הכול בשביל רגע אחד

ר' מנחם כהן, עורך "כפר חב"ד", ביקש רגע לפני החזרה ארצה שאכתוב טור סיכום לביקור בבית המדרש ב-770 בזמן כינוס השלוחים העולמי.

אלו המחשבות שעלו בזמן הטיסה. (לקריאה יש לגלול מטה)

***
"סליחה, אני יושב כאן," פנה אלי בחור צעיר, כבן עשרים.

"אין בעיה," עניתי. לא ידעתי שיש כאן מקומות שמורים. נדחקתי כמה ספסלים קדימה והתיישבתי. מספר דקות חלפו ושוב פונה אלי בחור אחר.

"המקום הזה שמור".

"מתנצל. בבקשה", קמתי ותרתי אחר פינה שאפשר לעמוד בה.

חודשים ארוכים אני מחכה לשבת הזאת. חלמתי על הזמן שיהיה לי עם עצמי. שבת אצל הרבי שאוכל לשאוב ממנה כוחות. להתמלא. שבת בלי קבוצה ללוות ובלי הרצאות והתוועדויות שאני צריך לנהל. שבת שאוכל לקום בה מוקדם, להכין כוס קפה וללמוד באריכות, להאזין לדברי תורה עמוקים ווארטים מחודדים. אלא שכגודל הציפייה כך עוצמת האכזבה.

את הקפה לא הצלחתי להכניס לבית המדרש. רובו נשפך איפשהו. מהר מאוד התייאשתי מהחיפוש אחר מקום ישיבה. החלטתי להישאר לעמוד וניסיתי להתרכז במאמר שאספתי. אלפי אנשים נכנסו ויצאו ואני נדחקתי ונדחסתי עמם, מכאן ולכאן. ידעתי שכבר לא אצליח להתרכז. נוותר על הלימוד, השלמתי עם המציאות, והתחלתי לומר פרקי תהילים.

בשעה שמונה ורבע לערך, לאחר שעה ורבע של עמידה רצופה, ניגש אלי חבר. "בוא, בוא נלך למצוא מקום להתפלל בו. מקום שאפשר קצת לשבת. חבל על הרגליים שלך. אתה תעמוד כאן עד שתיים לפחות."

"הייתי רוצה לבוא. כבר עכשיו כואבות לי הרגליים, אבל אני לא יכול," עניתי. "פעם אחת כבר עשיתי את זה. עזבתי את בית המדרש והצטערתי."

"טוב, תישאר," ענה. "עדיף רגליים קרועות מאשר נפש קרועה."

חלפה שעה נוספת. יצאתי לרגע להתפנות. כשחזרתי כבר לא מצאתי את הסידור וגם לא סידור אחר. לאחר מאמץ הגעתי למשהו. זהו, משימת אמירת התהילים הסתיימה סוף סוף. הנה הגיעה התפילה שכל כך ציפיתי לה. ואיזו תפילה נוראית זו הייתה. לא שמעתי מילה וחצי מילה לא מהחזן ולא מקריאת התורה.

ניסיתי לרומם את התפילה לבדי, לנגן קצת, אבל לא הצלחתי להתרכז. ההמולה, הדוחק, הצפיפות וריחות החמין המהבילים שחדרו לבית המדרש עוררו בי בחילה. ראשי כאב כמעט כמו רגליי. נגוז החלום של לימוד רציני, עם כוס קפה ותפילה מרוממת.

לאחר זמן תפסתי מקום על אחד הספסלים. לפחות שנזכה להתוועדות כמו שצריך. הקבוצה שסביבי הייתה רעשנית במיוחד וחבריה שתו הרבה יותר מדי. המשפיע עמד לדבר. שעה ארוכה הוא עמד לדבר, אך כלום לא יצא מפיו. שום רעיון או ווארט מתוחכם שקיוויתי שיחיה את נפשי לא שמעתי.

האכזבה עוררה דכדוך. בעוד אני מנסה למצוא את הקשר שלי לכל הבלאגן, מישהו מעלי שפך על החליפה החדשה שלי קצת משקה, אחר דרך על המעיל שלי וגם לא נזהר על כל הסידורים וספרי הקודש שניצבו לפניו בערמה. חסיד אחר ניסה לדחוף לפי תפוח אדמה מבושל ואננס מקולף. "תאכל תאכל, אתה נקי מדי," אמר כשהוא שתוי לגמרי. "נו, צא מעצמך, תהיה בביטול."

"לא, בלי כפייה," הציל אותי המשפיע. "תציע לו שיקח לבד."

"נו תפסיק להיות דוקטור" צעק חוכמולוג אחר. כאילו שחייבים להיות שתויים ולדבר שטויות כדי להשתייך לחסידות. בקושי חייכתי.

נשתה משהו, אמרתי לעצמי, אולי אשתחרר מעט. אולי אתחבר.

