"חוזרים קדימה" והפספוס של עולם המחקר את הבעל-שם-טוב
מדי כמה שנים רואה אור ספר אקדמי המתיימר להציג את הבעל-שם-טוב ברוח חדשה, בדרך כלל על יסוד אותם מסמכים ידועים זה מכבר. באחרונה ראו אור שני כרכים מאת פרופ' רחל אליאור: ישראל בעל שם טוב ובני דורו-מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, המנתחים את עולמם של ראשוני החסידים ואת הקשרים בין שלושת המגמות: הקבלה, החסידות ואיך לא, השבתאות.
את הספר החדש טרם הספיקותי לקרוא. אבל אני מקווה שאחרי עשרות שנות מחקר אקדמי אודות מייסד החסידות, גם מחקר זה לא יפספס את הרלוונטיות של הבעל שם טוב.
מי שקורא את מחקרו, הישן יחסית במושגים אקדמיים, של פרופ' משה רוסמן, הבעש"ט מחדש החסידות, יכול להתרשם בקלות מהמגמה. החוקרים יושבים בספריות ובעיקר מתווכחים זה כנגד זה. האם הבעל שם טוב היה מיסטיקן או למדן? מרפא בתחומי המאגיה והכשפים? מאילו מקורות הוא הושפע? האם הוא פנה למעמדות הנמוכים, לשולי החברה או לממסד עצמו? כיצד ייתכן שאין מספיק מסמכים אודות דמותו?
קצת לפני פרסומיו של פרופ' רוסמן, עוד התווכחו האם הבעל-שם-טוב היה בכלל קיים ועד כמה הוא הושפע מכתות נוצריות מיסטיות שוליות. לאחר שרוסמן מצא תעודת פטור של הבעל שם טוב מתשלום מסים, נמצאה הראייה לקיומו של אבי תנועת החסידות. בספרו רוסמן פורס סקירה היסטורית ארוכה, ארוכה מדי לטעמי, שלא תמיד קשורה בצורה הדוקה לשאלות המחקר, ומבקש להוכיח כי הבעל שם טוב לא היה חדשן או מהפכן במידה בה מייחסים לו, כי אם נתן ביטוי למגמות ודפוסי מחשבה שהחלו רווחים. המחקר מרתק. הפרשנויות וההערכות מבוססות. ובכל זאת גם אחרי שמסיימים את קריאת 260 העמודים בספר לא ברור בדיוק מה היה גורם המשיכה ומקור הכוח של הבעל שם טוב ששרד עד היום. נו, אז היה או לא היה רופא מוכשר, מאגיקן שהתחבב על אלו או על אלו. לא חסרו כאלה בהיסטוריה של העם היהודי ושל העמים בכלל, ושמם של אלה לא נודע למשך דורות.
אולם אם רק נוטשים את העולם המחקרי ונכנסים לשיעור חסידות, בנקל עומדים על תרומת הבעל-שם-טוב, שעדיין אקטואלית, עדיין מרגשת ועדיין מניעה אנשים לקבל על עצמם חיי תורה ומצוות.
"חזרה קדימה"
השבוע שודר בערוץ הראשון הפרק הראשון בסדרה "חוזרים קדימה" (גללו מטה לצפייה בתוכנית המלאה). הפרקים, בהנחיית מאיר סוויסה, עוסקים בתופעת החזרה בתשובה או החייאת המקורות בקרב דמויות מעולם התרבות והאומנות. האמנים על-פי כישוריהם, מציגים את החוויות שהם חוו וחווים בדרך מושכת, מרתקת ואפילו קסומה.
בפרק הראשון רואיינו השחקנים גולן אזולאי, גילי שושן, דני שטג, איה קורן, שרון רוטר, אריאל זילבר, וקובי אוז. אוז הוא יוצא דופן בהגדרתו את התהליך שהוא עובר כלא הלכתי. על תקן פרשנים או מדריכים היו שני חוזרים בתשובה וותיקים: הרב גיסין והרב קלמן. השאלה הראשונה שנשאלו המרואיינים היא מה הסיבה לשינויי שעשו בחייהם.
באופן כללי אפשר למצוא מבין דברי המרואיינים שלוש תשובות שקיבלו הצופים לשאלה מדוע בחרו אותם מפורסמים להתקרב אל היהדות.
1. מאיר סוויסה, קול בודד, הצביע על הסיבה שיכולה לאפיין רק את הציבור הספרדי – זיכרון של בית אבא. זיכרון הנעימות, המתיקות, הריחות החריפים, ההקפדה של ההורים. משיכה רומנטית לעבר נוסטלגי. לרוב, נוטים לזלזל בסיבה הזאת של סוויסה. אולם נדמה שמחקר אמפירי יגלה שלא חב"ד ולא ברסלב ולא בראש יהודי מובילים באחוזי קרוב הלבבות לחיי תורה ומצוות. כוחות של יוצאי ספרד בפריפריה, ודמויות כמו הרב יורם אברג'יל והרב בוגנים, אלה שרחוקים מהתקשורת ומהבלוגים (יוצא דופן הוא הרב זמיר כהן), הם המושכים ביותר קהל. קהל מזרחי כמובן. אם אתם לא מזרחיים ולא מהפריפריה, כנראה אתם לא מכירים את התופעה, שכמובן אינה מנותקת מהפעילות של הקבוצות האחרות לקידום המחשבה היהודית.
2. דני שטג, גם הוא שונה מהאחרים, הציג את הסדירות הטבעית שמשכה אותו. כמו אברהם אבינו גם הוא התבונן בנפלאות הבריאה. במהלך טיול אפריקה הוא ראה ציפור ורודה עפה באמצע מדבר צחיח. השאלה לדבריו ניקרה בראשו – מי נותן לציפור חיים. לאחר הציפור ראה גם פיל, ושאל מי מעניק חיים לפיל באמצע שום מקום. עם השאלות נפל האסימון – יש כאן בורא הדואג לברואיו. יש בעל בית לבירה.
3. שתי הסיבות הראשונות אפיינו מיעוט של המרואיינים. הרוב המכריע הצביע על החיסרון, החסך שבעולם הזוהר, בחיים התל-אביביים. הריקנות שהתמלאה מחדש על ידי הכרות עם עולם החסידות. הצלילה פנימה, הכרת העצמי.
תיאור החיסרון בעולם החילוני איננו מספיק. אם יש חיסרון, מי אמר שהתשובה חייבת להיות בעולם היהדות? במובן הזה צודקת הביקורת וחבל באמת שהמרואיינים לא נשאלו שאלות קשות יותר. לא שאלות מקנטרות אבל קשות יותר – ובלשונה של סמדר השילוני: מה מיוחד בעם היהודי? מה היחס לנשים ביהדות? האם יש קשר בין המצוות לעולם מוסרי? וכן הלאה.
חבל שלא נשאלו שאלות מעין אלה, כי התשובות היו מציגות את תהליך התשובה בצורה אותנטית יותר. אבל חכו, יש עוד שלושה פרקים.
אין עוד מלבדו
מה יש באותו חיסרון שמושך אל התשובה, אל הקב"ה? כאן אנחנו חוזרים אל החלק הראשון של הרשימה, אל התרומה של הבעל שם טוב ליהדות.
אחרי האר"י, הבעל שם טוב תרם גילוי חדש להבנת הבריאה. ובזכות התרומה הזאת, הנעלמת מהמחקר, הוא הפך נערץ ויותר מכך רלוונטי עד היום.
בפשטות, הבעל שם טוב גילה או האיר על גדר חדש במצוות אחדות הבורא. הבעל שם טוב הסביר את המשמעות העמוקה של 'אין עוד מלבדו'[1].
מה הכוונה ב-אין עוד מלבדו? הכוונה היא לא רק שאין בורא אחר חוץ מהקב"ה. דעה זו היא ברורה מאליה עבור האדם המאמין, ואין צורך להדגישה. הכוונה של הדברים היא כי אין עוד שום מציאות חוץ ממציאותו של הבורא. אין עולם עצמאי הפנוי מנוכחותו של הבורא. הבורא מצוי בכל. קביעה זו היא הרבה יותר קשה לעיכול, הבנה והפנמה.
כך למשל אם היינו מתארים את הקב"ה רק כבלי גבול, כאינסוף, לא היינו יכולים לומר ש'אין עוד מלבדו' או שהכל בבחירתו, מאחר וככזה לא הייתה לו שליטה על הממד הגבולי. לכן הקב"ה הוא גבול והעדרו, הוא למעלה מהזמן והמקום ובכל זאת הוא בתוך הזמן והמקום בו זמנית.
