בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם עֲשׂוּ לִי סְעוּדָה קְטַנָּה כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִכֶּם (סוכה נ"ה):
- רבנו בחיי
ביום השמיני עצרת תהיה לכם. על דרך הפשט מלת עצרת שתהיו עצורים מעשית מלאכה. ודרשו רז"ל שמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב, פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שיר בפני עצמו, ברכה בפני עצמו, כלומר ברכה ותפלה שמזכירין בו את יום שמיני חג העצרת הזה, ואין יושבים בו בסכה, ולענין שהחיינו, ולענין אבלות, שהקובר מתו ערב הרגל בטלה ממנו מחמת שמיני זה גזרת שלשים שנתנו חכמים לאסור תספורת, כמו שאמרו יום אחד לפני החג חשוב כשבעת ימי אבלות, והחג שבעה, ושמיני שלו שהוא כשבעה הרי כאן כ"א יום, וימנה עוד תשעה ויהא מותר בתספורת. ודרשו רז"ל במסכת סכה, כתיב הכא פרים והכא פר, הכא כתיב וביום והכא כתיב ביום. ובאור הענין כי בשאר הימים היו מקריבין בכל יום ויום פרים אבל ביום שמיני פר אחד, ובשאר הימים הזכיר וביום אבל ביום שמיני הזכיר ביום בלא וא"ו לומר שהוא רגל בפני עצמו.
וע"ד המדרש ביום השמיני עצרת, עצרתי אתכם לפני, כמלך שזמן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמנו אמר בבקשה מכם עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם. ובגמרא דסכה פרק החליל, אמר אביי שבעים פרים כנגד שבעים אומות, פר יחידי למה כנגד אומה יחידה, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה, באחרונה אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך.
- מי השלוח, ליקוטי מי השלוח, ספר במדבר, פנחס ב׳
ביום השמיני עצרת תהיה לכם. ושמענו בשם הרה"ק מפרשיסחא זצללה"ה שבשמיני עצרת הוא אושפיזא דשלמה המלך ע"ה, והוא על רמז כי תכלית הבירור והתיקון של כל הימים הקדושים בתשובה ותפלה נשלם בשמיני עצרת, ונתברר שכל מעשינו גם בדברים הגשמיים המה בקדושה. וזה ג"כ בחינת שלמה המלך ע"ה, שבו נתברר כל העסק של דוד המלך ע"ה שתקן הכל בכח תשובתו ותפלתו, כאמרם ז"ל (שבת ל'.) שאמר לו השי"ת בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע וכו' כשדבקו השערים וכו' ובאותו שעה חיה דוד, והיינו שנשלם בו בחינת דוד מלך ישראל חי וקיים כמו שיהיה תכלית הבירור בזה בימי משיח בן דוד לעתיד לבוא.
(פרי צדיק שמיני עצרת ל"ח)
- תפארת יוסף, שמיני עצרת א׳
ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' (במדבר כ״ט:ל״ה).
איתא בזוה"ק (תצוה קפ"ז.) ולית שמיני אלא מגו שבעה. היינו, כי השי"ת הציב בזה העולם היקף שבעה, היינו שאדם עובד את כל ששת ימי המעשה, ואחר כך מכיר שתכלית מן ששת ימי המעשה הוא, כי בו שבת אל מכל מלאכתו. כמאמרם ז"ל מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה. ובאמת מה שייך אצל השי"ת מנוחה, הלא כתיב (ישעיהו מ׳:כ״ח) לא ייעף ולא ייגע. רק השי"ת צמצם אורו, כדי שיהיה מקום לעבודת האדם, היינו שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. היינו שרצה להיות נקרא מלך בתחתונים, וכדאיתא (פרקי דר"א). ובמדרש (תנחומא פ' חיי) גדול היית עד שלא בראת עולמך ומשבראת עולמך נתגדלת ביותר. ובאמת מה שייך אצל השי"ת נתגדלת, הלא מצד השי"ת הכבוד שמים שיש לו אחר הבריאה היה לו קודם הבריאה ג"כ. והגם שאין מלך בלא עם, זה ג"כ הוא רק שכל נברא שנתן לנו תפיסה ושכל הזה שאין מלך בלא עם. ובאמת מצידו הוא מלך בלא עם ג"כ, רק שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, שנתן לנו תפיסה כזאת, כדי שישראל ימליך על עצמו את השי"ת. ובשבת מכיר האדם זאת, מאחר שמכיר שכל כח הפעולה הוא ג"כ מן השי"ת, וממילא כיון שמכיר זאת נדמה לו שכל ששת ימי המעשה הם כדבר אגב.
וע"ז מורה היקף שמונה כדאיתא בש"ס (ערכין י"ג:) כינור של מקדש של שבעה נימין ושל ימות המשיח של שמונה נימין. היינו שהיקף שמונה מורה על הארה של ימות המשיח, שהשי"ת מאיר לאדם שאין שום דבר אגב אצל השי"ת, מאחר שלא יכול לבוא לחיי עולם, רק ע"י ששת ימי המעשה, ממילא אינו נחשב לדבר אגב. וזה ולית שמיני אלא מגו שבעה, היינו שלמי מאיר זאת, רק למי שהולך בהיקף שבעה הזה, היינו שבששת ימי המעשה פעל ועשה כל צרכו, ובשבת הכיר שכל כח הפעולה ג"כ מן השי"ת, ואז מאיר לו השי"ת שאין שום אגב כלל אצל השי"ת:
