מדוע ראש השנה ארוך כל כך? על המשמעות של יום טוב שני

רביעי. חמישי. שישי. שבת. זה לא קצר. נכון שראש השנה הוא חג של התחדשות, עמוס תפילות וכוונות. אבל בכל זאת, כשהוא צמוד לשבת, זה מרגיש לרבים קצת ארוך מדי.

למה בעצם אנחנו חוגגים את ראש השנה במשך יומיים? מדוע אי אפשר לוותר על היום השני?

בחו"ל רגילים כבר ליום טוב שני, הנקרא 'יום טוב שני של גלויות'. כאן החג היחיד שנחוג יומיים הוא ראש השנה.

מדוע יומיים? הטעם ההיסטורי

לכאורה הסיבה לכך שבתפוצות יש יום טוב שני של גלויות היא פשוטה. בעבר רק בית דין היה מוסמך, על-פי עדי ראיה, לקבוע מתי חל ראש חודש. לאחר שבית הדין היה קובע מתי חל ראש חודש הוא היה משגר שליחים שיודיעו על-כך לכל ערי ישראל. בתקופת בית שני ולאחר חורבנו, שבה עדיין לא היה לוח שנה קבוע, היה קושי במשלוח שליחים לגולה, ולכן נהגו לקיים בגולה יום טוב שני מחמת הספק. אם אי אפשר להיות בטוחים מתי חל ראש חודש, אז גם אי אפשר להיות בטוחים מתי חלים החגים. לכן על המועד המשוער היו מוסיפים יום חג נוסף, ליתר בטחון. סיבה נוספת וקצת יותר מוקדמת, היא שהיו הכותים שניסו לבלבל את מועדי ישראל על-ידי שהיו מדליקים מדורות על ראשי ההרים שלא בזמן המתאים, וכך לא ידעו תושבי ערים רחוקות מתי הוא ראש החודש המדויק.

קצת פחות מ-300 שנה לאחר חורבן בית שני, תיקן הלל השני את לוח השנה העברי, ולמרות שהייתה הזדמנות לדייק בחגיגת המועד, נותר על כנו המנהג לחגוג את יום טוב שני של גלויות. נכון יותר, חכמים תיקנו שלמרות הוודאות אליה ניתן להגיע ימשיכו לחגוג את יום טוב שני.

בישראל, כאמור, נוהגים ביום טוב שני רק בראש השנה ולא בפסח, סוכות ושבועות. הסיבה הפשוטה לכך היא שראש השנה הוא החג היחיד הנחוג בראש חודש, ולכן הוא נקרא גם כסה[1],  על שום שהירח מתכסה בו. מאחר וקשה לדעת בוודאות על-פי ראיה איזה יום הוא ראש החודש האמיתי, השתרש המנהג לקיים יום טוב שני בראש השנה. ושוב גם מנהג זה תוקן לדורות.

עד כאן פחות או יותר ההסבר ההיסטורי להשתרשות המנהג. ובכל זאת, כיום, כשאנו יודעים בוודאות מתי חל ראש החודש, מדוע לא לבטל את המנהג או לכל היותר להפחית את החומרות החלות בו?

מספק לוודאות

נכון שמלכתחילה יום טוב שני של גלויות ויום טוב שני של ראש השנה נקבעו בגלל 'ספיקא דיומא', ספק היום, וספק זה לא קיים עוד.

ישנו דיון עמוק בכל הנוגע למהלך החיים היהודי הסובב סביב השאלה אם כאשר הטעם החיצוני לתקנה מסוימת בטל, אזי בטלה גם התקנה עצמה. מבלי להיכנס לעיקרי הדיון, כאן מדובר במקרה ברור עוד יותר, שכן למרות שחכמי ישראל ידעו, לפני 1600 שנים, כי אין יותר בעיה של אי ודאות, הם תיקנו כי יימשך מנהג יום טוב שני. כלומר למרות שהעניין החל בגלל טעם מסוים, יום טוב שני זכה בתוקף עצמי שאינו תלוי בטעם שבגללו עלתה התקנה[2]. למרות שבתחילה הספק הניע את קביעת היום טוב השני, בזמן שהיו מקדשים את החודש על-פי ראיה, היום טוב הפך להיות יום טוב עצמי, ובשל תקנת חכמים הוא אינו תלוי עוד בספק אלא נחשב בתורת ודאי[3].

