טרדות הפרנסה
מדוע עול הפרנסה מכביד כל-כך? מהיכן נובעות טרדות הפרנסה? האם יש להן תפקיד או תכלית? האם ניתן להתמודד עם הלחץ הכלכלי? מה המשמעות של להיות עשיר ומהו ניסיון של עוני? אילו תכונות נדרשות כדי להתעשר? כיצד ניתן להגביר את סיכויי ההצלחה בעבודה ובעסקים? האם קיימת סתירה בין כמיהה להתפתחות רוחנית לבין השתוקקות אנושית טבעית לרווחה חומרית?
תורת הקבלה והחסידות מלמדת כי בשל מבנה הנפש המשותף לבני האדם, טרדות הפרנסה מעסיקות את כולנו. יתר על-כן, לשעבוד העבודה תפקיד חשוב לא רק בחיינו הגשמיים אלא גם ובעיקר בתהליך הבשלתנו הרוחנית. מכאן, הקשיים הכלכליים אינם חסרי משמעות. השגת הפרנסה וההתמודדות עם טרדותיה הן פרק בלתי נפרד מחיי האדם וממבנה העולם ובאמצעותן הוא אמור להגשים את תכלית חייו.
בהתבסס על גישה זו, הספר מעניק לקוראים כלים להתמודד עם קשיי הפרנסה במישור המעשי ובה בעת מגלה לכל אחת ואחד כיצד עליהם ליצוק תוכן לחייהם במסגרת עמל יומם.
מבוא – העול ונתיב השחרור
חלק ניכר מחיינו אנו כורעים תחת עול הפרנסה. בגיל צעיר אנו מתנהלים בבטחה, בתחושה שהעתיד טומן בחובו הבטחה לעושר והצלחה. מעין אמונה מתעתעת כי כל טעות אפשר יהיה לתקן ותמיד ייוותר מספיק זמן על-מנת לטפס במדרגות ההצלחה הכלכלית, כך שניתן יהיה לממש גם חלומות רחוקים[1]. אי הודאות לגבי השנים הבאות מגלמת בינתיים אפשרות לכיבוש מחוזות נשגבים.
אולם עם חלוף השנים, בהדרגה, מתערער הביטחון ומתחיל לנקר לו חשש מסוים מפני אותו חוסר ודאות שטומן בחובו העתיד. בד בבד, מתחזקת בנו השאיפה הטבעית לחיי רווחה ונכונות לנטילת התחייבויות וסיכונים לשם כך. החרדות הכמוסות, המצטרפות לשאיפות הברורות בתחום הכלכלי, מעצבות במידה רבה את חיינו הבוגרים והמסלול בו אנו בוחרים לצעוד.
החשש מפני קריסה מזה והרעב להצלחה ורווחה מזה, הם שני צדדים של אותו מטבע המתלכדים יחדיו בכמיהת הפרט להשתחרר מטרדות הפרנסה. כשאדם נתון בקשיים כלכליים, בוודאי ביחס לסביבתו, הוא מרגיש כמי שנכשל בחיים. אף אם הוא משתכר כל צרכו, הוא מצוי בתחושה כי לעולם אין בכך די במסגרת המרוץ לחיי נוחות. ככל שעולה השכר, מתרבים בהתאמה הרצונות ופיתויי הצריכה.
ועוד, המעמסה התעסוקתית אינה גדורה רק במתח בין החשש מכישלון לבין הרצון לשגשוג. היא נותנת את אותותיה גם ברבדים אחרים של חיינו המודרניים. בין היתר היא מתבטאת בתחרות מתמדת ובתחושה שהצלחה, או לכל הפחות הישרדות במשרה מסוימת, יכולות להתקיים רק על חשבון הזולת; בצורך להישאר במקום העבודה עד שעות מאוחרות, רק כדי להוכיח את מידת המסירות למערכת; בהשפלה שבהתכופפות מול ה'אגו' של ממונה, כשלכאורה העתיד המקצועי והכלכלי תלוי בשיקול דעתו הבלעדי; בחשש הכוסס שמא איננו מעודכנים או בקיאים מספיק בתחום בו אנו מעניקים שרות; בלחץ המצמית בפקקים, הנובע מדאגה שאיחור יתפרש כזלזול, למרות הידיעה כי עיכוב של מספר דקות לא יפגע כהוא זה בביצוע העבודה. כך, בלי קשר למצב הכלכלי, יוצר עולם התעסוקה מתחים וחרדות המשפיעים על כל תחומי החיים.
