העלם וגילוי – על הכמיהה לבית המקדש

בכל יום, בכל תפילה, היהודי המאמין מביע כמיהה לבניין בית המקדש ולחידוש עבודת הקודש שנערכה בו.

במבט ראשון זה נראה קצת פרימטיבי. מה כל-כך מיוחד היה בבית המקדש? למה בדיוק מתגעגעים? להקרבת קורבנות ולהקטרת קטורת? האם היהדות היא דת רסטורטיבית? האם איננו צובעים את העבר בצבעים מיתיים, מוגזמים, וחלקנו רוצה לשוב אל אותו עבר בשל קשיי ההווה? האם אי אפשר להבין כבר ש’הזיזו לנו את הגבינה’? הרי אחד מעיקרי החסידות הוא שבכל מקום ובכל זמן, האדם יכול לפגוש את הבורא. שכן אין מקום פנוי מהנוכחות האלוקית. העולם כולו הוא שכינה ואלוקות. אז מדוע, אם בכלל, צריך דווקא מקום גשמי1, מסוים, ושלא במקרה גם רווי מחלוקות ומריבות.

כדי להבין את הכמיהה לבית המקדש צריך להבין מה היה תפקידו בממד הפנימי, ואת תחושת החסך הנפשי, שהמקדש אמור היה למלא. בית המקדש היה קומפלקס מפואר ששימש כמרכז החיים הדתיים-חברתיים-לאומיים של העם היהודי. אולם מעבר לעבודת הקורבנות שהתקיימה בו, הוא נשא בתכונה ייחודית. הוא היה מקום שבו שרתה השכינה בגלוי. דירתו המוצהרת של הקב”ה. שזהו רעיון שקצת קשה להבין ולעכל, על אחת כמה על רקע התמיהה מדוע הבורא, השוכן בכל מכל, זקוק לדירה, ולא סתם דירה, לדירת קבע2.

על-פי המתודה החסידית, אפשר להבין טוב יותר את תפקיד דירת הקב”ה, כשמשווים אותה לדירת האדם. כשחבר פוגש אותנו במרכז המסחרי, הוא מייד שואל ‘היי, מה אתה עושה פה?’. כשהוא רואה אותנו במסעדה, הוא מביע את אותה פליאה, ‘אתה פה? ממתי אתה סועד כאן?’ לעומת זאת כשתופסים אותנו בבית, בדירתנו, אף פעם לא שואלים אותנו ‘מה אנחנו עושים כאן?’. זה הרי ברור. זוהי דירתנו.

על אותו משקל, הכרת הנוכחות האלוקית במפגשים שונים שאנו חווים במציאות, בעבודה, ביחסינו החברתיים, מעוררת סוג של פליאה. היא מעצימה בנו את האמונה. אולם במפגשים אלו אנו מוצאים את הקב”ה מחוץ לדירתו, במצב של גלות והעלם. פגישת הקב”ה בדירתו ממלאת אותנו באופן אחר.

קיומה הגלוי של השכינה בבית המקדש, בדרגות שונות3, הוא כמו נסיכת תחושת ביטחון הנמשכת למרחקים. ביטחון בכך שיש נקודת אמת. שיש על מי ומה לסמוך. חכמים מדגישים כי ‘אין שמחה כשמחת התרת הספקות’. כשהדרך סלולה וידועה היא משרה נינוחות, גם אם היא ארוכה וקשה. בצבא, המסעות הקשים ביותר, נראים עבירים, כשיש מפקד שהוא דמות בעלת סמכות. דמות כזו המקרינה שהיא יודעת מה נכון, מה צריך לעשות ומעל לכל מהיכן יוצאים ולאן צריכים להגיע.

