עכשיו הזמן לפתוח לעצמי דף חדש

בכל עת, אבל בייחוד אחרי יום-הכיפורים, זה הזמן לפתוח דף חדש בתודעה, או בשפת החסידות, להפוך למציאות חדשה. למה זה כל כך חשוב ואיך עושים זאת.

מקורות

הלכות תשובה ב, ד

מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ. שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ:

לדעת שאני רצוי, שכיפרתי, שנפתח לי דף חדש.

קהלת  ט׳:ז

לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים אֶֽת־מַעֲשֶֽׂיךָ׃

כפס"ד השו"ע1873 ש"אוכלין ושמחין במוצאי יום כיפור .. בת קול יוצאת במוצאי יום כיפור ואומרת לך אכול בשמחה", שזהו מצד ענין התשובה (עילאה) שביוהכ"פ].

קהלת רבה

כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לֹא רָאָה כְּלוּם וְלֹא בַּשֵּׁנִי, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי מַה כְּתִיב בּוֹ (בראשית כב, ב): וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק, מַה רָאָה, רָאָה עָנָן קָשׁוּר עַל הָהָר, אָמַר, דּוֹמֶה שֶׁזֶּה הָהָר שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲלוֹת אֶת יִצְחָק בְּנִי עָלָיו, אָמַר לוֹ, יִצְחָק בְּנִי, רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה, אָמַר לוֹ, הֵן. אָמַר לוֹ מָה אַתָּה רוֹאֶה, אָמַר לוֹ עָנָן קָשׁוּר עַל הָהָר. אָמַר לֶאֱלִיעֶזֶר וּלְיִשְׁמָעֵאל נְעָרָיו רוֹאִים אַתֶּם כְּלוּם, אָמְרוּ, לָאו. אָמַר הוֹאִיל וְאֵין אַתֶּם רוֹאִים כְּלוּם וְהַחֲמוֹר אֵינוֹ רוֹאֶה כְּלוּם, (בראשית כב, ב): שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, עַם דּוֹמִין לַחֲמוֹר. אָז הוּא נָטַל יִצְחָק וְהֶעֱלָהוּ הָרִים וְהוֹרִידוֹ גְבָעוֹת וְהֶעֱלָהוּ לְרֹאשׁ הַר אֶחָד גָּבוֹהַּ וְתָלוּל, וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר מַעֲרָכָה וַעֲקָדוֹ עָלָיו, וְנָטַל הַמַּאֲכֶלֶת לְשָׁחֲטוֹ, וְאִלּוּלֵי שֶׁבָּא מַלְאָךְ וְאָמַר לוֹ (בראשית כב, ב): אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, כְּבָר שְׁחָטוֹ. וּכְשֶׁבָּא אֶל אִמּוֹ, אָמְרָה לוֹ הֵיכָן הָיִיתָ בְּנִי, אָמַר לָהּ נְטָלַנִי אַבָּא וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִי גְבָעוֹת, וְהֶעֱלַנִי לְהַר אֶחָד וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר מַעֲרָכָה וַעֲקָדַנִי עָלָיו וְנָטַל מַאֲכֶלֶת לְשָׁחֲטֵנִי, אִלּוּ לֹא בָּא מַלְאָךְ אֶחָד מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמַר לוֹ: אַבְרָהָם אַבְרָהָם אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, כְּבָר הָיִיתִי שָׁחוּט. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה שָׂרָה אִמּוֹ כָּךְ צָוְוחָה וְלֹא הִסְפִּיקָה לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתָהּ, דִּכְתִיב (בראשית כג, ב): וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ, מֵהֵיכָן בָּא מֵהַר הַמּוֹרִיָּה בָּא. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר, הָיָה אַבְרָהָם מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁמָּא פַּסְלוּת הָיָה בִּבְנִי וְלֹא נִתְקַבֵּל, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ, אַבְרָהָם אַבְרָהָם,

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וגו' כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת קָרְבָּנְךָ.

רַבִּי מוֹנָא דִּשְׁאָב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַר קְרָיָיא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה חַיֶּבֶת לִיפְּסִין לַמֶּלֶךְ, שָׁלַח הַמֶּלֶךְ גַּבָּאי טִימְיוֹן לִגְבּוֹתָהּ, בְּרִחוּק עֲשָׂרָה מִילִין יָצְאוּ גְדוֹלֵי הַמְּדִינָה וְקִלְּסוּהוּ וְהִתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ, בְּרִחוּק חֲמִשָּׁה מִילִין יָצְאוּ הַבֵּינוֹנִים וְקִלְּסוּהוּ וְהִתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ, כְּשֶׁקָּרַב יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף וְקִלְּסוּהוּ וּמָחַל לָהֶם אֶת הַכֹּל, אָמַר לוֹן מַה דַּאֲזַל אֲזַל, מִן הָכָא וּלְהַלָּן הוּא חוּשְׁבָּנָא. כָּךְ עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּדוֹלֵי הַדּוֹר מִתְעַנִּין, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קל, ד): כִּי עִמְךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא. אָמַר רַבִּי אַחָא מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה סְלִיחָה מְתֻקֶּנֶת לְךָ, לְמַעַן תִּוָּרֵא, שֶׁתְּהֵא יִרְאָתְךָ עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ, וְאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, הַיְחִידִים מִתְעַנִּין וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם עוֹד שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְעַנִּין כֻּלָּן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם עוֹד שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶן, עַד שֶׁמִּתְעַנִּין אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף מוֹחֵל לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַכֹּל,

וְאוֹמֵר מַה דַּאֲזַל אֲזַל מִן הָכָא וּלְהַלָּן הוּא חוּשְׁבָּנָא.

