הערות על יאיר לפיד וכינוס השלוחים הארצי

"איפה הכסף?" זה בהחלט סדר יום מעניין לקמפיין פוליטי. מה עם ערכים? אמונה בצדקת הדרך? עקרונות? מוסר?

נו, אתם יודעים איפה הכסף, אצל המתנחלים, החרדים, וכנראה גם בקצבאות אצל הערבים. בטח שלא אצל עשר המשפחות המחזיקות ברוב ההון במדינה. סדר יום כזה מבטיח לנו שנת בחירות רווית מלחמות ומאבקים.

בהיבט מסוים, ואני מודה שצר, מאבק הוא לא דבר נורא כל כך.

מאבק, אמנם, יכול לגרור לפלגנות, ויותר מכך, הוא עלול לפגוע בנקודה המוסרית והמזוככת של האדם. מלחמות בדרך כלל מעוררות בבני האנוש את היצרים האפלים ביותר, וכל מי שנגרר אליהם, נדבקת גם בו מידה חוסר מוסריות[1].

אולם מאבק יכול גם, מנקודת מבט אחרת, להצמיח את שני המתאבקים. יעקב נלחם נגד שרו של עשו. במאבק הם מחבקים זה את זה מתוך רצון להכניע, ובתוך כך הם מעלים אבק ברגליהם[2]. הקרב מאלץ את הלוחם לגלות את הזולת, ולהתאים עצמו אליו. הוא מחייב את השיפור וההתקדמות, שכן אם האחד עולה לקרב מתוך עצלות וכבדות, הוא ינוצח בקלות, גם אם הוא חזק מחברו. לעומת זאת אם יתייצב מלא בטחון פנימי ושמחה, סיכוייו לנצח יהיו גדולים, גם אם יהיה חלש מיריבו. הביטחון, ההחלטיות, הנחישות והאמונה הפנימית הם לא רק מרכיבים קריטיים בכל מאבק, הם גם משתפרים ונלמדים ממאבק למאבק.

האבק העולה מהקרב, על-פי ספרות הקבלה והחסידות, הוא לא כמו עפר הנשאר על האדמה. הוא מסמל את ההתעלות של הדבר התחתון ביותר. קצת כמו המחשבה ההגליאנית המאבק הוא חלק מדיאלקטיקה. מאנטי תזה המבקשת לאתגר את התזה המרכזית, לדחוק אותה מהבמה, ויחד הן יוצרות את הסינתזה, השלמות החדשה.

החברה הישראלית צריכה סוג של מאבק

בניגוד לדעה הרווחת, החברה הישראלית לא תצמח מתוך סבלנות וכבוד הדדי בלבד. אלה טובים כדי לקדם את הדמוקרטיה באוסטרליה. בארץ גישה זו תקדם ניכור ואפטיות מסוכנים.

מדינת ישראל, על כל המתיחויות השוררות בה, גם אינה נדרשת רק להעניק ליהדות את מרחב המחייה המספק. היהדות, כמו המדינה, זקוקה למאבק מצמיח. מאבק שבו לא נפסיק לשכנע ולהשתכנע. מאבק שיחייב את הצדדים לשכלל את הטיעונים, לחדד את התובנות, הצרכים והרצונות, ובעיקר את כוח השכנוע ההדדי. בלא מאבק שכזה, נפסיק לצמוח וגם נפסיק לראות אחד בשני אחים בעלי ברית גורל משותף. בלעדי המאבק הזה נהיה סתם שותפים. כל יועץ מתחיל יאמר לכם שאדישות וסבלנות בין בני זוג מלמדים על זיקה ברמה נמוכה יחסית לריבים ומחלוקות קולניים. היריבות, כל עוד היא מוגבלת במערכת כללים ברורה מראש, מחזקת ומצמיחה את הקשר בכמה היבטים. שכן היכן שנוצר קרע, כדי לאחות אותו צריך ליצור קשר כפול. הקשר הכפול מקצר את החבל ומקרב את הנצים[3].

השמועה אומרת שיאיר לפיד, שלו חגורה שחורה, מקפיד על אימוני קרטה שוטפים. מחוץ לזירה הוא נראה בחור ממש נחמד, אפילו עם מידה של ביטול עצמי וענווה. אולם עם תכונות אלה, גם הוא יודע, לא מגיעים רחוק בפוליטיקה. כדי להצליח במסגרת הפרלמנטריזם הישראלי צריך לדעת להיאבק. צריך את הרעב בעיניים. ולפיד כדי להצליח, כנראה מתכוון להשתמש בתכונות שרכש במסגרת אימוני הקרטה.

האתגר שלפיד מעורר, מזמין קבוצות שונות בחברה הישראלית לדרוש ממנו לשטוח את רעיונותיו ולעמת אותו עם עומקם של רעיונות אחרים.

האתגר אמור להוליד סינתזה שלמה יותר ולגלות שבמובן העמוק ביותר יש לנו הרבה יותר במשותף מאשר סתם לחיות זה לצד זה מתוך כבוד הדדי.

אם כבר פוליטיקה, אז שיהיה מעניין.

_______

כינוס השלוחים הארצי

אחת הטענות העיקריות נגד העולם החרדי בכלל ונגד חב"ד בפרט היא שהם ייכנסו לכל שכונה, יציעו את אמונותיהם בכל דרך, אבל 'אליהם' הם לא יכניסו זר. כינוס שלוחי חב"ד הארצי, שעמד בסימן שנת ה-200 להסתלקות אדמו"ר הזקן, מחבר ספר התניא, הוכיח אחרת. אחד הנואמים המרכזיים היה פרופ' עמנואל אטקס, מומחה להיסטוריה של החסידות, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, חתן פרס ביאליק לשנת 2010, שפרסם ממש באחרונה ספר מקיף אודות חייו ופועלו של בעל התניא, אך גם איש שמאל, שפרסם ביקורת שאינה אוהדת על הרבי מליובאוויטש.