לגימה, שתיים וכלום. ההקפדה רק התעצמה. בשביל זה באתי? בשביל זה עזבתי כל כך הרבה דברים? אפילו רעיון חסידי מגובש ויפה אחד לא הצלחתי לשמוע. להתרכז? לא היה סיכוי. מיעוט שעות שינה, רעש ובלאגן. דיסהרמוניה של ניגונים. בשולחן אחד מנגנים אחר ובשולחן ממול, כמו להכעיס, בוחרים ניגון אחר. בשולחן השלישי צועקים סיסמאות וברביעי כולם צוחקים ומשתטים. רציתי לבכות. גופי כאב. המחסור בשינה הורגש היטב. זהו אני רוצה הביתה. עכשיו.

ספרתי דקות לצאת השבת. מחצית השעה של סדר ניגונים. לא נורא, אעמוד בזה. עוד קצת דחיפות מכאן, עוד קצת דחיפות משם. אני לא מפונק, ניחמתי את עצמי. אבל בטח אני לא יכול להגיד שאני נהנה.

ואז לרגע אחד, בניגון אחד, זה קרה. עצמתי את העיניים ולא הרגשתי יותר כאב. לא בגב ולא ברגליים. לא עייפות ולא צמא. רק התמזגות אחת גדולה. אני ועוד חמשת אלפים איש. התמזגות מתוקה שיש בה תחושת שייכות ורוממות. התמזגות שאין בה "אני" אבל יש בה הרבה כוחות.

זה היה רגע נפלא, אך הוא הסתיים במהירות. השבת יצאה ושוב הרגשתי לא שייך. החלטתי לחזור לבית בו התאכסנתי. לנוח. להכין את עצמי לקראת ההתוועדויות המאוחרות. זו לא הנפש חשבתי אלא רק הגוף שכואב.

למחרת הכל דיברו על ההתוועדות הגדולה שהולכת להתקיים בשעות הלילה המאוחרות. אסור לפספס, אמרו הבריות. החלטתי שהפעם אכין עצמי היטב. נחתי כראוי, אכלתי בזמן. צברתי כוחות. ל-770 הגעתי בעשר בלילה. אך הנה, שוב זה חזר. תחושת חוסר השייכות, האכזבה. לזאל הקטן אי אפשר היה להיכנס. בזאל הגדול ההמולה הייתה גדולה מידי עבורי. ניסיתי להשתלב. עליתי, ירדתי, למדתי קצת. התיישבתי פה ושם. אבל הנפש לא התמזגה. הרגשתי שאני מבזבז את הזמן. לפנות בוקר התארגנתי ויצאתי לאוהל. מצב הרוח לא היה מרומם. הרגשתי פספוס. הנה שוב אני כאן, מהנהן, פוגש, אבל חוץ מהזמן באוהל, לא באמת מתחבר.

תשמע סיפור, סח לי הרב שמואל רסקין מחולון בסוף התפילה באוהל, לפני החזרה הביתה. לפני 72 שנים, בתש"ה, הייתה התוועדות מיוחדת עם אחד גדולי המשפיעים. הוא סיפר סיפור על יהודי אחד שלמד את תורת הנגלה והצטיין בה. אבל זה גרם לו להתנפח, עד שהוא, איך נאמר, קצת הסריח. אז הוא התחיל ללמוד חסידות. ובאמת היה לו ראש גאוני והוא הפך להיות משכיל גדול בתורת החסידות. אבל איך נאמר, זה גרם לו עוד יותר להסריח. אז הוא התחיל להתפלל בדבקות. ברוך השם שהיה לו ראש להבין שהוא חייב להשתפר. הוא עבד על עצמו והפך ל"עויבד". אלא שעכשיו כשהיה לעויבד הוא בכלל "הסריח".

זהו עכשיו לא נותרה לו ברירה, הוא התחיל להתוועד. הוא ישב בין החסידים, החברים שלו. הזילו עליו קצת אוכל שמן, דחקו אותו מכאן לשם, לכלכו לו את הבגדים החדשים. הוא ישב בהתוועדויות שלא נאמר בהם כלום. ישב והאזין. לא דיבר. לא הרצה מחכמתו. שתק. התמזג. לאט לאט הוא הפסיק להיות חכם, ומשכיל ועויבד. הוסרו הקליפות. הנפיחות החלה לרדת. הסירחון התחיל להתפוגג.

צריך את זה. אמר רסקין, שכמו קרא את מחשבותיי. זה הכינוס בעיני. באים לכאן כדי להסיר קצת קליפות. רבנים גדולים, ראשי קהילות, שליחים שמגלגלים מיליונים. כולם עוזבים את כותל המזרח וחוזרים להיות "אחד מכולם". לא רבני ם ולא ראשי קהילה. התארים נשארים מחוץ לדלת. יש כאלה שבאים שנים לכינוס, אבל הם מעולם לא היו בכינוס. מעולם לא הרשו לעצמם לחוות את החוויה הזו.

לא ד"ר, לא סופר ולא מרצה, הוספתי משלי ובתוכי. רק נשמה אחת. נשמה אחת הקשורה בכלל הנשמות שיש להן אב אחד. פתאום הרגשתי בר מזל. לא פספסתי. קיבלתי בדיוק את מה שהייתי צריך. התובנה התחדדה והקליפות זוהו. הכינוס קיבל משמעות. עכשיו הבנתי מדוע באתי, מה נפשי צריכה וכיצד אוכל לספק לה את חסרונה.