לצעוד יחד במבוך – סיכום שבת הכנה לי"ט כסלו עם קהילת "אור מנחם" באשדוד

ברגע שהניגון החל להתנגן ברקע, מצאתי את עצמי זולג ללא מעצורים. בלי סיבה, בלי מחשבה מקדימה. שום דבר לא קרה, אבל הדמעות לא פסקו. כאילו משהו פנימי התעורר. משהו שלא ציפיתי לו. 

יש סוג של דמעות, מוסבר בתורת החסידות, שאינן עולות מהרגש אלא ממקום גבוה יותר בנפש. כשמאיר אור גבוה, כזה שהשכל אינו יכול להכיל, יורדות הדמעות.

הגענו הביתה באמצע הלילה אחרי שבת מוצלחת, עמוסת פעילות, שיחות והתוועדויות. התארגנו בזריזות לשינה. ניסיתי להירדם, אבל משהו לא איפשר לי. הייתי חייב לשמוע שוב את הניגון מליל אמש, ליל שבת.

אחרי סעודת שבת שמחה עם כמאה וחמישים מחברי קהילת אור מנחם בשכונת י"ז באשדוד, התיישבנו קבוצה מצומצמת של חברים להתוועדות. במהלכה הרב בחר ללמד את הניגון העמוק הזה. ניגון "כלות הנפש" הוא נקרא. שתי בבות סך הכל, שכל אחת מהן הרטיטה את נפשי. במשך השבת נפשי יצאה אל הניגון. לכן כשהגעתי הביתה הזדרזתי להפעיל את הלינק לניגון שנשלח אלי.

"פעם" אמר הרב עמאר בליל שבת, כ"שוותיקי החסידים היו רואים איזו תנועה לא רצויה, הם לא היו מטיפים מוסר או נושאים נאומים חוצבי לבבות. הם היו מנגנים ניגון ומעבירים את הניגון הזה הלאה. שהניגון יעשה את שלו. יעורר את הנשמה. שהניגון ישלח את האדם לחפש את הדרך החוצה מהמבוך."

"יש כמה דרכים לעורר נשמה", הוא המשיך. "לפעמים היא מתעוררת על-ידי רעיון שכלי. לפעמים על-ידי נגיעה בעולם הרגש. לפעמים על-ידי חום. הדרך הכי עוצמתית בעיני לעורר את עצם הנשמה היא על-ידי ניגון. ניגון עומק. ניגון שנוגע במקומות הכי עמוקים ומעורר תנועה שלא מתפעלת מהעולם." 

הרב מנחם מענדל עמאר הוא דמות מרשימה וכריזמתית במיוחד. חסיד של פעם. כזה המסור לפנימיות אך פועל בכלים של היום. הוא ממוצא מרוקאי, נולד בפריז, למד בארה"ב, שימש רב קהילה באוסטרליה ולבסוף הגיע לאחת השכונות היוקרתיות באשדוד. שכונת וילות הממוקמת דקות בודדות מחוף הים. בשכונה הוא טיפח קהילה גדולה שפועלת בתוך מבנה מפואר ורחב ידיים, אבל דמותו כבר מוכרת גם מחוץ לקהילה. בזמן הבחירות, כשהרוחות התלהטו, הוא ניסה לפשר בין הזרמים ולרכך מחלוקות. אשתו, חנה, מאמנת הורים וזוגות בקהילה ומחוצה לה. ששת ילדיהם חיים גם הם בתודעת שליחות. כשהרב נעדר, הבן הבכור, תלמיד ישיבה סך הכל, מעביר שיעורים ומנהל את הסעודות במקום אביו.

"אשדוד מאוד סואנת. לא תמצא פנימיות בכל מקום." אמרו לי בסעודת ליל שבת בני זוג שעברו להתגורר בשכונה אחרי מספר שנות שהות בארה"ב. "אבל הקהילה הזאת היא משהו אחר. מעין אי בזמן ובמרחב שמאפשר לאנשים להתחבר לעצמם. אי של חיבור ועוצמה."

בתוך הסעודה הרב עמאר דיבר. אי אפשר היה שלא לשים לב לכבוד שחולקים לו בני קהילתו. כבוד מסורתי למי שמשקיע את חייו בשליחות ובחיי תורה. גם בשיחות שנשא בשעה מאוחרת הוא לא וויתר והתעקש על דברי עומק. שאלתי אותו איך זה שהוא נושא דברים עמוקים ומתוקים שכאלה, התכנים הפנימיים ביותר של החסידות, לפני קהל כל כך גדול בשעה כל כך מאוחרת.