ידיעתו של הקב"ה את העולם היא לא כמי שיודע ידיעה חדשה אלא כמי שיודע את עצמו. כיוון שאין עוד מלבדו, ידיעת העולם היא ידיעה עצמית. בידיעת עצמו הקב"ה מכיר את כל הנמצאים, עליונים ותחתונים, הקטנים שבברואים והשפלים שבהם.
החיסרון הוא מתנה
עכשיו אפשר לחזור לתחושת החסך, הריקנות, המשיכה שמתארים גילי, גולן, איה, שרון והאחרים. מדוע דווקא הם חזרו בתשובה? החיסרון הוא סוג של מתנה. סיוע מהקב"ה. במאבק הגלדיאטורים שתואר ברשימה הקודמת הקב"ה הושיט עזרה קלה בדמות חיסרון. הוא קשר את הרגל של שור הבר לאדמה. הנפש האלוקית זכתה באפשרות לבצבץ לרגע. לרגע ניתנה לאותם ברי מזל האפשרות להזדהות עם המתיקות הזאת – שאין מציאות אחרת מלבד מציאות הבורא. הכרה מרפאת שמרככת את תחושת היישות. ולכן כשאיה מדברת על הכרת האני הפנימי, היא כנראה מדבר על הכרת מציאות הבורא ולא על הכרת ה"אני" האגואיסטי ואגוצנטרי. אותו דווקא כדאי פחות להכיר ועמו כדאי פחות להזדהות.
למה הם חזרו בתשובה? הקב"ה עזר להם קצת בקרב. אבל המאבק ממשיך וביתר שאת. מעכשיו הקרבות הופכים להיות קשים יותר. לכן חבל שלא נשאלו שאלות קשות יותר, המבטאות את עוצמת המאבק, את האתגרים שבתהליך התשובה, את הנפילות, הנסיגות, ההפסדים, הפציעות.
בעל התניא הוא שעזר להכיר טוב יותר את הקרבות. הבעל שם טוב הכין עבורו את התשתית. והתשתית היא הידיעה שמדובר בזירה מדומה. מאחוריה עומד אין עוד מלבדו. אין מציאות אחרת מלבד מציאות הבורא. בעלי התשובה, שהבעל שם טוב כל כך רלוונטי עבורם, טעמו משהו מאותה הכרה. הטעם משכר, והוא הוליך אותם להתקרב אל הבורא בכלים הנכונים. אבל אי אפשר לטעום יותר מדי. קצת בדומה לנופל, לחיים גראביצר, שרצה בכל מאודו לחיות את "אין עוד מלבדו", כשנפסקים המאבקים החיים עומדים בסכנה של איבוד הקשר למציאות או לאידך נטישת עולם המצוות.
לתקציבי הענק ואלפי שעות המחקר האוניברסיטאים יש חשיבות. הם עוזרים להכיר קצת את מזרח אירופה של לפני כמאתיים וחמישים שנים, להתדיין סביב אגרות, לפענח כתבים. אבל את ההרגש האמיתי שהוריש הבעל שם טוב אפשר לקבל רק כשמבינים את עוצמת ההפנמה התודעתית של "אין עוד מלבדו".
***
כאן רשימה המתייחסת לפרקים הבאים בסדרה.
***
[1] דברים, ואתחנן, ד, לה.
שלום רב,
איך כותבים ככה? בלי לקרוא את הספר? אם לא הספקת או שזה גדול מדי אז תן למישהו אחר לכתוב. לא כך? פשוט לא ציפיתי ממך…
אין שום קשר בין מה שכבר נכתב קודם ובין הספר הזה. הוא ייחודי ועומד בפני עצמו. זוהי יצירה, שכל פרק בה הוא ספר בפני עצמו.
תודה.
גראביצר, הוי גראביצר, זה ממש בתוכנית. תודה
אני מתעניין זה זמן בפוסטים שלך,
אבל דווקא עכשיו תפסה אותי הפניית אגב שלך;
אולי דווקא כהמשך לחוסר העיסוק בשאלות הקשות בהם נתקלים חוזרים בתשובה, אפשר לייחד פוסט לחיים גראביצר והנושא אתו מעלה? אני חושב שהוא שווה את זה.