שבעה איומים על החוסן הנפשי שלי | פסיכולוגיה בפרשה, עקב
נפש בריאה, שמחה, לא מאוימת, שמנצחת קרבות רגשיים זה אתגר חיים בר השגה. אלא שהאתגר הזה ניצב בפני איומים יומיומיים. מהם שבעת האיומים שעשויים לערער אותנו ולמנוע מאיתנו את החוסן הנפש.
מקורות
כִּ֚י ה' אֱ-לֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃
אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃
אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃
וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יה' אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־ה' אֱ-לֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃
פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טוֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ׃
וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה׃
וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃
הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר ׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ׃
הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֙עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַחֲרִיתֶֽךָ׃
וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃
- תורת מנחם, יז – שנת תשט"ז – חלק שלישי, 169.
ד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ושמתי כדכד גו'.
ה. דובר בהתוועדות שלפנ"ז<10>, שמציאות הגלות היא מצד הנתינת מקום וחשיבות שמייחסים לה.
ונתבאר ענין זה בלשון הכתוב24 "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים":
"המדבר" – קאי על הגלות, שזהו מקום ש"לא ישב אדם שם"25, היינו, שאין זה מקום עבור אדם העליון, ובמילא גם לא עבור אדם התחתון, שעבודתו היא להיות "אדמה לעליון"26.
"הגדול" – לפי ש"אתם המעט מכל העמים"27, ובמילא, מצד גודל הגלות בכמות, שייך שיתחיל להתבונן ולחשוב אודות גודל הגלות בכמות, ולהתייחס אליו מתוך חשיבות. וזוהי השליבה הראשונה בהירידה שהגלות יוכל להחשיך עליו.
"והנורא" – היינו שהגלות מטיל אימה, עד כדי כך, שגם כאשר נמצא בד' אמותיו, מתיירא הוא מהגלות
"נחש" – מורה על החמימות דהעולם. ויתירה מזה: "שרף" – שהחמימות דהעולם בוערת וחודרת בו ("עס ברענט אים דורך-און-דורך"). "ועקרב" – הו"ע הקרירות, שזה גרוע עוד יותר מהחמימות.
"וצמאון אשר אין מים" – שגם כאשר מלמעלה מעוררים אותו ברגש של צמאון, אינו מרגיש שהצמאון הוא ל"מים", "אין מים אלא תורה"28.
וכאמור, ההתחלה על כל זה היא – מ"הגדול", שנותנים חשיבות למציאות העולם.
וזהו גם הטעם שאדמו"ר הזקן חולק – בתוקף ובחריפות – על אלו המבארים ענין הצמצום כפשוטו (כמבואר בתניא29), כי, כאשר סבורים שהצמצום הוא כפשוטו, כך שהעולם הוא "אַ גאַנצע מציאות"… הנה כתוצאה מזה יכולה להיות המשך הירידה עד ל"צמאון אשר אין מים".
170
ו. ובהמשך הדברים נתבאר, שכנגד הענין ד"במדבר הגדול והנורא גו'", ישנו הענין ד"ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון גו'"30.
ונתבאר הענין דחטה ושעורה וגפן, ש"חטה" קאי על ההתבוננות השייכת לנפש האלקית, "שעורה" קאי על ההתבוננות השייכת לנפש הבהמית, ו"גפן" קאי על סודות התורה, כדי לחדור ("דורכנעמען") גם בחי' הסתים שבנפש.
והנה, כל פרטי הענינים ד"חטה ושעורה וגפן" הם בנוגע לענין ההתבוננות; וכיון ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה"31 – הנה על זה ממשיך הכתוב "ותאנה ורמון":
איתא בא' המאמרים32 בענין תאנה ורמון, ד"יש לומר (שזהו ענין) בירור לבושים" – מחשבה דיבור ומעשה.
והיסוד להשייכות ד"תאנה" ו"רמון" לענין ה"לבושים" הוא – לפי שב"תאנה" כתיב33 "ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות", וב"רמון" אמרו חז"ל34 "רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק", והרי קליפה הו"ע הלבוש.
והחילוק ביניהם: תאנה – הנה גם לאחרי החטא, יכולים לנצל אותה לעשות ממנה לבוש להגן על האדם, שעי"ז מעלים אותה לקדושה. אבל על הלבוש דרמון נאמר "קליפתו זרק", היינו, שצריכים לדחותו.
וזהו החילוק שבין דברים המותרים לדברים האסורים: דברים אסורים שהם חומריים בתכלית – צריך לדחותם לגמרי, "קליפתו זרק", וע"ד "שבירתן זוהי תקנתן"35; משא"כ דברים המותרים, הנה אף שגם הם מגושמים, שהרי לאחרי החטא נתגשם כללות העולם, מ"מ, אין ההגשמה גדולה כ"כ, כי אם ע"ד "תאנה", שאף שיש לה קליפה, הרי זו רק קליפה דקה [ולא קליפה גסה כקליפת הרמון, שלכן, כאשר הובא בגמרא הלשון "קליפתו זרק", הרי הדוגמא לזה היא מ"רמון" דוקא, לפי שיש לו קליפה גסה שצריך לזורקה], ולכן יכולים להשתמש בהם ולהעלות אותם לקדושה – "ויתפרו עלה תאנה וגו'".
וזהו סדר הכתוב "חטה ושעורה וגפן" ואח"כ "ותאנה ורמון" – כי, כל פרטי הענינים ד"חטה ושעורה וגפן", שהו"ע ההתבוננות, הם בשביל "תאנה ורמון", שהו"ע מחשבה דיבור ומעשה בפועל ממש.
171
ז. וביאור הענין:
רואים אנו בענין הלבושים – בגשמיות – שהלבושים הם גדולים מהאדם, שאינו יכול להכניס את הלבושים בפנימיותו, אלא אדרבה, הלבושים הם מקיפים את האדם. ועד"ז בנוגע לפעולת הלבושים – שהלבושים מגינים על האדם, שבזה ניכרת מעלת הלבושים לגבי האדם, שהרי האדם לבדו אינו יכול להגן על עצמו, ובשביל זה זקוק הוא ללבושים.
אמנם, בזה גופא ניכרת מעלת האדם – שאע"פ שכחם של הלבושים גדול יותר (שדוקא הם מגינים על האדם), מ"מ, מנצלים את הלבושים בשביל האדם, שזהו מצד יתרון האדם על הלבושים.
וכן הוא בענין הלבושים ברוחניות – הלבושים של נפש האלקית, שהם לבושי המחשבה דיבור ומעשה בעניני התורה ומצוות:
מבואר בתניא36 שג' הלבושים דמחדו"מ דתומ"צ, "אף שנקראים לבושים לנפש רוח ונשמה, עם כל זה גבהה וגדלה מעלתם לאין קץ וסוף על מעלת נפש רוח ונשמה עצמן", והיינו, לפי שהנשמה מצד עצמה אינה יכולה לבוא למעלתה האמיתית כי אם ע"י הלבושים דוקא.
אמנם, בזה גופא ניכרת מעלת הנשמה על התומ"צ – שהרי כללות התומ"צ הם בשביל נש"י, כדי שיתעלו על ידם, כדאיתא במדרש37 שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו למחשבת התורה, שנאמר צו את בנ"י, דבר אל בנ"י.
וכיון שאמיתית העלי' והמעלה באה ע"י לבושים דוקא, לכן, הנה כללות ההתבוננות ד"חטה ושעורה וגפן" אינה אלא הכנה ל"תאנה ורמון", ענין הלבושים.
ח. ונמצא, שבפסוק "ארץ חטה ושעורה וגו'" נתבאר סדר העבודה ד"ארץ טובה ורחבה":
לכל לראש ישנו הענין ד"ארץ" – "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה"38, ו"ארץ" "הכל דשין עלי'"39, שהו"ע הביטול וקבלת עול כללי שבהתחלת העבודה – הן התחלת עבודת השנה, בחודש אלול, לפני העבודה בענינים הפרטיים שבחודש תשרי40, והן התחלת העבודה בכל יום, באמירת "מודה אני", שהו"ע קבלת עול כללי.
ולאחרי "ארץ" שהו"ע הקבלת עול – נאמר "חטה ושעורה וגפן", דקאי על ההתבוננות שבפסוקי דזמרה, ברכות ק"ש וק"ש, והעיקר בתפלת שמו"ע, בי"ב ברכות אמצעיות, שענינם הוא ההמשכה למטה.
וכל זה הוא הכנה ללימוד התורה וכללות עבודת היום שלאחרי התפלה, והיינו, שבכדי שלימוד התורה יהי' כדבעי, באופן ד"הוי' עמו שהלכה כמותו"41, צ"ל הקדמת עבודת התפלה, אבל זוהי רק הכנה והקדמה לתורה ועבודה שבמשך כל היום, במחשבה דיבור ומעשה בפועל ממש – "תאנה ורמון".
וכאשר ישנה העבודה ד"ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון" – הרי זו הכנה להכניסה לארץ טובה ורחבה ברוחניות, ועי"ז גם לארץ טובה ורחבה בגשמיות, ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו.
- לוי יצחק מברדיטשב
המוציא לך מים מצור החלמיש, כי מים מרומז על חסדים ורחמים, וצור הוא לשון תוקף ועוז והוא המוציא לך מים, כלומר חסדים מצור החלמיש, כלומר מתוקף משפט שבא עליך לסוף הוא נהפך לטובה על ידי מחשבתך הטהורה והנאמנה שאתה מאמין בו יתברך שהכל הוא עושה לטובה ובזה אתה מורה אהבה עזה ועצומה בו יתברך.
- לקוטי תורה, נשא, א
ובכל סטרא דקדושה החסד נמשך מצד הביטול שבטל לה׳ ונחשב לאין ואפס בעיניו לכן ראוי ליתן לזולתו שהוא חשוב יותר.
וכמ״ש באברהם ואנכי עפר ואפר ולפיכך הי׳ עושה חסד עם כל בני אדם כו׳. משא״כ מי שהוא יש ודבר ואינו בטל צריך הכל לגרמיה ואינו בחי׳ משפיע. ולכן במדבר הם נחש שרף ועקרב ג״ק ששם מקור הקליפות שהם יש ודבר נפרד ואין בהם בחי׳ הביטול לכן אין ממנו שום השפעה, והנה לכך הי׳ נסיעת הארון וישראל במדבר כדי להכניע את המדבר ולכך נשאו את המשכן במ״ב מסעות שהוא בחי׳ שם מ״ב.
- לקוטי תורה מסעי ב
הנה המדבר שהלכו בו בנ״י נק׳ מדבר העמים וכתיב המוליכך במדבר כו׳ נחש שרף ועקרב (דברים ח׳ ט״ו) שכל הקליפות מקבלים חיותם מן המדבר הנ״ל.
- מי השילוח, חלק א, בראשית
על זה ברא הקב"ה תורה תבלין, כי באמת האדם המשוקע בחשק ואי אפשר לו להנצל ממנו, אז אין לו עצה שיזכור כי הוא דבר אסור, כי אין כח בהאיסור כל כך להפריש את האדם מרע בעידנא דיצה"ר, אך אז העצה היעוצה לאדם שיזכור, כי יוכל למצא זה הטובה עצמה בד"ת ורק שיהא בקדושה, וכמו שנתבאר ע"פ הים ראה וינוס, כמ"ש שם כי ראה שהש"י יכול להפוך את הצור לאגם מים וחלמיש למעינו מים, ומהצורך לכתוב להיפך כי ראה גבורות הש"י כי יכול להחריב וליבש את הים, אך כי ים מרמז על תאוה ובעת שהתאוה מתגברת אין עצה כנגדה רק להראות כי נמצא כזאת בקדושה ואז תפסק, [וזה שכתוב (דברים ח׳:ט״ו) המוציא לך מים מצור החלמיש, היינו שכל התענוגים נמצאים בדברי תורה והמה מיופים בכל מיני יופי וכשיזכור האדם זאת, אזי ישקוט הים מזעפו כמו אם ירוץ אדם בבהלה למלאות רעבונו וחבירו יוכיחו על מהירות בהלתו וירצה לעצור אותו לבלי ימהר לרוץ כ"כ, בטח לא ישמע לו, כי הוא מבוהל מחמת רעבונו אבל אם חבירו יאמר לו למה לך לרוץ שב בביתך ושם יש כל משאלותיך ביתר שאת, בטח ישמע לו. תשלום.] וזהו העצה יעסוק בתורה.
ובפרטיות יותר – כללות העבודה דבירור דברים גשמיים שהם בגדר "ענינים הפכיים", ואפילו בירור הענינים דלעו"ז שהם הפכיים לגמרי, היינו, בירור הניצוצות שנאבדו בלעו"ז – כנ"ל (ס"י) שבירור הניצוצות הוא כמשל המציאה שצריכים לחפשה במקום שנאבדה – "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו'"62, כידוע63 ש"עקרב" ענינו קרירות, והוא הבלבול היותר גדול לעבודת התפלה, שלכן "נחש כרוך על עקבו לא יפסיק", "אבל עקרב פוסק"64.
ויומתק יותר – שגם "מציאה" ו"עקרב" הם מהענינים שבאים בהיסח הדעת ("ג' באין בהיסח הדעת . . משיח מציאה ועקרב"), והיינו, שביאת המשיח היא ע"י העבודה באופן של היסח הדעת, שהו"ע בירור הניצוצות שבדברים ההפכיים, עניני לעו"ז שמנגדים לקדושה, כמו עקרב, שבירורם הוא כמשל המציאה.
והיינו שהמשכן הי' מהלך במדבר והי' הורג בחי' נחש שרף ועקרב שהן ג' קליפות הטמאות והי' מברר בירורים בהילוך זה כו' שזהו בדרך מלחמה
- שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשט"ז
142
בלתי מוגה
א. סדרה1 זו – פרשת עקב – היא אחת משבעה דנחמתא2, שהרי לא רק ההפטרות הם ענין של נחמה, אלא גם הסדרות. כי, ההפטרות הם, ברובם, מעין הפרשה3, וכיון שההפטרה מדברת אודות הנחמה של הגאולה, צריך לומר, שגם הסדרה מדברת אודות הגאולה.
לאמיתו של דבר מדברת כל התורה אודות גאולה, שהרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"4, ע"י העסק בתורה משתחררת הנשמה מגלות הגוף ונפש הבהמית, ועי"ז משתחרר גם הגוף מהגלות כפשוטו;
אלא שבכל התורה מדובר אודות שאר ענינים, ועל ידם ישנה הגאולה, אבל בהסדרות דשבעה דנחמתא מדובר אודות הגאולה עצמה.
כיון שנמצאים עתה בגלות, הנה בכדי לבאר ענין הגאולה, מבארים תחלה את הגלות והסיבה של הגלות, וכאשר יודעים את סיבת הגלות, יודעים כיצד לתקן את הסיבה, וכאשר מתקנים את הסיבה, נתתקן במילא גם המסובב, וכך באים אל הגאולה.