הוספתי גם שלא נראה לי שזו קהילה של למדנים, אלא של אנשי עסקים, בעלי מקצועות חופשיים. אנשים עובדים שלא בהכרח באים ממסורת למדנית ולכן אולי קשה להם עם התכנים.

אסביר לך, ענה לי הרב. אני יודע שלא כולם מבינים הכל. ההבנה מתחדדת בהדרגה. אבל הנשמה שומעת את הדברים, שומעת את הניגונים ומתעוררת, נדבקת. היא מזהה משהו פנימי ואמיתי. בשביל זה אני פה. מי שמצטרף לקהילה מקבל על עצמו שהוא יוצא למסע פנימי.

זוהי לא קהילה של קיצורי דרך, של מי שרוצה להתפרק. זו קהילה שרוצה להשיג משהו. לגלות חיים אמיתיים. תראה, לכל אחד מהעשרות הרבות של חברי הקהילה יש כאן תפקיד. תפקיד מחייב. אחד אחראי על שיעור התניא, האחר על הכיבוד, שלישי על הפקת האירועים. הקהילה היא של כולם ולא שלי. כולנו יחד באותה תנועה של חיפוש אחר הדרך לצאת מהמבוך.

אחרי תפילת השבת שוחחתי עם בחור צעיר, נשוי טרי, שנראה שרק לא מזמן הניח כיפה על ראשו באופן קבוע. מה אתה מוצא כאן שאלתי אותו. איך אתה מסתדר עם תפילת שבת שמתחילה ב-8:30 ומסתיימת ב-12:00 בצהריים.

"אגיד לך בכנות", ענה, "תמיד הייתי מסורתי. אבל הרגשתי שמשהו חסר. זה נחמד שיש כאן מבנה מפואר, אבל זה לא העיקר. כאן תפסו אותי התנועה הפנימית, הניגונים, השיחות העמוקות, התביעה מכל אחד להיות חלק ולהפיק מעצמו יותר. יש כאן סוג של חינוך עצמי שלא רואים יותר. הרוב כאן ממוצא ספרדי, אבל מתחברים לגמרי לסגנון החסידי שהרב מנהיג."

בדרך חזרה, אחרי שנפרדנו מהרב ובני משפחתו, שאלתי את עצמי את השאלה המתבקשת. מדוע הרב עמאר שלח אותי דווקא עם הניגון הזה. מה הוא רצה לומר לי שאני צריך לתקן. לא היה לי קשה למצוא את התשובה. הדרך לתנועה של אמת ותנועה של פנימיות היא עוד ארוכה. אבל הניגון בהחלט עזר לה להתעורר.

***

סיפורו של ניגון

כשקראתי את סיפורו של ניגון כלות הנפש, הבנתי שלא יכול לרדת לעולם ניגון כל כך עמוק בלי שתהיה מאחוריו דמות מיוחדת. את ניגון כלות הנפש הביא לעולם בחור צעיר שנפטר בצעירותו. מספרים על בעל הניגון, הלל פרוטקין, שדחה יבשושיות וחיצוניות אך גם מאס בהתלהבות רגעית המתלהטת ודועכת מיד. הוא היה חסיד של הרבי הרש"ב, הרבי החמישי של חב"ד, והשקיע את זמנו בהתבוננות מעמיקה. הוא חיפש את הדבקות ובכל תנועותיו, כך מספרים מכיריו, הביע צמאון. הוא עלה לארץ במצוות רבו כדי להקים את הישיבה בחברון. כששב לליובאוויטש, גויס לצבא הרוסי, סרב לאכול אוכל לא כשר ונפטר מתוך חולשתו.

השבוע פגשתי את הכנר מרדכי ברודצקי ושאלתי אותו על הניגון. הוא אמר לי ששמע את הרב גינזבורג אומר שאפשר להתפלל את כל מילות התפילה עם הניגון הזה. לא התפלאתי. מאז, בכל עת שאני מנגן לעצמי את ניגון כלות הנפש אני חש שנפשי דבוקה בזו של הלל'קע, כך כינו אותו חבריו. ובכלל, עלה בדעתי שאולי ישנו שם מתאים יותר. לניגון שיכול להשפיע כל כך על הנשמה לא הייתי קורא כלות הנפש, אלא ניגון תחיית המתים.

* הרב עמאר הוא גם מוזיקאי מחונן שהפיק ארבעה דיסקים. האחרון נקרא געגועים. ניתן להאזין לו בלינק הזה. ניגון כלות הנפש הוא הניגון השני בדיסק.

* לקריאה נוספת על אודות הניגון