מכאן, אין להתפלא כי פעמים רבות אנו מבקשים כמו לזרוק מעלינו את שעבוד העבודה, להתנער ולמצוא חיי חירות חדשים שיאפשרו לנו להיחלץ מהמרוץ. לעתים חלק מההשקעה בעבודה נועד על-מנת להשיג שחרור זה. רבים משכנעים עצמם כי אם יעבדו מספיק קשה מגיל צעיר ויחסכו בתבונה, יעלה בידם לצאת באמצע החיים ממעגל העבודה התובענית לחיים שבהם שיקולי פרנסה אינם מגבילים עוד. אולם החיפוש אחר התנתקות מכבלי הדאגה למזונותינו, בין אם הוא מתנהל באפיקים רוחניים ובין אם במאמץ להגביר את ההון האישי מתוך מוכנות לשעבד את ההווה כדי שכשיהיה די כסף זמין תיפסק הדאגה מפני מוראות העתיד, מתנפץ על קרקע המציאות המשתנה. נראה כי השעבוד הכלכלי חזק מהרצון לחופש עד שעלינו לשוב ולעמוס על כתפינו את המאבק להשגת הפרנסה ולהסחת הדעת מטרדותיה.
חיבור זה מבקש לברר את יחס הקבלה והחסידות כלפי סדרה של שאלות הקשורות בפרנסת האדם והישגיו בתחום החומרי, ובהן: מדוע עול הפרנסה מכביד כל-כך? מהיכן נובעות טרדות הפרנסה? האם יש להן משמעות, תפקיד או תכלית? האם ניתן להתמודד עם הלחץ הכלכלי? לשם מה צריך לעבוד? מה המשמעות של להיות עשיר ומהו ניסיון של עוני? אילו תכונות נדרשות כדי להתעשר? האם חייבים להתאמץ כדי להצליח? כיצד ניתן להגביר את סיכויי ההצלחה בעסקים?
חומר ורוח
במבט ראשון נדמה כי המודל היהודי האידיאלי לכאורה מתנגש עם המאוויים החומריים. פסגת השאיפות על-פי היהדות עשויה להצטייר כהשגת ביטול הצדדים הגופניים בפני המהות הרוחנית. האדם מתבקש לפנות מעצמו, מישותו, כדי לאפשר לאלוקות לשכון בתוכו[2]. משה רבנו, בחיר הנביאים, שהיה עשיר גדול[3], היה לא יותר מ'עבד נאמן'[4]. בשר ודם שהשכינה דיברה מגרונו על שום שהוא עצמו ביטל עצמו בפניה[5].
יש אף העשויים לגרוס כי העוני הולם את חיי התורה, בהתאם לאמירה כי 'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחייה ובתורה אתה עמל'[6]. ברוב ימות השבוע, שמחת הנפש מתעוררת על חשבון עיצבון הגוף[7]. על-מנת להתקרב לזולת, ובוודאי כדי לגלות את הבורא, האדם נדרש להקריב קורבן מעצמו[8]. הקורבן מביא לידי התקרבות[9]. שמחת הנפש יכולה להיות מושגת רק כשמוותרים על האינטרסים הגשמיים. בכל פעם שאדם רוצה להיות חבר טוב יותר הוא מתבקש לוותר מעט על נוחיותו ופניותיו האישיות. מנגד, יחסים המושתתים על רבדים חומריים הם תמיד תלויי טובת הנאה. האחר נמדד בהם על-פי המידה שבה הוא משרת את התועלת האישית של חברו. הקרבה עבור הזולת שלא מתוך אינטרס, כך נדמה, מנוגדת לעקרונות ההצלחה העסקיים שמתווים כוחות השוק.