ועד"מ חולה בגשמיות: בידעו שהוא חולה, ויודע גם במה היא החולאת, אזי ילך לרופא, שהרי הוא יודע שהוא חולה; הוא ידע מה לומר לרופא, כיון שיודע במה מתבטא החולי, ובמילא ידע הרופא איזו תרופה לתת לו, וכך יתרפא5.
הידיעה שיודע שהוא חולה ובמה מתבטא החולי, הנה הידיעה כשלעצמה – היא כבר חצי רפואה6, ובמשך הזמן תביא גם את החצי השני של הרפואה, שיהי' בריא לגמרי.
בידיעה זו שמבארים את ענין הגלות וסיבתו – מתחילה כבר
143
הגאולה, כי, כשיודעים מהו הגלות, מחפשים כיצד לרפאותו ולצאת ממנו "אל ארץ טובה ורחבה"7.
ב. כאשר בנ"י נכנסו לארץ טובה ורחבה (בפעם הראשונה), עברו תחילה מדבר גדול, ואז יצאו מהמדבר ונכנסו לארץ ישראל.
מעשה אבות סימן לבנים8. מה שהתורה מספרת לנו אודות המדבר שבו נמצאו בנ"י קודם כניסתם לארץ ישראל, הרי זה – סימן לבנים, אשר גם הגלות שבו נמצאים אנו עתה, הוא שוה להמדבר שבו נמצאו בנ"י אז.
והידיעה שנדע אודות המדבר שבו נמצאו בנ"י אז, שזוהי גם ידיעה אודות הגלות שבו נמצאים אנו כיום – על ידה נדע כיצד לרפא את הגלות.
בסדרה זו, בתור אחת משבעה דנחמתא, מסופר אודות המדבר. הפסוק מתאר את המדבר בשם "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"9, דהיינו פרטים שונים אודות המדבר, וגם אודות הגלות עתה. וכאמור, פרטי הידיעות אודות הגלות הם מעין נחמה, כיון שע"י ידיעה זו נדע מה צריכים לרפא, ולצאת מהגלות "אל ארץ טובה ורחבה".
ג. מדבר הוא מקום שאינו מושב אדם. ועז"נ "מדבר הגדול", היינו, שמקום המדבר שאינו ישוב בני אדם הוא גדול יותר מהמקום דישוב בני אדם.
אדם – קאי על בנ"י, "אתם קרויין אדם"10, כפי שמבאר השל"ה11 ש"אדם" הוא מלשון "אדמה לעליון"12. בנ"י הם דומים לאדם העליון שעל הכסא.
"מדבר הגדול", המקום שאינו מושב בני אדם הוא גדול יותר ממקום ישוב אדם, כמ"ש בפסוק13: "כי אתם המעט מכל העמים". וכמו"כ אצל בנ"י גופא, הרי אלו ששומרים תורה ומצוות כדבעי – לעת עתה ולפי שעה – אינם עדיין הרוב14.
הענין הראשון שבו מציין הפסוק את ענין הגלות הוא – "מדבר
144
הגדול". הסיבה הראשונה והשליבה הראשונה של הירידה, שממנה מתחיל ענין הגלות, היא – שמחשיבים את העולם שמסביב גדול יותר ממנו. מחשיבים את הישוב – יהודים ויהדות – למקום קטן, ואת העולם שמסביב, "מדבר העמים"15, למקום גדול, דבר גדול יותר מבנ"י.
האמת היא ששום דבר שבעולם לא יכול לשלוט על בנ"י. אדרבה, כולם בטלים לבנ"י, כמ"ש בהפטרת היום16: "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך". וכדברי הגמרא17 על הפסוק18 "וראו כל עמי הארץ כי גו' ויראו ממך", "אלו תפילין שבראש". כאשר על הראש ישנו הענין ד"שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"19, ושכלו חדור בהידיעה שהקב"ה הוא בעה"ב היחידי על כל העולם, אזי "וראו כל עמי הארץ גו' ויראו ממך", כולם מתבטלים לפניו.
[כ"ק20 אדמו"ר מהר"ש21 הוצרך פעם לנסוע לחוץ-לארץ, ונסע מליובאוויטש לעיירה הסמוכה שבה היתה תחנת-רכבת. מצד סיבה התאחר אדמו"ר מהר"ש לרגע ולא הגיע בזמן, והרכבת יצאה לדרכה; הפקיד הממונה על הרכבת לא המתין לאדמו"ר מהר"ש, ובינתיים הורה שהרכבת תסע. כאשר אדמו"ר מהר"ש הגיע ונוכח שהרכבת כבר נסעה – הקפיד על כך. ולא ארכו הימים והגיע ציווי מעיר-הבירה, פטרבורג, לפטר את הפקיד הממונה על הרכבת.– בפטרבורג לא ידעו שום מעשיות. אלא, כיון שמדובר אודות אדמו"ר מהר"ש שהי' רבי, נשיא בישראל, שענינו הוא כמ"ש22 "אנכי עומד בין הוי' וביניכם גו' להגיד לכם את דבר הוי'", ענינו הוא למסור בכל מקום את השליחות של הקב"ה שנמסרה על ידו, הנה כאשר הי' פקיד שלא מילא את תפקידו – שעל ידו יוכל אדמו"ר מהר"ש לנסוע ולמלא שליחותו – ואדרבה, עוד גרם בלבול לדבר, אזי פיטרוהו מתפקידו.
ואף שבפטרבורג לא ידעו מכל הענין – הרי כיון שגוים אינם בעלי-בחירה, לא נוגע השכל והידיעה שלהם, כי אם העשי' שלהם בפועל, ולכן, מבלי הבט על כך שלא ידעו מכל הענין, היתה העשי' שלהם כדבעי – שפיטרו את הפקיד הנ"ל, כיון שלא מילא את תפקידו.
145
כאשר אדמו"ר מהר"ש23 נסע חזרה לליובאוויטש, עבר בדרכו בעיירה "אַחרעמאָואָ", ויצאו כל הגוים תושבי המקום יחד עם זקני וחשובי העיר ("סטאַריסטי") וקיבלוהו בכבוד גדול, שהלכו לקראתו עם לחם ומלח, ונפלו לפניו על ברכיהם. – בנסיעה זו נסע גם אחיינו של אדמו"ר מהר"ש, ר' ישעי' ברלין24, ואמר לאדמו"ר מהר"ש בהתפעלות: "פעטער"! ראיתם איזה כבוד גדול נתנו לכם!… והשיב לו אדמו"ר מהר"ש: "פּעטאַך"! ומה אתה חושב? וכי על מי נאמר25 "ברוך תהי' מכל העמים"?!…].
אבל כאשר עושה חשבון שזהו "מדבר הגדול", הוא מחשיב את העולם, וטוען שהעולם הוא גדול והוא קטן, ובמילא שואל שאלה: "מי26 יקום יעקב כי קטן הוא"27 – הנה השאלה גופא, החשיבות שמחשיב את העולם, יוצרת אצלו ענין של גלות, העלם והסתר, שיכולה להיות לעולם בעלות עליו. זוהי התחלת הגלות.
אך כאשר הוא זוכר ש"אתה בחרתנו מכל העמים כו' ורוממתנו"28 – אינו מתפעל מאף אחד, בידעו שבנ"י הם למעלה מכולם, ואז אין אצלו ענין של גלות. הקב"ה נותן לו פרנסתו באופן שיוכל לנהל את העסק ע"פ דרכי התורה, ונשאר לו זמן לקביעות עתים לתורה.
ד. מענין זה שמחשיב את העולם ל"מדבר הגדול", יכולה לבוא ירידה נוספת – לא רק "מדבר הגדול", אלא גם "והנורא".
"גדול" פירושו שהלה גדול ממנו, אבל אעפ"כ גם הוא מציאות בפני עצמו של מיעוט לכל-הפחות. אבל "נורא" פירושו – שמתיירא ממנו, כיון שחושב שהלה יש לו שליטה עליו.
כאשר הוא מחשיב את העולם רק ל"מדבר גדול", הנה רק בבואו במגע עם העולם ועניניו אזי מתפעל ממנו, כיון שמכיר את גדלותו, אבל בהיותו בד' אמותיו, הרי הוא בתקפו;
146
אבל כאשר חושב שהעולם הוא מדבר גדול ונורא – אזי אפילו בהיותו בד' אמותיו, בהיותו בבית-הכנסת, בישיבה או בביתו, גם אז מתיירא מהעולם, הוא מתיירא לקיים תורה ומצוות בגלוי, הוא רועד, שמא יוודע להעולם מזה, ומה יאמרו הגוים?
ה. ומזה אפשר לבוא לירידה נוספת – "נחש":
בספר ערכי הכינויים29 איתא שנחש ארסו חם. והיינו, שמתחיל להתחמם ולהתלהב ("קאָכן זיך") בהתלהבות והחום של העולם. ועי"ז שיש אצלו התלהבות בעולם30, הרי זה מפחית אצלו את ההתלהבות בקדושה.
ומזה אפשר לבוא לירידה נוספת – "שרף":
ההתלהבות בהעולם נעשית אצלו בתוקף כל כך, שלא זו בלבד שממעטת את ההתלהבות בקדושה, אלא ששורפת לגמרי את ההתלהבות של קדושה.
ומזה אפשר לבוא לירידה נוספת – "עקרב"31:
אודות עקרב איתא בערכי הכינויים29, שארסו קר32.
וענין זה הוא גרוע יותר מנחש ושרף. כי, בשעה שיש לו התלהבות וחום, הנה הגם שזה אצלו בעניני העולם, אבל אעפ"כ הרי זה מורה על חיות, ובמילא יכולים להחליף זאת בחיות והתלהבות בקדושה. אבל בהיותו בקרירות, שזהו סימן על היפך החיות, הרי זה גרוע הרבה יותר33. וע"ד הגרעון ד"עז" לגבי "שור נגח"34.
ומזה אפשר לבוא לירידה נוספת – "צמאון אשר אין מים":
אפילו כאשר מעוררים אותו מלמעלה, ע"י ה"בת קול" וכדומה, כמבואר בחסידות35, ונעשה אצלו צמאון – הנה גם אז "אין מים", "מים זו תורה"36, הוא לא יודע לאיזה דבר הוא הצמאון, הוא צמא, אבל הוא
147
לא מרגיש ולא יודע אל מה הוא צמא, והיינו לפי שנתרחק כל כך עד שאין לו שייכות ואינו יודע מכל המציאות של קדושה.
מהיכן מתחיל כל זה? – מהמדבר הגדול, מזה שמחשיבים את המדבר – העולם, זוהי השליבה הראשונה לכל הירידות עד ל"צמאון אשר אין מים".
מזה מובן שבכדי לתקן את כל הירידות, צריך לתקן את הסיבה הראשונה: שיהי' תוקף ביהדות, כיון שזוכרים ש"אתה בחרתנו מכל העמים כו' ורוממתנו".
ואז נפטרים מהגלות והולכים "אל ארץ טובה ורחבה", ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.
***
ו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והי' עקב תשמעון.
***
ז. כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שהשלוחים37, נמצאים עתה בארץ טובה ורחבה, ואח"כ אמר:
בניגוד לענין הגלות שהכתוב מתאר בלשון "מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" – נאמר בכתוב בנוגע לארץ טובה ורחבה: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"38, שפרטים אלו הם כנגד פרטי הענינים ד"מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים".
ח. כאמור לעיל (ס"ה), הנה עקרב הוא גרוע יותר מנחש ושרף, כיון שקרירות – תכונתו של עקרב – מורה על העדר החיות.
ויובן ע"פ מאמר הבעש"ט, במענה על הטענה שטענו על חסידים שבאמצע התפלה מתנענעים39 ("זיי וואַרפן זיך") ועושים תנועות עם הידים ושאר האברים, בה בשעה שבעת התפלה צ"ל בביטול כעומד לפני המלך, "כעבדא קמי מרי'"40 – והשיב הבעש"ט41 ע"פ משל לאדם
148
שטובע בנהר ועושה תנועות שונות כדי להציל את עצמו, הנה גם אם העומד על שפת הנהר חושב שמוטב הי' להטובע בנהר לעשות תנועות אחרות כדי להנצל, מ"מ, לא יהיו לו קושיות על הטובע בנהר, שכן, בהיותו במעמד ומצב של טביעה בנהר, הרי זה נוגע ביותר בעצם נפשו, ובשעת מעשה אינו יכול לחשב בדיוק איזה תנועות כדאי לו לעשות…
וכמו"כ כאשר יהודי עומד להתפלל, ומתבונן שהקב"ה הוא "מקור מים חיים"42, וכל הפורש ממנו הרי זה כמשל הדגים שבים שכאשר פורשים מן הים מיד מתים (כדאיתא בגמרא43) – הרי כיון שענין זה נוגע בעצם נקודת נפשו, כמדובר בהמאמר44 בענין "בכל מאדך"45, אינו יכול בשעת מעשה לעמוד בקרירות ולהגביל את תנועותיו כו'; ואם בשעת מעשה נשאר בקרירות, ויכול להבחין ("פאַנאַנדער-קלייבן") בשכלו ולהגביל את תנועותיו – הרי זה ראי' שעדיין חסר אצלו הענין ד"בכל מאדך", ואולי חסר לו עוד משהו לפני "בכל מאדך"…
כאשר עומדים בתנועה של קרירות השכל, הרי זה הוראה על העדר החיות, כנ"ל שקרירות היא העדר החיות. וכדברי אדמו"ר הזקן46 אודות המחונכים שלו: "זוטרא דבכו מחי' מתים"47, שיש בכחם להחיות גם את השכל, אף שמצד הקרירות דהשכל הרי הוא בבחינת "מת"48.
ט. עפ"ז49 יובן50 מ"ש בגמרא51: "נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, עקרב כרוך על עקבו יפסיק".
כאשר יהודי עומד בתפלה, ולפתע אוחזת בו ("מיטאַמאָל נעמט אים אָן") חמימות של העולם, "נחש כרוך על עקבו" – הנה הגם שאין זה כפי הרצוי, מ"מ, "לא יפסיק", אין לו להפסיק מתפלתו, כי אם להמשיך להתפלל. סוף-כל-סוף, כיון שיש בו חיות, יהפך את החיות וההתלהבות לקדושה.
אבל כאשר עומד בתפלתו ואוחזת בו ("עס כאַפּט אים אָן") קרירות, "עקרב כרוך על עקבו", עקרב שארסו קר – הנה הגם שזהו
149
רק על עקבו, היינו שהקרירות לא פעלה במוחו ולבו, אלא רק בעקביים, מ"מ, יפסיק מתפלתו. כי, אם באמצע התפלה אוחזת בו קרירות, העדר החיות, הרי זו ראי' שכל סדר העבודה שלו אינו כדבעי, ולכן עליו להפסיק מסדר עבודה זה, ולפתוח בסדר עבודה חדש – עבודה מתוך חיות והתלהבות, שבאה ע"י לימוד פנימיות התורה, "אילנא דחייא"52.
י. כאשר הפסוק מדבר אודות "ארץ טובה ורחבה" – אזי ההתחלה היא "ארץ חטה ושעורה", והיינו, שכדי שיוכלו להכנס לארץ טובה ורחבה, אזי השליבה הראשונה היא ענין הפירות, שהכוונה בזה לענין ההתבוננות, ובזה גופא ישנם ב' ענינים: חטה ושעורה, שהם ב' אופני התבוננות.
והענין בזה:
החילוק בין חטה לשעורה הוא – ש"חטה" היא מאכל אדם, ו"שעורה" היא מאכל בהמה, כדאיתא בגמרא במסכת פסחים53.
וענינו באדם – ש"חטה" שייכת לנפש האלקית שנקראת "אדם", ע"ש "אדמה לעליון"54, ו"שעורה" שייכת לנפש הבהמית שנקראת "בהמה" (כולל גם כפי שנפש הבהמית משפעת על שכל האנושי).
ובהתאם לכך יש צורך בב' אופני התבוננות – התבוננות ששייכת לנפש האלקית, והתבוננות ששייכת לנפש הבהמית:
ההתבוננות ששייכת לנפש האלקית היא ההתבוננות בגדולת ורוממות הא"ס, שהתבוננות זו מעוררת את נפש האלקית; וההתבוננות ששייכת לנפש הבהמית היא ההתבוננות בדרגת האלקות השייכת ונוגעת אליו (דוקא), שהתבוננות זו מעוררת את נפש הבהמית.
ובפרטיות יש כמה מדריגות בהתבוננות השייכת לנפש הבהמית: יראת העונש, יראת חטא, ועד להבחי' ד"לאהבה את הוי' אלקיך גו' כי הוא חייך"55, דהיינו "לאהבה כו' משום כי הוא חייך"56, והיינו, שאהבתו לאלקות היא בגלל שמסביר לעצמו שאלקות הוא חייו כו' – שכל זה הוא בנוגע לעצמו. ובכללות הרי זה אופן העבודה "על מנת לקבל פרס"57.
150
ויש להביא דוגמא להתבוננות השייכת לנפש הבהמית – בחי' שעורה:
יש להתבונן בכך שהפרנסה לא באה ע"י תחבולות והתחכמות58, שהרי רואה שישנם חכמים גדולים שעושים כל מיני תחבולות ואעפ"כ אינם מצליחים, ולאידך גיסא, ישנם כאלה שאינם פקחים במיוחד ("ניט קיין פאַרשפּיצטע"), ואעפ"כ מצליחים. וכמו"כ רואה בעצמו, שלפעמים מסתובב ימים שלמים עם כל מיני תחבולות ללא הועיל, ולפעמים קורה שללא תחבולות, וללא עשי' כלל, באים אליו – הוא אפילו לא צריך ללכת, אלא באים אליו – בהצעה מסחרית שנוחלת הצלחה.
וא"כ, רואים בעליל שלא ההתחכמות מביאה את הפרנסה, אלא ישנו בורא עולם ומנהיגו, ובו תלוי' פרנסתו.
יא. החילוק שבין ב' אופני ההתבוננות ד"חטה" ו"שעורה" הוא:
ההתבוננות דבחי' "חטה" – כיון שמדובר אודות גדלות ורוממות הא"ס, הרי זה ענין של בלי גבול.
ואילו ההתבוננות דבחי' "שעורה" – כיון שזהו"ע הקשור עם האדם, הרי זה בהגבלה, ולכן נקרא בשם "שעורה", מלשון שיעור (ומדה)59.
יב. והנה, כשם שבנוגע לחטה ושעורה כפשוטם, יש צורך בפעולתה של עקרת-הבית, שהיא מכינה את החטה ושעורה שיהיו ראויים לאכילה60 – כן הוא גם בנוגע לחטה ושעורה ברוחניות:
בכדי שההתבוננות דבחי' חטה ושעורה תפעל פעולתה, להיות "תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם גו'", שעי"ז "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע גו'"61 – יש לשתף בכך את עקרת-הבית, והיינו, שלא די בכך שהבעל בעצמו מבין זאת, אלא עליו להסביר גם לאשה כהנ"ל, הן ההתבוננות דבחי' חטה והן ההתבוננות דבחי' שעורה.
וזהו הטעם לכך שכ"ק מו"ח אדמו"ר השתדל ביותר בענין חינוך הבנות, לא פחות מאשר בנוגע לחינוך הבנים62, ובכמה פרטים עוד יותר
151
מאשר חינוך הבנים – כי, בכדי שיהיו נשים יהודיות ("אידישע פרויען") צריכות להיות תחלה בנות יהודיות ("אידישע מיידלאַך"), וכדי שיהיו בנות יהודיות צריך להיות חינוך הבנות.
וענין זה נוגע לא רק לבנות ישראל עצמן, אלא גם לבני ישראל, שכן, כדי שהאנשים, הבעל והאח, יהיו כדבעי, תלוי הדבר – במדה גדולה – בהנהגת הנשים63, האשה והאחות, והיינו, שכאשר עקרת-הבית מתנהגת כדבעי, אזי גם הנהגת הילדים היא כדבעי, וגם הנהגת הבעל היא כדבעי, כך, שהבית כולו מתנהל כפי שצריך להתנהל בית יהודי – שהבית הפרטי נעשה מקדש לה', כמ"ש64 "ועשו לי מקדש", ועי"ז "ושכנתי בתוכם", להיות "כתפארת אדם לשבת בית"65, היינו, שהבית נעשה דירה להקב"ה, וכידוע66 שענין הדירה הוא שהדר בהדירה נמצא בה בכל עצמותו, והיינו, שהבית נעשה כלי לעצמותו ית'.
וכאשר יעסקו כדבעי בחינוך הבנות, אזי יוכלו לומר למשיח – ש"הנה זה עומד אחר כתלנו"67, הוא כבר מוכן לבוא, אלא שממתין על "צבאות הוי'" שיעמדו ויהיו מוכנים לביאתו – "ראו גידולים שגדלנו", הנה העמדנו לך "צבאות הוי'", בני ישראל ובנות ישראל, כפי רצון ה', יהודים בריאים ברוחניות ובמילא בריאים בגשמיות, ואז יוליך אותם משיח אל ארץ טובה ורחבה, בגאולה השלימה.
יג. (ואח"כ אמר:)
כ"ק מו"ח אדמו"ר ייסד באוסטרליא מוסד עבור חינוך הבנים, וע"י התעוררות רחמים רבים שממשיך הרבי, מתנהל המוסד בהצלחה מופלגה, ע"י פלוני בן פלוני וכל משפחתו68 שהם העומדים בראש.
וע"פ האמור שחינוך הבנות חשוב לא פחות מאשר חינוך הבנים, ועוד יותר ממנו – יקימו מוסד גם עבור חינוך הבנות69, ומשפחה הנ"ל תהי' מהעומדים בראש, ובודאי לא תהי' מניעה מצד עניני כספים, שהרי סוכם ("ווי מ'האָט שוין אָפּגערעדט") אשר "לי הכסף ולי הזהב"70.
