איך להפוך מאדם קטן לגדול | ארבעת הבנים, פסח
כנגד ארבעה בנים מדברת התורה, בנים שמצויים גם בי. והיא מעודדת אותם לגדול ולצאת מהמיצרים הפנימיים.
מה מאפיין את הילדותיות שבי ואיך עוברים למצב של גדלות.
מקורות
כל התורה דיברה בארבעה בנים – והגדת לבנך –
וכידוע גם פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר1933 בפיסקא "אחד חכם ואחד רשע כו'", שאצל כל אחד מהבנים, הן החכם והן הרשע, ישנו ה"אחד". וכן הוא ע"פ נגלה – כמובן מדברי הרמב"ם1934 שכאו"א מישראל "רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות כו'", אלא שיכול להיות ש"תקפו יצרו הרע .. אנס עצמו בדעתו הרעה", וצריך רק לבטל אונס זה, ואז מתגלית מציאותו האמיתית – בן חכם.
וזהו שבליל הפסח צריכים לענות לכל ארבעת הבנים, גם ה"שאינו יודע לשאול", ש"תפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב"1685, וגם ה"רשע", ולפעול גם אצלם הענין ד"(כנגד ארבעה בנים) דיברה תורה", "דיברה" מלשון הנהגה1686, שהתורה תנהיג אותם – בכדי להוציא את כל הבנים מה"מצרים" שלהם, כי, דוקא באופן כזה יכול להיות כללות הענין דיצי"מ, שהרי כל זמן שיהודי אחד נשאר עדיין במצרים, לא יכולים כל שאר בנ"י לצאת ממצרים.
מַעֲשֶׂה בְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי־בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל־אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.
מגיד, כנגד ארבעה בנים
בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.
חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם. לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל:
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זּאֹת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
תלמוד ירושלמי פסחים י׳:ד׳:
- למה מתחילים בברוך המקום
וזהו גם הטעם שהענין ד"ושננתם לבניך"674 נקבע בקריאת שמע, שזוהי כללות התורה כולה.
ולכן קבעו הפיסקא "ברוך המקום כו'" בהקדמה לענין ד' הבנים דוקא – כי, בשאר הענינים קשור כל ענין עם פרט א' מתרי"ג מצוות, ואילו לימוד התורה עם ד' הבנים קשור עם כללות ענין התורה (ואע"פ שגם לימוד התורה הוא פרט א' בתרי"ג מצוות, הרי החיוב הוא ללמוד אודות כל תרי"ג המצוות, ובמילא הרי זה כולל את כל התורה כולה).
כא. וזהו גם הדיוק "ברוך המקום"675:
כיון שיש להקב"ה כמה שמות, ועד שאמרו חז"ל676 שבעים שמות יש לו – למה בחרו כאן השם "המקום" דוקא?
ולא מספיק התירוץ ש"המקום" קאי על מלכות122, שהו"ע הדיבור, ששייך לפסח שענינו "פה סח" (כנ"ל ס"ב) – שהרי מלכות גופא נקראת בכמה שמות (כמו אדנ"י, שזהו שם שנזכר קל"ד פעמים בתנ"ך677), ועד לשבעים שמות678, וא"כ, אין הכרח לומר "המקום" דוקא.
והביאור בזה:
"המקום" – קשור עם מקום גשמי שבעוה"ז, ששם יורדים הנשמות להתלבש בגופים, ודוקא שם ישנו הענין דלידת בנים, משא"כ במלאכים שאין אצלם פרי' ורבי', כפי שאמר להם משה בנוגע לתורה: "מה כתיב בה, כבד את אביך ואת אמך679, אב ואם יש לכם"680 (דאע"פ שענין המלאכים הו"ע המדות, מיכאל – מדת החסד, וגבריאל – מדת הגבורה, והרי לידת המדות היא ע"י המוחין שנקראים אב ואם, הרי עיקר הענין דכיבוד אב ואם הוא בנוגע לאב ואם כפשוטם).
וזהו "ברוך המקום" – לא שם אדנ"י ששייך למלכות כפי שהיא
בעולם האצילות, או אפילו כפי שיורדת לעולמות בי"ע הרוחניים, אלא דוקא כפי שנמשך במקום גשמי, ששם נמצאים ד' הבנים, כולל גם הבן שהוא ההיפך דחכם – שענין זה אינו שייך באצילות, ששם "לא יגורך רע"681, כי אם למטה במקום גשמי דוקא – וגם עמו מדברת התורה ועד שפועלת בו שיהי' "בן" כפי רצון התורה.
"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"329, והיינו, שבנוגע לכל אחד מהבנים מדברת התורה ומייעצת כיצד להתנהג עמו, ואפילו בנוגע לבן שאין רצונו בענין הגאולה, ועד כדי כך, ש"אילו הי' שם כו'"330, הרי זה רק קודם מ"ת, אבל כשניתנה תורה, מתעסקת התורה גם עם בן זה, ומייעצת כיצד להתנהג עמו, עד שסוכ"ס יהי' בן של תורה. ואין לאף אחד – כולל גם הבן עצמו – שליטה על זה, לשנות זאת.
וזהו גם התירוץ הפשוט על השאלה בנוגע למארז"ל "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", דלכאורה, הרי רואים בעיני בשר, שמלבד ארבעת הבנים שיושבים ב"סדר" ושואלים קושיות, יש רח"ל גם "בן חמישי"331 – אותם יחידים שבכלל לא באים ל"סדר" ובכלל לא שואלים קושיות, והרי גם בן כזה "ישראל הוא"332, וא"כ, צריכה התורה לדבר גם כנגדו ולהתעסק עמו? – כי, גם אם בגופו נמצא במקום אחר, ואינו יושב ב"סדר", הנה בנשמתו ובפנימיותו נמצא גם הוא בשולחן הסדר, ככל הבנים, אלא שישנו מי שמקבל הכל ושואל רק מה צריך לעשות, וישנו מי ששואל קושיות, ועד לקושיא כזו שגורמת שגופו נמצא במקום אחר, אבל נשמתו נמצאת ב"סדר" ושואלת קושיות ושאלות, וחפצה ורצונה שיתרצו את הקושיא, ויוכל להיות כמו הבן חכם.
- תורת מנחם, נב – שנת תשכ"ח – חלק שני, שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ח, 309
התחלת חג הפסח היא בענין הבנים – "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", וזהו כל ענין הפסח – "והגדת לבנך"2122, וגם כאשר הבן יודע (לא רק את הקושיא, אלא גם) את התירוץ, הנה הסדר הוא ש"הבן שואל", ואז עונים לו, ועד שאפילו בנוגע לבן "שאינו יודע לשאול", הנה
ד כוסות – כנגד ד בנים
- שפת אמת, ויקרא, פסח ד׳:ג׳
חכם – חכמה היא חיבור – לא יורדת למעשה
שפת אמת – מצד חקירות השכל שעי"ז היצה"ר מהרהר אחר החוקים ועל זה צריך להיות התשובה מוכן בלב האדם כי לעשות רצון השי"ת יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה.
וזה אין מפטירין כו'. שטעם מצוה של מצה אף שאין בו טעם. מתוק לו יותר ממטעמים.
כוס קידוש ראשונה – הבדלה –
רשע – לא מוכן להתאמץ. מחפש תענוג – למה אני צריך קבלת עול
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם. לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל:
אכפת לו. הוא בא לסדר, אבל לא מוכן לעשות דברים בקבלת עול. רק בתענוג.
והרשע פורק עול ממש. מה העבודה. ואומרו לכם פי' מה כוחו של בו"ד לעבוד להשי"ת. ועי"ז מהרהר אחר השגחה עליונה כמ"ש בספרים. והתשובה. בעבור זה. פי' ע"י שהוא בו"ד ואין לו שכל כראוי חשוב לפניו ית' עבודתינו יותר ממלאכי עליון.
כוס קידוש שנייה- עיקר סיפור יציאת מצרים.
תם – לא חוקר בשכל אנושי. הוא כבר יודע. כל כך בטוח בעצמו
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זּאֹת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
שפת אמת: ושאלת התם ע"י התמימות כשהקב"ה נותן איזה הארה בחסדו בא האדם לידי התנשאות באומרו מה זאת. וצריך לידע שהוא רק בחסד עליון. וזה התשובה בחוזק יד כו' בלי זכיות האדם.
