לראות מעבר לחסרונות | פסיכולוגיה בפרשה, נצבים וילך

ראיית החסרונות, גם אם הם באמת קיימים, יוצרים במוקדם או במאוחר ריחוק. איך מתגברים על ראיית החסרונות ומה נרוויח מכך.

מקורות

שיחת הרבי מליובאוויטש, נצבים וילך תשמ״ב

אגרת הקדש, י״ח

כְּתִיב: ״מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ, אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים״.

הִנֵּה ב׳ מִינֵי אֲהָבוֹת הֵן, הָאַחַת – ״אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים״, דְּהַיְינוּ, שֶׁמִּתְעַנֵּג עַל ה׳ עוֹנֶג נִפְלָא בְּשִׂמְחָה רַבָּה וַעֲצוּמָה, שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ וּכְלוֹתָהּ, בְּטָעֲמָהּ כִּי טוֹב ה׳ וְנָעִים, נְעִימוּת עֲרֵיבוּת עַד לְהַפְלִיא, מֵעֵין עוֹלָם־הַבָּא מַמָּשׁ, שֶׁנֶּהֱנִין כוּ׳, וְעַל זֶה כְּתִיב: ״שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה׳״; וְלֹא כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה.

וְזוֹ הִיא בְּחִינַת ״כַּהֲנָא בִּרְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״עֲבוֹדַת מַתָּנָה וְגוֹ׳ וְהַזָּר הַקָּרֵב וְגוֹ׳״, כִּי אֵין דֶּרֶךְ לְהַשִּׂיגָהּ עַל־יְדֵי יְגִיעַת בָּשָׂר, כְּמוֹ הַיִּרְאָה, שֶׁשּׁוֹאֲלִין עָלֶיהָ: ״יָגַעְתָּ בְּיִרְאָה״, וְ״אוֹי לְבָשָׂר שֶׁלֹּא נִתְיַיגֵּעַ בְּיִרְאָה״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״רֵאשִׁית חָכְמָה״, וּכְתִיב בְּיִרְאָה: ״אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְגוֹ׳״, מְלַמֵּד שֶׁצְּרִיכָה יְגִיעָה רַבָּה וַעֲצוּמָה כִּמְחַפֵּשׂ אַחַר אוֹצָרוֹת.

אֲבָל אַהֲבָה רַבָּה זוֹ [״אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים״], נוֹפֶלֶת לָאָדָם מֵאֵלֶיהָ מִלְמַעְלָה בְּלִי שֶׁיָּכִין וִיכַוֵּון לָהּ, אַךְ וְרַק אַחַר שֶׁנִּתְיַיגֵּעַ בְּ״יִרְאַת הָרוֹמְמוּת״, וְהִגִּיעַ לְתַכְלִית מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג מִמֶּנָּה לְפִי בְּחִינַת נִשְׁמָתוֹ, אֲזַי מִמֵּילָא בָּאָה הָ״אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים״ מִלְמַעְלָה, לִשְׁכּוֹן וּלְהִתְיַיחֵד עִם הַיִּרְאָה, כִּי ״דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי אֲמָרִים.

וְהַשֵּׁנִית – הִיא אַהֲבָה וְתַאֲוָה, שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִתְאַוָּה וְאוֹהֶבֶת וַחֲפֵיצָה לְדָבְקָה בַּה׳, לִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים, וְקִרְבַת אֱלֹהִים טוֹב לָהּ מְאֹד, וּבוֹ תַּחְפּוֹץ, וְרַע לָהּ מְאֹד לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ חַס וְשָׁלוֹם, לִהְיוֹת מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל מֵהַחִיצוֹנִים מַפְסֶקֶת חַס וְשָׁלוֹם.

וְאַהֲבָה זוֹ הִיא מוּסְתֶּרֶת בְּלֵב כְּלַל יִשְׂרָאֵל, אֲפִילוּ בִּרְשָׁעִים, וּמִמֶּנָּה בָּאָה לָהֶם הַחֲרָטָה.

אַךְ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מוּסְתֶּרֶת וְנֶעְלָמָה בִּבְחִינַת גָּלוּת בַּגּוּף, הֲרֵי הַקְּלִיפָּה יְכוֹלָה לִשְׁלוֹט עָלֶיהָ, וְזֶהוּ רוּחַ שְׁטוּת הַמַּחֲטִיא לָאָדָם.

וְעַל כֵּן, עֲבוֹדַת הָאָדָם לְקוֹנוֹ הִיא, לְהִתְחַזֵּק וּלְהִתְגַּבֵּר עַל הַקְּלִיפָּה בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, דְּהַיְינוּ, מִתְּחִלָּה לְגָרְשָׁהּ מֵהַגּוּף לְגַמְרֵי, מִמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁבְּמוֹחַ וְלָשׁוֹן וְרַמַ״ח אֵבָרִים, וְאַחַר כָּךְ, יוּכַל גַּם כֵּן ״לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר״ בְּחוֹזֶק יָד, דְּהַיְינוּ, לִהְיוֹת חָזָק וְ״אַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים״, לִהְיוֹת הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת נִגְלֵית בְּגִילּוּי רַב בְּכָל כֹּחוֹת חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁבַּגּוּף. דְּהַיְינוּ, הָעִיקָּר בְּשֵׂכֶל וּבְמַחֲשָׁבָה שֶׁבַּמּוֹחַ, שֶׁהַשֵּׂכֶל יַחְשֹׁב וְיִתְבּוֹנֵן תָּמִיד כְּפִי שִׂכְלוֹ וְהַשְׂכָּלָתוֹ בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, אֵיךְ שֶׁהוּא חַיֵּי הַחַיִּים בִּכְלָל וְחַיֵּי נִשְׁמָתוֹ בִּפְרָט.

וְעַל כֵּן יִכְסוֹף וְיִתְאַוֶּה לִהְיוֹת דָּבוּק בּוֹ וְקָרוֹב אֵלָיו, כּוֹסֶף טִבְעִי, כְּבֵן הַכּוֹסֵף לִהְיוֹת תָּמִיד אֵצֶל אָבִיו, וּכְמוֹ אֵשׁ הָעוֹלָה לְמַעְלָה תָּמִיד בְּטִבְעָהּ לִמְקוֹרָהּ.