152
ואז יאמרו למשיח שהוא כבר יכול לבוא… שהרי גם באוסטרליא ישנו כבר מוסד עבור חינוך הבנות: "בית רבקה" ו"בית שרה", ובמילא יכול כבר משיח לבוא, ולקחת את "צבאות הוי'" אל ארץ טובה ורחבה.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
כיון שהניחו עתה "אבן הפינה" עבור "בית רבקה" ו"בית שרה" באוסטרליא – יאחלו כל הקהל להנ"ל: "מזל טוב".
***
יד. כתיב71 "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", ואיתא במכילתא והובא בפירוש רש"י: לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים, דברים הקשים כגידים.
והנה, החילוק בין האנשים להנשים אינו אלא באופן האמירה, אבל תוכן הדברים ("וואָס צו זאָגן") הוא לאנשים ונשים בשוה72. אותם הדברים שצריכים לומר לאנשים – אותם הדברים צריכים לומר גם לנשים, ללא פשרות; החילוק הוא רק באופן האמירה, והיינו, שכיון שיש אפשרות לומר את הדברים בשני אופנים: בלשון של פקודה, ובאם לאו וכו', או בלשון רכה, בצד הטוב – צריכים לדבר בצד הטוב.
וזהו גם החידוש של תורת החסידות לגבי תורת המוסר73 – שתורת המוסר מסבירה עד כמה "רע ומר עזבך את ה'"74, ואילו תורת החסידות מבארת את יוקר מעלתו של יהודי:
לכל יהודי יש נשמה שהיא "חלק אלקה ממעל75 (וכפי שמוסיף אדמו"ר הזקן בתניא76) ממש" – הן אצל בני ישראל והן אצל בנות ישראל,
וכשם שלבני ישראל אמר הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך"77, באמרו זאת בלשון יחיד78, היינו, שלכל אחד מבני ישראל נאמר "אנכי הוי' אלקיך", כחך וחיותך – כן הוא גם בנוגע לבנות ישראל, שלכל אחת מבנות ישראל אומר הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך", כֹּחֵךְ וְחַיוּתֵךְ,
וכיון שבנ"י מאוחדים עם הקב"ה, הרי כשם שאצל הקב"ה לא
153
שייך חלוקה לחלקים, שהרי גם החלק הוא ככולו79, כמו"כ גם אצל בנ"י – הן בני ישראל והן בנות ישראל – לא שייך חלוקה לחלקים, כך, שכל בן ובת ישראל צריכים להיות יהודי שלם, עם תורה שלימה, ללא פשרות80,
– אין שום הצדקה ("רעכט") לעשיית פשרות, ומה גם שיש בזה משום "עינו רעה בשל אחרים"81, שכן, לעצמו נוטל את התורה כולה, ואילו להזולת אינו מספר על כל האושר, כי אם חצי תורה בלבד –
וכיון שכן, אין לעשות קולות ופשרות, אלא צריכים לחטוף ("אַריינכאַפּן") כל מה שיכולים; במקום שיכולים לחטוף וללמוד לימודי קודש שלש שעות – אין להסתפק בשתי שעות, ובמקום שיכולים לחטוף ארבע שעות – אין להסתפק בשלש שעות; צריכים לחטוף מה שיכולים, ולא לוותר על שום דבר.
יכולים לדבר באיזה שפה שרוצים, אידיש או אנגלית וכיו"ב, אבל תוכן הדיבור צריך להיות תורה שלימה ויהדות שלימה, ללא פשרות.
אלא, שבנוגע ל"בית יעקב אלו הנשים" אין לדבר "דברים הקשים כגידים", אלא לומר להן "בלשון רכה" – להסביר להם את הטוב שבתורה, גם שעל ידה נעשה טוב גם בגשמיות.
– פעם היו העלמות והסתרים בענין זה, אבל עתה נתבטלו ההעלמות וההסתרים, שהרי הכל רואים שכדי שההנהגה בין אדם לחבירו תהי' כדבעי, ללא גניבה וגזילה וכו', הרי זה רק ע"י חינוך דתי, כפי שמודים אפילו גוים, ומכל-שכן שיהודים צריכים להבין זאת.
ע"י חינוך דתי מונעים אח"כ מחלוקת בינו לבין היצה"ר, בין איש לאשתו, בינו לבין העולם, ונעשה מאושר ברוחניות ובגשמיות – כפי שכולם הגיעו כבר לידי הכרה שכדי לחיות חיים מאושרים בגשמיות, הרי זה רק ע"י אורח-חיים של דת וחינוך דתי.
***
טו. לאחרי "ארץ חטה ושעורה", דקאי על ב' אופני ההתבוננות דנפש האלקית ונפש הבהמית (כפי שנפעלים גם אצל עקרת-הבית, כנ"ל סי"ב), הנה בכדי שההתבוננות תפעל פעולתה להיות "תשמעון גו'
154
ושמרתם ועשיתם" – צריך להיות גם "גפן" (כהמשך הכתוב), "נכנס יין יצא סוד"82, שהו"ע פנימיות התורה83.
והענין בזה84:
"גפן" – יש בתוכו יין, אבל ישנו קרום ("הַייטל") שמכסה על היין שבפנים, ובכדי לגלות את היין שבפנים, צריכים תחילה להסיר את הקרום המכסה.
ועד"ז ברוחניות: לאחרי שעוסק בעבודה ד"חטה" ו"שעורה", ב' אופני התבוננות הנ"ל, שמצד זה נעשה בלבו פנימה הענין דיין "המשמח אלקים ואנשים"85 – הנה מצד זה שנמצא בעולם, מלשון העלם86, יכול להיות שה"יין" שבפנים לא יפעל פעולתו, ובהכרח להסיר את ה"קרום", היינו, ההעלם והסתר של העולם.
זאת ועוד:
גם לאחרי שמסירים את הקרום שמבחוץ, הנה בכדי שיהי' "יין", יש צורך לסחוט ולדרוך את בשר הגפן. וענינו ברוחניות – "רוח נשברה לב נשבר ונדכה"87, שעי"ז "יצא סוד".
כלומר: אע"פ שלומד תורה ומקיים מצוות, ויודע בעצמו שלא חטא מימיו, שלכן הוא צדיק בעיני עצמו, ובמילא עושה חשבון שהקב"ה לא יוכל לפרוע את התשלום ("זיך אויסצאָלן פאַר אים") אפילו אם יתן לו "כל חללי עלמא"88, כיון שאין זה שכר מספיק לגבי עבודתו –
הנה יש מקום לומר שכן הוא האמת, שבשביל התומ"צ שמקיים יהודי הרי "כל חללי עלמא" אינו מספיק עבורו89, אבל אעפ"כ, כאשר יתבונן שענינו הוא לגלות אלקות בעולם, שאלקות הוא למעלה באין-ערוך מכל מציאותו, אזי יבין שכל זמן שנשאר לעמוד במציאותו, אינו כלי להמשיך אלקות בנפשו,
– שהרי מבלי הבט על מעמדו ומצבו, שלא חטא מימיו, ועובד עבודתו כמו צדיק תמים, הרי כל זה הוא המציאות שלו, ואין זה כלי לאלקות –
וע"י התבוננות זו יהי' אצלו "לב נשבר ונדכה" – שכן, עם היות
155
ש"כל חללי עלמא" אינו מספיק עבורו, מהי התועלת בכל זה כאשר אין לו שייכות לאלקות?!…
וכאשר נעשה אצלו "לב נשבר ונדכה" – הרי זה כמשל ה"גפן" שכאשר סוחטים ודורכים את הבשר אזי מתגלה ה"יין", וכמו"כ ברוחניות, שע"י "לב נשבר ונדכה" מתגלה ה"יין" ש"משמח אלקים ואנשים",
והיינו, שיומשך אלקות בנפשו ובעולם, שזהו הפירוש ד"משמח אלקים ואנשים" – שנעשה שמחה בשם "אלקים", בגימטריא הטבע90, עי"ז שנמשך ומאיר בו שם הוי' (דלעילא) שלמעלה מהשתלשלות91, ובמילא נעשית גם ההנהגה למטה ("אנשים") באופן של בלי גבול, כמדובר בהמאמר<44> בענין "עושין רצונו של מקום"92 – "ועמדו93 זרים ורעו צאנכם"94.