כאן המקום להעיר כי בעוד קדושת השבת היא מצד עצמה, קדושת יום טוב היא על-ידי ישראל, המקדשים את ראשי החודשים, באמצעות בית דין, שבו תלויה קביעות המועדים[4]. הכוח להפוך יום מסוים, גם אם הוא יום חול, ליום טוב, נתון בידי בית דין. גם אם בית הדין טועה בשוגג או אפילו במזיד, עדיין היום נחשב כיום טוב גמור מן התורה[5]. לבית הדין ניתן כוח עצום להשפיע על ממד המציאות. בכוחו לצקת קדושה ביום חול.

מאחר ויום טוב השני הוא בתורת ודאי אין בו חסרון הן בקביעותו והן בשמירתו, לגבי היום טוב הראשון[6]. יתר על כן, יש בו מעלה על פני יום טוב הראשון שהוא מהתורה, משום שהוא תוצאה של קביעת חכמים[7]. כך שלכל אחד מימי ראש השנה מעלה מיוחדת ושונה ושניהם יחד משלימים זה את זה[8].

ארץ ישראל וחו"ל

אז מהי המעלה ביום טוב שני של גלויות ושל ראש השנה שבגינה תיקנו חכמים שהמנהג לא יתבטל?

בעיקרון כל יום טוב מבטא המשכה של אור חדש, של קדושה מדרגה שהיא למעלה מהזמן לתוך ממד הזמן המוגבל.

הסיבה ליום טוב שני של גלויות נעוצה בהבדל בין ארץ ישראל לשאר מדינות העולם. היהדות מצביעה על כך שארץ ישראל קרובה יותר לבורא מאשר אזורים אחרים על פני כדור הארץ. לקרבה זו יש מעלות וקשיים, יתרונות וחסרונות. בהקשר הרלוונטי הקרבה של ארץ ישראל לבורא מאפשרת להכיל את אור הבורא, את הקדושה הנוספת לעולם ביום טוב, ביום אחד. בחו"ל לעומת זאת יש צורך ביומיים על מנת לקבל ולהכיל את הארת הבורא הייחודית היורדת לעולם ביום טוב. אפשר לתאר תהליך זה לנפילה של אבן מראש חומה. ככל שהאבן נופלת למרחק רב יותר היא מגבירה את תאוצתה ולכן גם פגיעתה בקרקע חזקה יותר.

ארץ ישראל קרובה יותר לאלוקי ומזוככת במעלה ובמדרגה[9], אולם מסיבה זו האור האלוקי גם מסנוור בה יותר והיא מקשה על הבחנה בתהליכים שונים. לעתים כדי לזהות תהליך יש צורך להתרחק קצת, להסיג לאחור ולבחון את הדברים בפרספקטיבה מרוחקת[10]. בשל מעלתה, ארץ ישראל מקיאה מתוכה מה שאינו מזוכך דיו. לכן יש צורך להתרחק לעתים מארץ ישראל על מנת לאבחן זכות וקרבה זו לאלוקי.

אין מלך בלא עם

ואחרי האמור, מדוע בראש השנה כן יש צורך ביום טוב שני?

שני ימי ראש השנה מבטאים בפנימיות התורה תהליך מסוים האורך יומיים[11]. השנה, בתפיסת היהדות, אינה יחידה סתמית. היא סוג של הויה אורגנית, יחידה שלמה. זהו לא פרק זמן אלא יחידה של חיות חדשה שיורדת לעולם ונחלקת, מתפרטת, לחודשים, שבועות וימים. בכל שנה מאיר אור חדש בעולם שמעולם לא היה ולעולם לא יחזור. בערב ראש השנה מסתלק לשורשו האור הישן, השנה החולפת הולכת וגוועת ואור חדש מתחיל להתגלות[12].