אטקס, מלומד חשוב ומרצה מוכשר ורהוט, הוזמן על מנת להציג כיצד נתפס אדמו"ר הזקן בעיניו של חוקר. בפתח דבריו הצביע דובר חב"ד, הרב מנחם ברוד, על כך שלעתים קרובות חוקרים מהאקדמיה, באופן טבעי, מציגים נקודת מבט ביקורתית. אולם גם נקודות מבט אלה וריבוי המחקרים אודות חב"ד מלמדים על הדומיננטיות וההשפעה של החסידות על כלל העולם היהודי.

אטקס שיתף את מאות השלוחים בפרטים ביוגרפים אודות אדמו"ר הזקן, מחבר ספר התניא. מלכתחילה היה ברור כי הקהל מכיר היטב את הפרטים ששזר, שהרי לא קל לחדש לחסידים המכירים כל פרט בחיי רבותיהם. השלוחים הקשיבו בנימוס גם כשאטקס הציג בשתי נקודות פרשנות החורגת מזו הרווחת בקרב החסידים למסמכים היסטוריים. בפעם האחת כשציטט את אגרת כב בספר התניא, בה מביע אדמו"ר הזקן תרעומת כנגד השואלים אותו בענייני פרנסה.

באגרת זו, וכאן זו כבר פרשנות שלי, מבהיר בעל התניא כי כל ענייני האדם, לבד מדברי תורה ויראת שמים, אינם מושגים על ידי חכמים. זהו מעין פירוש נוסף למופיע בקהלת של 'לא לחכמים לחם'. החכמים אינם יכולים להתעלות למדרגות נבואה בנוגע לעניינים גשמיים. לכן משווים פרנסה גשמית לביאת המשיח, משום שכשם שאין אף אחד יודע את הקץ כך אין בכח אף אדם לדעת אודות התוצאות בענייני הפרנסה[4]. בשל כך מנמיך בעל התניא את הציפייה מבקשת ייעוץ גשמי ומדגיש כי אין סימוכין בספרי חכמי ישראל, הראשונים והאחרונים, לפנייה להדרכה מעשית מאישים רוחניים. פנייה שכזו, מדגיש בעל התניא, לא הייתה נפוצה אף בזמן התנאים והאמוראים שהיו בקיאים בכל הסודות הנסתרים ביותר[5].

אטקס, למיטב הבנתי, הרחיב את הפרשנות למקור זה ומקורות אחרים לכך שבעל התניא לא ראה את התפקיד של הצדיק כממוצע מחבר בין החסיד לקב"ה, וזאת לעומת תפיסתו של רבי אלימלך מליזנסק, שראה בכך את עיקר תפקידו של הצדיק. צורת הצגה זו מסייעת מן הסתם למי שרוצה לבקר את אופן התפתחות החסידות, ובעיקר את מצב החסידות בת זמננו. אולם היא מתעלמת מחלקים מרכזיים בספר התניא, שבהם מבהיר המחבר את מעלתו של הצדיק כ"ראש ומוח" המקשר את ה"איברים" עם מקורם (ראו למשל פרק ב').

נקודה נוספת בה חלק פרופ' אטקס על האמונה הרווחת בקרב החסידים נוגעת למלחמת נפוליאון. ידוע, כי בזמן פלישת צבאות נפוליאון בונפרטה לממלכה הרוסית, בשנת תקע"ב (1812), התפלל אדמו"ר הזקן לניצחון הצאר אלכסנדר ואף נקט פעולות לניצחון הצאר. באיגרת שכתב אדמו"ר הזקן הוא מסביר את תמיכתו בצאר בכך  שהוא חוזה שניצחון בונפרטה אמנם ישפר את המצב החומרי של ישראל, אך ירחיקם מאביהם שבשמיים. ואילו אם ינצח הצאר, אולי ירבה העוני, אך בני ישראל יתקרבו יותר לקב"ה. עמדתו של אדמו"ר הזקן ופעולותיו לקידום הניצחון הרוסי באמצעות תפילות ותקיעה בשופר בראש השנה מבליטות את הניגוד בין העדפת הצלחה חומרית לבין קרבה רוחנית לבורא באמצעות דבקות בתורה ובמצוות.

אטקס מערער בספרו על מהימנות האיגרת הזאת. לטענתו בעל התניא תמך בצאר הרוסי משיקולים אסטרטגיים, ולא בגלל שיקולים דתיים-אמוניים. הוא כנראה חזה את ניצחונו ופחד מהגורל המצפה ליהודים אם לא יתמכו בו. גם פרשנות זו נשמעה על ידי החסידים באיפוק וכבוד, למרות שהיא סותרת כמה וכמה שיחות של נשיאי חב"ד ומציגה את האדמו"ר כמי שהביא בחשבון בעיקר שיקולים פרקטיים ולא שיקולים אמוניים[6].

חוזרים בתשובה והממסד שפעם נחשב שמרני

עוד נקודה מעניינת מכינוס השלוחים, שרוב מכריע של הדוברים במושב הפתיחה היו חוזרים בתשובה טריים יחסית. תומר רטהאוז השחקן המוכשר לימד את הנוכחים כיצד מספרים סיפור חסידי בצורה מרתקת. אורן צור ונדב בכר ריגשו עם עיבודים מלהיבים לניגונים חסידיים. ובנוסף את פרופ' אטקס כבר הזכרנו. מה זה אומר? כנראה שתלוי את מי שואלים.

כבר המלצנו על הדיסק החדש של אורן צור ונדב בכר? אני רכשתי כאן