 יָצְתָה בַּת קוֹל וְאוֹמֶרֶת לָהֶם: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, כְּבָר נִשְׁמְעָה תְּפִלַּתְכֶם.

אַבָּא תַּחֲנָה חֲסִידָא נִכְנַס לְעִירוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, וַחֲבִילָתוֹ מֻנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵפוֹ,

וּמָצָא מֻכֶּה שְׁחִין אֶחָד מֻטָּל בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, אָמַר לוֹ רַבִּי עֲשֵׂה עִמִּי צְדָקָה וְהַכְנִיסֵנִי לָעִיר.

אָמַר, אִם אֲנִי מַנִּיחַ חֲבִילָתִי מֵהֵיכָן אֶתְפַּרְנֵס אֲנִי וּבֵיתִי, וְאִם אֲנִי מַנִּיחַ אֶת מֻכֶּה שְׁחִין אֲנִי מִתְחַיֵּב בְּנַפְשִׁי, מֶה עָשָׂה, הִמְלִיךְ יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר רָע וְהִכְנִיסוֹ לַמֻּכֶּה שְׁחִין לָעִיר,

וּבָא וְנָטַל אֶת חֲבִילָתוֹ וְנִכְנַס עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה,

וְהָיוּ הַכֹּל תְּמֵהִין וְאוֹמְרִים זֶה הוּא אַבָּא תַּחֲנָה חֲסִידָא.

אַף הוּא הִרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאָמַר תֹּאמַר שֶׁמָּא חִלַּלְתִּי אֶת הַשַּׁבָּת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִזְרִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַחַמָּה, דִּכְתִיב (מלאכי ג, כ): וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וגו'.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאָמַר תֹּאמַר שֶׁלֹא נִתְקַבֵּל שְׂכָרִי, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ, נִתְקַבֵּל שְׂכָרְךָ. דָּבָר אַחֵר, לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ,

המבחן הגדול שאתה מציאות חדשה – זו השמחה

ה לפעול עליו שתיכף ומיד יהי' בשמחה גדולה; לאו כל מוחא סביל דא! ולכן, גם בחג הסוכות, הנה רק חסידים ואנשי מעשה כו' "הם שהיו מרקדין .. ומשמחין", ואילו שאר "כל העם .. באין לראות ולשמוע",

אבל, הא גופא ש"באין לראות ולשמוע", פועל אצלם שבבוא שמח"ת ישמחו וירקדו גם הם, כיון שאז נרגש אצל כל בנ"י גודל השמחה שצ"ל מצד אהבת הא-ל שצוה על מצות התשובה.

ומכל זה מובן השייכות של לימוד אגרת התשובה ל"זמן שמחתנו".

ב. תנאי למציאות חדשה להסיח את הדעת מהעניינים הבלתי רצויה

תניא, ליקוטי אמרים, פרק כז

ואם העצבות אינה מדאגת עונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו. הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. ואין הכתוב מדבר בצדיקי' לקראם זונים ח"ו אלא בבינונים כיוצא בו שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו' וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש ואדרבה העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפי' שעה אחת הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא ס"א לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ואתכפיא ס"א דלעילא המגביה עצמה כנשר לקיים מ"ש אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך נאם ה' וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א לתתא דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבח' אחרא ואסתלקות' דא יתיר מכולא וכו'. ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לס"א תמיד. ועל זה אמר איוב בראת רשעים ולא שיהיו רשעים באמת ח"ו אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם כדי לאכפי' לס"א ולא יוכלו לבטלה מכל וכל כי זה נעשה ע"י צדיקים. ושני מיני נחת רוח לפניו ית' למעלה. א' מביטול הס"א לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא ע"י הצדיקים.

תניא ליקוטי אמרים פרק יד

והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו'

תניא פרק יב

רק מפני שלא לו לבדו משפט המלוכה והממשלה בעיר אינו יכול להוציא תאותו מכח אל הפועל להתלבש באברי הגוף במעשה דבור ומחשבה ממש להעמיק מחשבתו בתענוגי עוה"ז איך למלאת תאות לבו כי המוח שליט על הלב [כמ"ש בר"מ פ' פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו שכך נוצר האדם בתולדתו שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההפך לגמרי ובפרט אל צד הקדושה

עוד להסיח דעתו מכל מחשבות אודותם כותב, והיסח הדעת הוא לא מלחמה עם המחשבות, כי אם להניע את המחשבה ולהעתיקה לענינים אחרים, ומה טוב בעניני תורה, אשר אם מעט אור דוחה הרבה חשך עאכו"כ הרבה אור.

במענה על מכתבו מד' פקודי. הנה עליו להסיח דעתו מענין המכשולים אודותם כותב עד כמה שאפשר ולהרבות באותיות התורה והתפלה ולהשתדל לעבוד את ה' בשמחה ולהשפיע על חבריו לקרבם עוד יותר לתורת ה' ולעבודתו מתוך אהבת ישראל.

ואם הוא רוצה להתעקש היפך השכל, לראות בכל מצב ומצב דוקא ענינים שלא כדבעי, ולהסיח דעתו לגמרי מכל מה שמראים לו ממעל בטוב הנראה והנגלה, הרי מי יאמר לו מה תעשה.