גבולות המחשבה הטובה – חלק ב'

אפשר לחשוב על עצמנו נוהגים ברכב חדש. המחשבה, כמובן, עלולה להתממש. אפשר לחשוב על עצמנו גם מככבים בסיטואציה מסוימת. וגם סיטואציה זו ייתכן ותתרחש. אולם יש גבולות לכוח המחשבה. ההתמוטטות הכלכלית, בעיקר בארה"ב, מגלמת יותר מכל את האמונה בהעדר גבולות למחשבה הטובה. ויותר מכך, העדר גבולות למחשבה הטובה המשרטטת בעיקר טוב חומרי.

דווקא בימים שסביב ראש השנה ויום הכיפורים, יש להכיר את מגבלות ההשפעה של המחשבה. בניגוד למה שאולי אפשר לטעון, גבולות המחשבה אינם מסותתים על ידי הרציונליזם והריאליזם הקר, אלא על-ידי כוח האמונה.

הגמרא מלמדת כי מזונותיו של אדם, מצבו הגשמי כמו גם מצבו הרוחני, נקצבים לו כבר בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים¹. אלא שקצבה זו היא רק הפוטנציאל המקסימאלי שבידו להגשים. כדי להביא את הפוטנציאל לידי מימוש הוא נדרש לעבודה במהלך השנה. העבודה מגשימה בפועל את השפע שנקצב לו בכח. אם אדם אינו פועל בכיוון הנכון, הוא עשוי שלא למקסם את אפשרויותיו ואז השפע נשאר למעלה, בעולמות הרוחניים ולא יורד ומתגשם למטה. לכן נאמר כי 'האדם נידון בכל יום'², למרות שקוצבים את מזונותיו בתחילת השנה.

מכאן, הגילוי של השפע בעולמנו תלוי במעשי הפרט. בכל יום ויום האדם קובע באמצעות מעשיו אם הוא ימשיך לכדי גילוי קצבתו. אחד עשוי לממש רק חצי מהשפע שנקבע לו, היינו להביא לידי גילוי רק מחצית ממה שמיועד לו ומצוי עדיין בהסתר. אחר, באמצעות מעשיו מסוגל להוריד לכדי ביטוי בפועל את כל מה שנקצב לו בתחילת השנה. למעלה מכך, גם אם ישקיע מאמץ רב ומחשבה טובה ומכוונת, לא יעלה בידו להשיג. למרות שבהחלט ייתכן שעדיין הראשון ייהנה משפע רב יותר מהשני.

להשיב את הבורא למשוואה
מהאמור ברור כי כל אותם זרמים וכיווני מחשבה המסתפקים במאמץ האדם ובטענה הנכונה 'כי תחשוב טוב יהיה טוב' מרדדים את תהליך השפעת החסד על העולם. לכל אדם יש את המסלול המתאים לו, שהוא שדה הפעולה הפרטי שלו. נסיבות חייו של הפרט הן חלקת האלוקים הקטנה שלו שהוא אמור לעבד ולשמר. אין מתכון אחד מהיר המתאים לכל בני האדם, ולו משום שכל אדם הוא יחיד ומיוחד בדרכו. כך שגם אם אדם מכוון את מחשבתו לעבר טוב מסוים, בהחלט ייתכן שמתאימה לו, ועל כן יעמתו אותו, עם התמודדות שונה, החורגת מבקשתו.

הוזכר ברשימה הקודמת עד כמה גישתו החיובית של אדם היא דבר חשוב בעל השפעה על המציאות. אולם הצגת המחשבה הטובה כגורם בלעדי להצלחה בעולם הגשמי מצמצמת את מעורבות הבורא במשוואה, ומסתפקת בניתוח יכולת ההשפעה של האדם על מידת החסד שהוא יכול להגשים, מבלי לדעת כי שפע זה מוגדר ומוקצב מראש לאותה שנה. בכל יום האדם נידון האם הוא ראוי ליהנות מן החסד שהופרש בעדו בתחילת השנה, כך שיתבטא בטובה מוחשית, באחד משלושת ההיבטים – חיי, בני ומזוני³. באם הנהגותיו של הפרט אינם מצדיקים את השתלשלות השפע לעולם העשייה, הוא נותר במצב רוחני בעולם העליון⁴.

תהליך השתלשלות החסד כתוצאה ממעשי האדם הוא הסיבה לזמן החולף מרגע שהאדם מתחיל להתייגע על פרנסתו ועד שניכרת התוצאה, וזאת למרות שהוא מבצע את המשימות המוטלות עליו בצורה ראויה. ההמשכה ממדרגה גבוהה, מהפוטנציאל ועד ההתהוות בפועל⁵, אורכת זמן, אך גם מאפשרת לשפע לרדת בלבוש הטבע, כלומר להיראות כדבר טבעי⁶.

מכאן ברור כי האדם נזקק לעסוק בכל יום במלאכות הקשורות במזונותיו הגשמיים והרוחניים משום שבכל יום הוא נידון מחדש. אם לא יעסוק במציאת דרכי הפרנסה, ורק 'יעופף' במחשבות ודמיונות, באותו היום גם לא יהיה בידו כלי לקלוט את זרימת השפע האפשרית⁷. לכן לא פחות חשוב מלחשוב טוב, חשוב להכין גם כלי מתאים שיקלוט את השפע העשוי להתקבל כתוצאה מהמחשבה הטובה. ובמילים אחרות, לצאת לעבודה, ליזום, לנסות להשפיע ולהיות מעורבים. אחרי המחשבה הטובה והכנת הכלי, מותר להכיר שהטוב ניכר בפועל, גם אם הוא לא תואם את רצונותינו המוקדמים.

[1] "מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים", ביצה טז, רע"א. הובא בהל' ת"ת לאדה"ז פ"א סה"ז.

[2] ראש השנה ט"ז, א.

[3] בהתבסס על דברי רבא במסכת מועד קטן (כח, א): "אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא". בתניא מובא: בליקוטי אמרים, פרק כו, אגרת הקודש, פרק יא, יז.

[4] כדי שלא ייוותר חסד שלא השתלשל מטה, מבקשים בתפילת שמונה עשרה 'רפאנו… ברך עלינו…'.

[5] על התפרטות הזמן, שבדרגתו העליונה כולו הווה, ראו החיבור 'יום-הולדת, ראש השנה הפרטי לצמיחה רוחנית', פרק ד: "התפרטות הזמן".

[6] דרך מצוותיך, שם.

[7] כמאמר ר' ישמעאל 'הנהג בהן מנהג דרך ארץ', ברכות לה, ב.