יחד עם האמור לגבי ההיבטים הרוחניים ביהדות, זו אינה מקדשת או אפילו מעודדת את הדלות, הסגפנות והעינויים העצמיים[10]. העוני הוא מצב הווייתי רע, שכן מודגש כי 'העניות מנוולתן'[11]. העוני חושף את הצדדים הפחות יפים שבקיום האנושי. יתר על-כן האדם צריך להתנאות בגילויו את אלוקיו, שכן 'זה א-לי ואנוהו' [12]. הכוונה המעשית היא שכל דבר שהאדם עושה והוא לא לשם האדרת שמו כי אם לגילוי אלוקות בעולם, יש לעשותו בצורה נאה ומושקעת[13].
בנוסף מבהירים חכמים שהתפתחות רוחנית קשורה בעושר והצלחה חומרית, 'שכן אין הנבואה שורה אלא על גיבור, בעל קומה ועשיר'[14]. כמה מגדולי ישראל היו עשירים מופלגים, שנהגו ביד רחבה. על רבי יהודה הנשיא, שהיה נשיא ישראל ועורך המשנה מסופר כי היה בעל ממון כה רב עד שניתן היה למצוא ירקות כמו צנון, חזרת וקישואים מעטרים את שולחנו גם בקיץ וגם בחורף[15], למרות הקושי הרב בגידולם במשך כל ימות השנה. מקום אחר מפליג בהערכת מעמדו עד כדי כך שמתואר כי אפילו שומר האורוות של רבי יהודה הנשיא היה עשיר מהמלך הפרסי 'שבור', שנודע בעוצמתו הכלכלית[16]. למרות הונו העצום, מסופר כי לפני מותו עמד מול ריבונו של עולם וקרא כי גלוי וידוע לפניו שהתייגע בתורה ולא נהנה אפילו באצבעו הקטנה מכל עושרו, אלא לטובת תורתו[17]. גם הרבי מהר"ש, האדמו"ר הרביעי לבית חב"ד ובנו השביעי של אדמו"ר ה'צמח צדק', נודע בחוסנו הכלכלי, עד כדי כך שכמה מחפציו האישיים, כמו קופסת הטבק וכלי השולחן היו עשויים זהב. עוד מסופר שפעמיים בשנה היה יוצא מחוץ לארצו, ובכל פעם שהיה יוצא הייתה הרכבת ממתינה לו במיוחד, על קרונותיה ונוסעיה, עד שיגיע ויעלה עליה[18].
שתי התפיסות המנוגדות שהוצגו לגבי פריחה כלכלית וצמיחה רוחנית מעוררות את השאלה האם קיים שביל אמצע או אפשרות לאיזון בין התשוקה האנושית הטבעית לרווחה כלכלית לבין הרצון להתפתח מבחינה רוחנית? האם האדם יכול לבקש שגשוג ועושר ובה בעת לתור אחר הרחבת עולמו הפנימי? האם הפרנסה מחד והגשמת המהות הפנימית מאידך, נעים על מסלול התנגשות, על מסלולים מקבילים שאינם נפגשים, או שלבחירת הקריירה ולאופן ההתמודדות עם נושא הפרנסה יש תכלית מסוימת במסגרת התפתחותו של האדם?
למרות הסתירה האפשרית בין חיים של חיפוש רוחני לבין מרדף אחר עושר וקריירה, פנימיות התורה מלמדת כי לשעבוד הפרנסה תפקיד חשוב לא רק בחיינו הגשמיים אלא גם ובעיקר בתהליך הבשלתנו הרוחנית. הטרדות הכלכליות אינן חסרות משמעות. האדם אינו אמור לצאת לעבודתו כמי שמבקש ל'העביר את הזמן' עד שיוכל להתפנות לדברים החשובים באמת – משפחתו, חבריו, לימודו, תחביביו או עיסוקיו הרוחניים. הוא גם אינו נדרש לשעבד את כל כוחותיו ומרצו לטובת עבודתו. השגת הפרנסה וההתמודדות עם טרדותיה הן פרק בלתי נפרד מחיי האדם וממבנה העולם, ובמסגרתן ובאמצעותן היחיד אמור להגשים את תכלית חייו.