[ניגנו הניגון "ממצרים גאלתנו", ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: גם בינתיים – ברגעים האחדים ("די פּאָר מינוט") שנשארו עדיין להענין ד"ממצרים גאלתנו" – צריכים במה להשיב את הנפש ("מיט וואָס דערקוויקן זיך"), עד שנגיע לבית-המרזח… ("יאַק דאיעדעם דאַ קראַטשאַמקע"), והתחיל לנגן "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].***
טז. ה"רבנות"95 הראשונה של אאמו"ר (בעל ההילולא) היתה בעיר יעקאַטרינעסלאַוו, שהיתה אחת הערים הגדולות בכל המחוז.
על רבנות זו היתה התנגדות גדולה – כנראה הי' זה מצד העלמות והסתרים בגלל ענינים אחרים, בגשמיות, והיו גם כמה "מסירות".
פעם אחת הגיע פקיד אל אאמו"ר ומסר לו פקודה שנתקבלה מעיר-הבירה, פטרבורג, שבמשך כ"ד שעות עליו לעזוב את המחוז.
כדי לברר אצל הפקיד את סיבת הפקודה – נתנו לו מעט משקה… ו"נכנס יין יצא סוד" כפשוטו, ואז נתברר, שהיתה "מסירה" על אאמו"ר שהוא גורם בלתי-סדר בעיר: רב יהודי, תמורת זה שצריך להיות דוגמא שגם אחרים ילמדו ממנו – הרי הוא "שיכור", וקורע בגדים מאנשים…
156
כאשר חקרו ודרשו לפשר הדברים – התברר שהכוונה היתה למאורע שהי' בהתוועדות י"ט כסלו:
בי"ט כסלו התוועדו כל הלילה, וכפי שהי' הסדר אצל חסידים כשהתוועדו כל הלילה, שלפנות בוקר היו פושטים את הבגד העליון ("סירטוק"), והיו יוצאים בריקוד ללא הבגד העליון.
גם בי"ט כסלו הנ"ל התוועד אאמו"ר בחברת חסידים כל הלילה, והיו במצב רוח עליז ("אויפגעלייגט"), ובמהלך ההתוועדות פשטו את הבגד העליון, ואאמו"ר "סייע" לאחד המסובים לפשוט את הבגד העליון, לקח מעט משקה ויצא בריקוד.
וכפי שהתפרש המאורע אצל "עולם'שע" – שאאמו"ר הי' אז שיכור… שהרי אילו הי' מפוקח ("ניכטער"), לא הי' יוצא לפתע בריקוד, שכן, רב גדול בתורה צריך להיות זהיר בכבוד התורה, וצריך להקפיד על כך שהבעלי-בתים יחלקו כבוד להתורה שנמצאת בו פנימה,
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א סיפר בבת-שחוק:) כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' בלענינגראַד, היתה התוועדות חסידים בשמח"ת או בי"ט כסלו שהי' נוכח בה אחד הרבנים, "אַ עולם'שער". באמצע ההתוועדות חשקה נפשו לומר פלפול בנגלה. ומובן שלא הי' זה הזמן המתאים לכך. והחליטו המסובים96 לצוות עליו להשתטח ("לייגן זיך") על השולחן… וכן עשה – שהרי אמרו חז"ל97 "חברך קרייך חמרא אוכפא לגביך מוש" (טול אוכף של חמור . . ושים אותו על גבך, כלומר, הודה לדבריו), ובמילא, כאשר יהודים מצווים להשתטח על השולחן, צריכים לעשות כן… וכאשר השתטח על השולחן, הצליפו בו ("מ'האָט אים אַריינגעציילט") אחת ושתים ושלש וארבע, כמנין ד' אותיות שם הוי'… – יש דעה98 שמספר המלקות בערב יוהכ"פ קשור עם שם הוי'. – בתחילה שתק ולא אמר להם מאומה, כיון שלא רצה להכשיל יהודים ולעבור על "לפני עור לא תתן מכשול"99, אבל אח"כ לא הי' יכול עוד להתאפק, ואמר: על כבודי הנני מוחל, אבל אינני יכול למחול על "כבוד התורה"… לקחתם "ארון מלא ספרים" והצלפתם בו!… –
וכיון שאאמו"ר פשט את בגדו העליון ויצא בריקוד, הרי זו ראי' מפורשת שהי' שיכור…
157
ואז הסבירו להפקיד את הענין, ובטלה הגזירה.
יז. כלפי מה הדברים אמורים? – להורות שלא צריכים להתפעל.
ישנם כאלה שעושים הכל בהגבלה, כיון שיראים שיאמרו עליהם: הנה רב, יהודי דתי, חסיד ליובאוויטש, וכיו"ב.
אבל האמת היא שהנהגה כזו לא תביא נשיאת חן. אדרבה: כאשר הנהגתם תהי' ללא הגבלות – דוקא אז תהי' להם נשיאת חן אפילו בעיני אינם-יהודים, כי, כאשר מתבייש מפני הזולת, חושב זה שעומד מן הצד: היום – מרמה את הקב"ה, בגלל שמתבייש ממני, ומחר – ירמה גם "סוחר", כדי לישא חן בעיני סוחר אחר… ובמילא מובן גם בשכל אנושי, שהדרך היחידה לישא חן בעיני בני-אדם היא, שכאשר אוחז שהאמת היא כך וכך, אזי עושה כן בגלוי לעין כל, ללא הגבלות.
ובפרט ע"פ משנ"ת בהמאמר<44>, שכאשר העבודה היא באופן של "בכל מאדך", בלי גבול, אזי ההנהגה היא באופן ש"עמדו זרים ורעו צאנכם".
וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן במאמר100 – שעליו מיוסד המאמר דלעיל – על הפסוק "ושמר גו' ואת החסד", ש"חסד" הוא נעלה יותר מ"צדקה", שהרי צדקה היא לעניים, וגמילות-חסדים היא בין לעניים ובין לעשירים101, והיינו, שצדקה היא מילוי החסרון בלבד, ואילו חסד הו"ע של עשירות.
וא"כ, כאשר העבודה ד"תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם" תהי' באופן ד"בכל מאדך", אזי יומשך לא רק "די מחסורו"102, שזהו"ע של הגבלה, אלא גם ענין של עשירות, בלי גבול. והענין ד"מרבה נכסים מרבה דאגה"103 יתבטא רק בכך שיצטרכו לדאוג כיצד לנצל את העשירות בענין הצדקה כו'.
וכאמור לעיל (סי"ד) שעכשיו רואים כבר גם בעיני בשר, שדוקא ע"י ההנהגה ע"פ התורה זוכים לחיים מאושרים גם בגשמיות.
**********
1) שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 371 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) ראה טושו"ע או"ח סו"ס תכח.
3) ראה לקו"ש ח"ט ע' 61 ובהערות שם. וש"נ.
4) אבות פ"ו מ"ב.
5) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' שנב ואילך (נעתק ב"היום יום" טז סיון).
