איך לעורר עלי רחמים – יום הכיפורים

המושג רחמים זוכה ליחסי ציבור שליליים. אבל ברחמים יש הרבה יופי. למה אנחנו רוצים רחמים בכל יום ואיך מעוררים רחמים בנו ובבורא.

מקורות

שיחת הרבי מליובאוויטש, י״ג תשרי תשמ״ב

תניא טו

והנה כללות הי"ס שבנשמת האדם נודע לכל [בדרך כלל. בכ"י ליתא] שהמדות נחלקות בדרך כלל לז' מדות וכל פרטי המדות שבאדם באות מאחת מז' מדות אלו שהן שורש כל המדות וכללותן שהן מדת החסד להשפיע בלי גבול ומדת הגבורה לצמצם מלהשפיע כ"כ או שלא להשפיע [נ"א כל עיקר] כלל ומדת הרחמים לרחם על מי ששייך לשון רחמנות עליו והיא מדה ממוצעת בין גבורה לחסד שהיא להשפיע לכל גם למי שלא שייך לשון רחמנות עליו כלל מפני שאינו חסר כלום ואינו שרוי בצער כלל ולפי שהיא מדה ממוצעת נקראת תפארת כמו בגדי תפארת עד"מ שהוא בגד צבוע בגוונים הרבה מעורבי' [בו בכ"י ליתא] בדרך שהוא תפארת ונוי.

ובחי' חכ' דז"א הוא מקור החסד דז"א פי' שהוא החכמה איך שיהי' החסד להשפיע החיים כו' (וי"ל שזהו כמ"ש בבה"ז וישלח על מאה"ז ע"פ כי ישרים דרכי ה' בענין הקו"ח הנמשך מאוא"ס שהוא עד"מ צנור המקלח מים מנהר גדול וממלא כלים העומדים סביביו ע"י צנורות קטנים, ויש בזה חכ' עמוקה שע"פ אותה החכ' יעיין ויפקח איך יהי' אופן הליכות הצנור בכלל ומכ"ש בפרט לכל מקום בפ"ע כו', וכמו"כ הקו הוא בחי' הצנור הגדול הנמשך מהנהר הגדול בחי' אוא"ס כו' וממנו נמשכים צנורות קטנים כו', ואופן המשכת הצנורות הוא ע"פ החכ' דתורה שתהי' ההמשכה במדרי' זו ובעולם זה באופן כך וכך ובזה באופן כך כו'). וגבו' הוא לצמצם החיות כו', ובינה הוא השכל לבחי' גבו' זו איך וכמה ראוי להיות הצמצום כו', ורחמים הוא קו האמצעי כו'.

אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים",

תניא אגרת הקדש, יז

נודע דבאתערותא דלתתא שהאדם מעורר בלבו מדת החסד ורחמנות על כל הצריכים לרחמים אתערותא דלעילא לעורר עליו רחמים רבים ממקור הרחמים להשפיע לו הפירות בעוה"ז והקרן לעוה"ב. פי' הפירות היא השפעה הנשפעת ממקור הרחמים וחיי החיים ב"ה ונמשכת למטה מטה בבחינת השתלשלות העולמות מלמעלה למטה כו' עד שמתלבשת בעוה"ז הגשמי בבני חיי ומזוני כו

אבל באמת גם אם הוא ענין דלא שייך כ"כ ה"ט ראוי לכל אדם שלא לדקדק להעמיד על הדין רק לדחוק חייו וליכנס לפני ולפנים משורת הדין

המשך תער"ב חלק שלישי המשך בכתב, שלא נאמר א'שמ

והענין הוא דהנה ידוע שיש ב' סבות לבחי' הרחמים,

הא' הוא מצד הדעת וההרגשה דמפני שמרגיש את זולתו ויודע ומרגיש חסרונו ה"ה מרחם עליו כו', דרחמים אלו הן בבחי' קירוב, ויש בזה חילוקי מדרי' דלפי ערך החסרון שלו לפ"ע זה הוא הרחמים עליו כו',

והב' הוא מצד הרוממות והריחוק דוקא, דהרי רחמים שייך על מי שהוא שפל דוקא דמי שהוא בדרגא אינו נופל עליו הרחמנות כ"א על השפל, וטבע המרומם הוא להיות נמשך אל השפל, וכידוע דעומק רום ועומק הן שקולין זה כנגד זה כו',

 ולכן רחמי המלך מרובים יותר מרחמי השר מפני הרוממות שלו כו'.

ולפ"ז הרי צ"ל הרחמים רק על השפל ולא על הגבוה, ואנו רואין שאינו כן דמצד הרוממות לא יש חילוקי מדרי' והוא אל הכל בשוה, הנה זה מפני שגם הגבוה הוא שפל לגבי', דהמלך מצד רוממותו ה"ה רואה שפלות השר כמו שפלות העבד וע"כ נופל רחמנותו על השר כמו על העבד כו'.

תלמוד ירושלמי נדרים ה׳:ד׳:ד

תלמוד ירושלמי יומא ח׳:ז׳:ט

יוֹם הַכִּיפּוּרִים צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת מַעֲשָׂיו. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה בֶּן בְּתֵירָה. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר. אֵינוֹ צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַחֵטְא.