חוויות רוחניות ויום הכיפורים במושב לכיש

פעמים רבות אנו יודעים כי חווינו חוויה מרוממת, רוחנית, רק ברטרוספקטיבה. כשאנו שבים הביתה, למסלול השגרה, אנו פתאום מכירים בכך שלקחנו חלק במשהו מיוחד. בזמן החוויה, האירוע או המפגש, אנחנו דינמיים או מרוגשים מדי מכדי להכיר בכך שחווינו משהו נעלה. המבחן של החוויה המרוממת, במילים אחרות, הוא עד כמה זאת משפיעה עלינו לאחר שהיא הסתיימה.

ביום הכיפורים האחרון התארחנו במושב לכיש, יחד עם עוד מספר משפחות דתיות שאת רובן לא הכרנו קודם לכן. התקבצנו יחד כדי לסייע בתחזוקת מניין פעיל במקום. לכיש הוא מושב חילוני מבוסס, שהתחיל כהיאחזות נחל, מזרחית לקרית גת. כיום חקלאי לכיש אחראים על המותג ענבי טלי המצוינים (שהתכבדנו מהם בכמויות בצאת החג, ואפילו קיבלנו משלוחים הביתה), ולמעט חברי ההרחבות, גידול ושיווק ענבים הוא מקור הפרנסה העיקרי של בני המקום. מבין חברי המושב ישנם שני חוזרים בתשובה, המפעילים כמעט לבדם את בית הכנסת המקומי, ועוד מספר מצומצם של משפחות מקסימות שמעוניינות לקדם פעילות יהודית במקום.

התפילות התנהלו ב'בית העם', בהובלתו של הפסיכולוג אליהו אקרמן, חזן מרשים ואיש אמונה יוקדת, מהישוב קטיף-אמציה הסמוך.

תשאלו איך היו התפילות? את התוצאות נראה במהלך השנה. ובכל זאת, כשתפילת מוסף הסתיימה ב-14:35 ותפילת מנחה התחילה ב-14:45, הסקתי כלל אצבע משמעותי לגבי חוויות רוחניות, שבתות וחגים. וזה הולך כך:

השבתות והחגים המוצלחים ביותר, הרוחניים והנעלים, הם אלה ש'מתפספסת' בהם מנוחת הצהריים. האירועים האישיים והחברתיים המעולים ביותר, הם אלה שלמרות העייפות, השינה נתפסת כמיותרת.

שלא תבינו לא נכון, כמובן ש-7 שעות תפילה ועמידה על הרגליים ממש מזמינות מנוחה קצרה ואגירת כוחות להמשך, וודאי ששינה בשבת היא תענוג. אבל כשהחוויה היא כה מרוממת, הוויתור על מנוחת הצהריים איננו בבחינת הקרבה, כי אם וויתור הנערך ממילא.

שני סוגי טיפוסים ושני קולות

לא הייתי מלאה אתכם בתובנה הפשוטה והאישית הזאת לגבי ההתרוממות הרוחנית הנפלאה שחווינו ביום הכיפורים המוצלח כל כך והאירוח הנדיב ורחב הלב, אלמלא הדברים היו מתקשרים למתח הדתי, ברמות שונות, המתקיים ברבים מהיישובים ובתי הכנסת ברחבי הארץ.

ישנם כמעט אינספור חלוקות על פיהן ניתן לסווג את באי בתי הכנסת. קטגוריה אחת היא בין אלה שתמיד מבקשים לזרז את התפילה, לקצר את ההקפות, לוותר על הקורבנות, להריץ את הפתיחה, לסמן וי רק על השירים החשובים, ולמהר לצ'ולנט של שבת כבר ב-10:30 בבוקר.

למולם, בקוטב השני, אלה שרוצים להתענג על כל מזמור, להטעים כל הברה, להאריך בתפילת העמידה עד אין קץ ולא לוותר על שום קטע תפילה או ניגון.

כפי שתיאר תומס קון את המבנה של המהפכות המדעיות, אפשר לאפיין את דרכי התפתחותן וצמיחתן של קהילות דתיות. כשיש מספיק מבאי בית הכנסת שהמחויבות שלהם לפרדיגמה, תפיסת העולם השלטת במקום, הולכת ונסדקת, הדבר מבשר שבית כנסת נוסף עומד לקום בקרוב ובקרבת מקום, או שהפרדיגמה החדשה תכבוש את מקומה תחת החדשה בבית הכנסת הקיים, כשיתמכו בה רוב של מתפללים.

החלוקה הזאת היא לא רק הבחנה בין שני סוגי מתפללים, אלא גם מאבק בין שתי תנועות נפשיות שקיימות אצל רובנו. תנועה אחת שמתבטאת ברצון לקצר ולהמשיך לסדר היום, ותנועה אחרת המחפשת משהו אחר, עוצמתי ופנימי.

מי צריך לנצח?

לכאורה יום הכיפורים הוא היום המתאים להאריך בתפילות. הצמים לא ממהרים לשום מקום. הסעודות לא דוחקות. נעים להעביר את הזמן בחברותא. התפילות מרגשות. ובכל זאת רוב המניינים מצליחים איכשהו לארגן שעתיים הפסקה.

הדבקות של המתפללים שאינם דתיים בבית העם בלכיש יכולה ללמד כי המאבק המדובר איננו מאבק בין אדוקים יותר ופחות, קיצוניים יותר ופחות. זהו מאבק בין הקול הפנימי התר אחר משמעות ותוכן. קול הבא ממעמקי הנשמה ושאינו מוכן לכמת כל רגע ולשעבד כל דקה לטובת המרוץ, לזכות תפיסת המציאות כמערכת של הספקים והישגים, תועלות והפסדים.

הקול למולו הוא הקול הטבעי. בלעדיו כנראה לא היינו מגיעים להישגים כלשהם בחיים, בעבודה ובמשפחה. הוא מחבר אותנו לחיי המציאות, להנאות הגופניות, לצורכי הגוף.

ההתנגשות הזאת ניכרת בגלוי ובעוצמה ברגעי שיא חווייתיים, בשעות מיוחדות, אך הוא צריך להתקיים אצל כולנו גם בכל יום ורגע מימות השבוע. זוהי זירת התנגשות בריאה האמורה להוליך אותנו לכדי איזון נפשי. האמת שלא רק שמדובר במאבק בריא, אלא גם בכזה שלעולם לא נוכל להתעלם ממנו. הוא נטוע במבנה הנפש שלנו ודורש מאיתנו הקרבה או כניעה בכל רגע.

ביום הכיפורים טוב שהקול הרוחני ינצח. כך גם בשבת ואפילו כשאתם יוצאים לחופשה משפחתית. אולם גם בחיי היומיום צריך לתת לו מקום. הוא נועד להפרות השגרה, לצקת לממד הזמן תוכן ומשמעות. לעצב את חיינו נכון יותר, מבלי לאבד את היכולת לפעול בהם כראוי. שאחרת, מי שאינו מתיר לקול הרוחני שבתוכו להישמע בימות החול, יסבול גם בסופי שבוע. הוא עתיד לתכנן במשך שבועות חופשה איכותית, להשקיע בה כסף ומשאבים, וכשכבר יגיע לאותה חופשה, ראשו ינדוד למחוזות אחרים, לעסקיו, לחופשה הבאה, לדאגות ולטרדות, לצורך להזדרז ולסמן וי על מקומות בהם ביקר. לחופשה הוא יצא אבל מעולם לא באמת היה בה.

נדמה לי שהתפילות בלכיש נטעו בכולנו תובנה כי חיים של משמעות הם חיים הדורשים אימון, תרגול ומודעות. מהחוויה של יום הכיפורים צריך לצאת אחרת מהאופן שבו נכנסנו אליה. ההתחדשות של יום הכיפורים היא בהבנה שאם העולם נברא כל רגע מחדש, גם אנחנו, בכל עת ובכל מקום, מסוגלים להמציא את עצמנו מחדש, כשאנחנו מקלפים מעלינו קליפות של לחץ חברתי, הורים דוחקים, חרדות סביבתיות, פרספקטיבות לגבי איך שאנחנו חושבים שחושבים עלינו, וכן הלאה משקלות המכבידות עלינו את חיינו.