6) ראה גם סה"ש קיץ ה'ש"ת ריש ע' 149. אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א חי"ד ס"ע רפד.
7) שמות ג, ח. ועוד.
8) ראה ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך לך יב, ו. יב, יו"ד. אוה"ת ר"פ לך לך.
9) פרשתנו ח, טו.
10) יבמות סא, רע"א.
11) חלק תושב"כ וישב סוף הדרוש צאן יוסף (שא, ב). ובכ"מ. גם בספר עש"מ מאמר אם כל חי ח"ב פל"ג. ועוד.
12) ישעי' יד, יד.
13) ואתחנן ז, ז.
14) ראה גם לקו"ש ח"ל ריש ע' 213.
15) יחזקאל כ, לה.
16) ישעי' מט, כג.
17) ברכות ו, א. וש"נ.
18) תבוא כח, יו"ד.
19) ואתחנן ו, ד.
20) המוסגר בחצאי ריבוע – מהנחה בלתי מוגה.
21) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"ב ס"ע 141. וש"נ.
22) ואתחנן ה, ה.
23) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ח ריש ע' 136. וש"נ.
24) חתנה של הרבנית ראדע פריידא – אחותו של כ"ק אדמו"ר מהר"ש (ראה אודותו – ע"פ הנסמן באגרות-קודש אדמו"ר מוהרש"ב ח"ה ע' רעא).
25) פרשתנו ז, יד.
26) עמוס ז, ב-ה.
27) ולדוגמא: בהיותו "סוחר" – עושה חשבון כיצד ביכלתו להרויח כאשר מנהל את המסחר ע"פ תורה, בה בשעה שהגוי עובד שבעה ימים בשבוע, והוא עובד רק ששה ימים, ובששת הימים גופא צריך להזהר מגניבה וגזילה, שקר, אונאה, לשון הרע ורכילות – ענינים כאלו שהגוי ש"מתחרה" עמו אינו צריך להזהר בהם, וא"כ, כיצד יוכל להרויח פרנסתו?! (מהנחה בלתי מוגה).
28) נוסח תפלת יו"ט.
29) לבעל המחבר ספר סדר הדורות מע' נחש.
30) גם כאשר אין זה אלא באופן ד"תשופנו עקב" (בראשית ג, טו), היינו, שהנחש פוגע רק ב"עקב" – בהחיצוניות בלבד, ואילו ראשו ולבו נשארים בשלימות, להיות מונחים בעניני קדושה (מהנחה בלתי מוגה).
31) ראה גם "רשימות" חוברת ז ע' 54 ואילך.
32) ומרומז בגמרא (ברכות נח ב): "אלמלא חמה של כסיל לא נתקיים עולם מפני צינה של כימה", ופירש רש"י: "עקרב היינו כימה" (מהנחה בלתי מוגה).
33) וכדאיתא בגמרא (כתובות נ, א) "האי בר שית דטרקא לי' עקרבא . . לא חיי" (מהנחה בלתי מוגה).
34) ראה קונטרס התפלה פ"ח.
35) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סק"א-ב. וש"נ.
36) ב"ק יז, א. וש"נ (בשינוי לשון).
37) ראה שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב סי"ב (לעיל ע' 130). וש"נ.
38) פרשתנו ח, ח.
39) ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ז ס"ע 251. וש"נ.
40) שבת יו"ד, רע"א. וראה שו"ע אדה"ז או"ח סוסצ"ה.
41) לקוטים יקרים יח, ב. הובא בהגהות "מקור חסד" (להר"ר מרגליות) לספר חסידים סנ"ז.
42) ירמי' ב, יג. יז, יג.
43) ע"ז ג, סע"ב. וראה ברכות סא, ב.
44) פ"ג ואילך (לעיל ע' 137 ואילך).
45) ואתחנן ו, ה.
46) ראה סה"ש תש"ג ע' 99.
47) ע"ז יו"ד, ב.
48) ראה גם סה"ש תרצ"ז ע' 195. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ס"ע שטו. ח"ה ס"ע שעא (נעתק ב"היום יום" יא סיון).
49) סעיף זה – המשך השיחה המוגהת שבהערה 1.
50) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ט ע' 96. וש"נ.
51) ברכות ל, ב. וראה תקו"ז תי"ח (לז, א).
52) זח"ג קכד, ב (ברע"מ). וראה תניא אגה"ק סכ"ו.
53) ג, סע"ב ובפרש"י. וראה סוטה רפ"ב.
54) נסמן לעיל הערות 11-10.
55) נצבים ל, כ.
56) תניא אגה"ת פ"ט. וראה גם תניא פמ"ד.
57) אבות פ"א מ"ג.
58) ראה תורת מנחם – התוועדויות חי"ב ס"ע 107. ע' 140. וש"נ.
59) ראה לקו"ת במדבר יו"ד, ב. יא, א-ב. ובכ"מ.
60) ראה יבמות סג, א.
61) ריש פרשתנו.
62) ראה גם מכתב ח"י מנחם אב שנה זה (אגרות-קודש חי"ג ע' שעח). תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 24. וש"נ.
63) ראה תורת מנחם – התוועדויות חט"ז ע' 262 ואילך.
64) תרומה כה, ח.
65) ישעי' מד, יג.
66) ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא. וש"נ.
67) שה"ש ב, ט.
68) כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכירם בשמם ר' משה זלמן ובנו ר' דוד וכל משפחת פייגלין (המו"ל).
69) ראה מכתב י"ז סיון; י"ח מנ"א; כ"ט מנ"א; אדר"ח אלול; י"ב אלול – שנה זו (אגרות-קודש חי"ג ס"ע קפו ואילך; ע' שעח; ריש ע' תט; ס"ע תיג ואילך; ע' תנה). וראה גם חי"ד ריש ע' ג.
70) חגי ב, ח. וראה קידושין בסופה.
71) יתרו יט, ג.
72) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חט"ז ע' 351.
73) ראה גם תורת מנחם שם ע' 233. וש"נ.
74) ירמי' ב, יט.
75) איוב לא, ב.
76) רפ"ב.
77) יתרו כ, ב.
78) יל"ש עה"פ (רמז רפו).
79) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ז. וש"נ.
80) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חט"ז ריש ע' 45.
81) אבות פ"ה מי"ג.
82) עירובין סה, סע"א. וש"נ.
83) ראה לקו"ת שה"ש ב, סע"א ואילך. ובכ"מ.
84) ראה תו"א מקץ לא, רע"א. ויחי מו, ב. ובכ"מ.
85) ס' שופטים ט, יג.
86) ראה לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.
87) תהלים נא, יט.
88) ראה שבת עז, ב ובפרש"י. ועוד.
89) ראה תו"א מקץ שם, ג.
90) פרדס שי"ב פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו (ד"ה והמרגיל – קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ובכ"מ.
91) ראה לקו"ת שה"ש שם, ב.
92) ברכות לה, ב.
93) ישעי' סא, ה.
94) המשך הענין (בנוגע ל"תאנה" ו"רמון") – נתבאר בשיחת ש"פ ראה מבה"ח אלול ס"ו ואילך (לקמן ע' 170 ואילך).
95) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"א ע' 146 ואילך. וש"נ.
96) כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר שבנימין אלטהויז הי' נוכח שם.
97) ב"ק צב, ב (ובפרש"י).
98) ראה פע"ח שער יוהכ"פ פ"א.
99) קדושים יט, יד.
100) ראה אוה"ת ריש פרשתנו.
101) סוכה מט, ב.
102) פ' ראה טו, ח.
103) אבות פ"ב מ"ז.