בית המקדש סיפק את הביטחון הזה. את היכולת לגלות ממדים של הבורא בתוך מרחב של מקום, זמן והתבוננות סובייקטיבית, או בשפת החסידות: עולם, שנה, נפש. לפני בית המקדש סיפקו את הביטחון הזה, את התמרורים שיש אמת, את היכולת לערבב בין העליונים לתחתונים, האבות, ששימשו מרכבה לאלוקות. אחרי האבות היו הנביאים, ובראשם בחיר הנביאים משה רבנו. במתן תורה, בני ישראל שמעו את שתי הדיברות הראשונות מפי הגבורה, ויותר לא יכלו לסבול. על כל דיבור ודיבור ‘פרחה נשמתם’, רצתה לשוב למקורה4. האור, האמיתות, היו חזקות מדי. לכן נצטוו מיד לאחר מתן תורה לבנות משכן. המשכן הוא תחום מצומצם ומוגדר שנועד לאפשר לעם לקיים את חייהם בתחושת קרבה לנוכחות אינסוף הגלוי, לקיום הנצחי בתוך החולף.

גירושין לקראת נישואין מחודשים

החרבת בית המקדש הוא כמו צעד של גירושין5 בינינו לבין הקב”ה. זהו בינתיים, לא צועדים ביחד. אי אפשר לסמוך על גילוי נשגב של אלוקות במקום אחד. אולם בפירוש הפנימי, הגירושין נועדו כדי ליצור ייחוד מחדש. החורבן היה דבר נורא ומחריד. אך הוא לא מגלם בתוכו רק רע.

אנחנו מחויבים להאמין כי החורבן הוא בכללות דבר טוב, שכן ‘אין רע יורד מהשמיים’ ו’טבע הטוב להיטיב’. החורבן דוחק את האדם לדרך חדשה. סותר על מנת לבנות. הסתירה היא תחילת הבנייה. צעידה בדרך שבה עליו לבנות לאלוקות משכן בתוכו. שכן ‘מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב”ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה’6. ארבע אמות הוא המרחב הנוצר סביבנו כשאנו פושטים את ידינו. זהו מרחב עצמי מוגן הנוצר במקום התחתון ביותר. במקום בו תחושת ה’אני’ שלטת. מעתה באפשרותנו לשאת עמנו את בית המקדש. החיים עצמם הם מקדש, לשון נבדל, הנוצר על-ידי שאני מזיז קצת מעצמי ומאפשר למשהו אחר מקום בתוכי. בניית בית המקדש הפנימי, המאפשר לבורא לשכון בתוכנו, היא צעד אחד לקראת אירוסין מחודשים עם הבורא.

[1] לעיון מעמיק יותר בדיון לגבי אפשרות השראת השכינה בבית המקדש, במקום גשמי, בין הרמב”ם וכן הרס”ג, הרד”ק ועוד, לבין הרמב”ן, והכרעת החסידות בעניין, ראה: ספר המאמרים מלוקט כרך ה’, קונטרס כ”ד טבת, תשנ”א.

[2] ולא דירת ארעי. לכן נקרא בית המקדש בית זבול שנאמר ‘בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים’. מלכים א, ח, יג.

[3] בבית המקדש הראשון, בזכות לוחות הברית, השכינה שרתה שלא על-פי סדר השתלשלות העולמות. בבית שני בהעדר הארון והלוחות, הגילויים היו בדרך השתלשלות והתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה וכו’. ראה בתניא, ספר של בינוניים, פרק נג.

[4] על רעיונות אלה ראה בתניא, ליקוטי אמרים, פרק לד.

[5] רעיון זה מובא במקומות רבים, ראה למשל: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ג, חלק שני, שיחת כ”ף מנחם-אב, ה’תשי”א, עמ’ 245.

[6] ברכות ח, א.

Print Friendly

תבדקו גם

ממה מורכב ביטחון לאומי

ראיתי שבכנס מפקדים למען ביטחון ישראל דיבר אהוד ברק על משיחיות מזה ועל ביטחון לאומי …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Powered by WishList Member - Membership Software