אם יום טוב הראשון הוא תהליך פנימי של החלפת אור השנה החולפת בשנה חדשה, יום טוב השני נועד לאפשר את קבלת האור החדש הזה בעולם הגשמי ובכלים אנושיים. היום השני מבטא מה שאינו נראה במבט ישיר. הוא כמו אספקלריא שאינה מאירה.

אספקלריא דלא נהרא, שאינה מאירה, היא כגילוי מידת המלכות. גילוי חיצוני המתקיים רק ביום השני של ראש השנה. זהו יום שאין בו מעצמו כלום, אלא רק גילוי והחצנה של מה שהתרחש ביום שלפניו. אפשר להמשיל את שני הימים לתהליך של גילוי דבר מסוים ממחשבה אקראית, הרהור חולף לכדי דבר ברור ומושג שהמחשבה עוסקת בו בארוכה.

מכאן, יום טוב שני של ראש השנה הוא החלטה שקיבלו חכמי ישראל להכיר באור החדש שיורד לעולם בראש השנה, ולכן להכיר גם במלכות האלוקי עליהם.

אם ראש השנה מבטא את האור החדש של השנה כולה, היום השני הוא כבר חלק מעבודת האדם, הבאה לידי ביטוי בתקנת חכמים לגלות את האור הזה. מידת המלכות, הספירה העשירית והאחרונה המתגלה ביום טוב שני של ראש השנה היא הכוח האלוקי היחיד שמצד אחד מגלה את כל מה שמעליו ומצד שני הוא זקוק לבני האדם על מנת להתגלות. שכן 'דאין מלך בלא עם', אין מלך בלא עם. מלך אינו יכול למלוך בלי שיש עם שממליך אותו עליהם[13].

במובן מסוים יום טוב שני של ראש השנה מבטא בצורה הולמת יותר את מהות חג ראש השנה. ראש השנה הוא יום ההולדת לאדם הראשון. זה היום בו מכיר האדם כי העולם נברא בשבילו, במטרה שיכיר במלכות האלוקי. אם היום הראשון בעיקרו נוגע בהתחדשות, היום השני הוא במהותו אקט ההמלכה של האלוקי עלינו, שוכני בתי חומר.

[1] תהלים פא, משלי ז; [2] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ה, חלק שני, שיחת אחרון של פסח, ה'תשי"ב, קנ; [3] רמב"ם שם פ"ה ה"ה. שו"ע אדה"ז שם ר"ס תר. הרבי מליובאוויטש, שם קנא; [4] ביצה יז, א. שם; [5] ר"ה כה, א. רמב"ם שם ספ"ב. שו"ע אדה"ז או"ח סת"ר ס"ד. על אמור כג, ב. ד. לז; [6] שו"ע אדה"ז או"ח סת"ר ס"ד. ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם א' משיחת יום ב' שחג השבועות, הקשי"ת, עמ' 90; [7] חמורין וחביבין וערבין דברי סופרים יותר מדברי תורה, סנהדרין פח, ב – במשנה. ירושלמי שם פי"א ה"ד. ע"ז לה, א ובפרש"י. ירושלמי שם פ"ב ה"ז; [8] וכיון שראש השנה הוא שני ימים, ולכל אחד מהם מעלתו המיוחדת: ביום הראשון של ראש השנה "דינא קשיא", וביום השני "דינא רפיא. סנהדרין פח, ב. עד שנעשים "יומא אריכתא. ראו הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, שיחת ש"פ ניצבים, כ"ז אלול ה'שי"ת, עמ' 213; [9] דרך מצותיך, הוספות, ענין יו"ט שני של גלויות, קצח, ב; [10] תורת מנחם ל, שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"א, עמ' 247. לכן עניין הגלות נרגש יותר בחו"ל והיציאה לחו"ל לעתים נועדה על מנת להראות לנו שאנו בגלות; [11] אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, דרושים לר"ה, סג, ב; [12] ראו תניא אגרות הקודש יד. וראו גם: אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, דרושים לשמ"ע, צב, ג; [13] מובא בתניא, שער היחוד והאמונה, פרק ז. בחיי וישב לח, תחילת פרשת בלק.