יש התפעלות אבל היא שכלית
תם מה הוא אומר. מי שהוא בבחי' יעקב שנקרא איש ת"ם שואל איך מחברים מ"ה עם זא"ת. כי מ"ה נקרא דבר שאינו מזה העולם רק שייך להקב"ה ושואלין עליו מה זה כי אין בו שום השגה. וזאת נקרא זה העולם. ושואל האיך מחברים שניהם יחדיו. ואמרת אליו בחוזק יד. חוזק יד נקרא אמונה:
כו
שאינו יודע לשאול – לא מתרגש, לא מחובר, אין דעת
ושאינו יודע לשאול הוא בגלות המר שא"י כלל איך לפתוח הלב וע"ז נאמר את פתח לו. וע"ז נותנים השבח. שגאולת מצרים הי' בכל הד' מיני גליות בכלל ובפרט שנמצא בחי' אלו בכל אחד מישראל. ונק' בנים שבאמת נגמר הבנין ע"י החקירות הללו בלב האדם כשזוכה לבוא לדרך האמת ולצאת מהבלי עולם הזה ועניניהם:
"את פתח לו"186 – לא "והגדת לו" או "אמור לו", אלא "פתח לו" דייקא – שעי"ז יבוא לשאול (ולא לומר לו ללא הקדמת שאלתו), והיינו, שהכוונה היא שיחדל להיות "אינו יודע לשאול", וישאל גם הוא2123.
וגודל חשיבות ענין הבנים בחג הפסח – "הבן שואל" – רואים בזה שבלית-ברירה מתייחסים גם לבן הרשע, והיינו, שאע"פ שבדרך כלל הסדר בתורה הוא ש"ברשיעי לא עסקינן"2124, ועאכו"כ להגיש לו את הכסא השני… הנה בחג הפסח מקדישים את מלוא ההשתדלות לפעול עליו שיחדל להיות רשע, ועד שמושיבים אותו בסמיכות לבן החכם, כדי שיושפע ממנו (והיינו, שנוסף על השפעת אביו יושפע גם מחבירו החכם, שכן, לפעמים יכול לקבל השפעה מהבן החכם עוד יותר מאשר מאביו).
כוס קידוש רביעית – כנגד ההלל
בין כוס שלישית לרביעית לא ישתה – כדי שירגיש שיפעל עליו
ב"ה, י"א בחודש הגאולה, ה'תשי"ב
ברוקלין,נ.י.
אל תלמידי הישיבות, ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
ברשות הרבנים הגאונים שליט"א, מנהלי הישיבות, הנני פונה אליכם בזה ידידי, תלמידי הישיבות, ביחוד, נוסף על מכתבי הכללי מראש-חודש ניסן.
תחלת חג הפסח, המתקרב ובא אלינו ועל כל ישררל לטובה, הוא עריכת ה"סדר", אשר כל אדם צריך להיות "חרד באימה לקיים מאמר חכמים שתקנו מצות הסדר והגדה… שאין שום דבר ריק בהן".
וכנגד ארבעה בנים דברה תורה בענין והגדת לבנך: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. וסמך, בעל ההגדה, לבן רשע תיכף לבן חכם, ובתוספת וא"ו "ואחד רשע" – וא"ו המוסיף.
זאת אומרתף א) גם לבן רשע יש תקוה, כי המקום מזמין לו בן חכם שיכול להפיע עליו ולעזור לו להיטיב דרכיו – ובלבד שיתוסף, מי שהי' רשע עד עתה, לחכם, וייעשה טפל אליו. ב) אין לחכם לומר מה לי ולרשע, יאבד ברשעו -כ כל ישראל ערבין (ומעורבין) זה בזה, ועל כל אחד מוטל להשתדל להחזירו למוטב, ובלבד שיזכור תמיד שהרשע נתוסף נטפל אליו, להיות מושפע ומקבל מהחכם, ולא להיפך. ג) על החכם לזכור תמיד אשר פתח חטאת רובץ, וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, וצופה רשע (שבקרבו) לצדיק ומבקש להמיתו – ולכן צריך לדקדק על עצמו ביותר, ולבקש רחמים שהקב"ה יעזור לו, שרק בזה – יוכל לו לרשע שבקרבו.
ואם בנוגע לרשע צריך להשתדל לעזור לו (בזהירות הראוי', כנ"ל), על אחת כמה וכמה – בנוגע לתם (טפש) ובנוגע לשאינו יודע לשאול.
וכשהבן חכם מוסיף ומצרף ומזכך ומגבי' את הרשע, והתם, ושאינו יודע לשאול, אשר בכל אחד מהם בא וא"ו המוסיף בתחילתו, וא"ו דא אות אמת, המשכת ורת אמת, אז ממלאים את בקשתנו: ברכנו אבינו כולנו כאחד.
כמו שהי' בעת שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, ויחן שם ישראל – ל' יחיד.
אשר זהו תכלית ענין יציאת מצרים, כאמור: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה,
אלא שאח"כ גרם החטא ונתגשמו הם והעולם, ועל ידי העבודה עתה, חוזרים ומבררים ומזככים, עד שבימות המשיח יוגמר הבירור ויזדכך גשמיות הגוף והעולם ונגלה כבוד הוי'.
