יום שישי , מרץ 24 2017

הפער הבלתי נסבל בין הדת לדתיים

"גם הרבנית צחקה לי ונדה בראשה כמסכימה עם הדברים שנאמרו"
"אין משוא פנים לפני הקב"ה…"
"הלמאי נזהרים היהודים באיסור אחר ואין נזהרים באחר?"
יעקב משך בכתפיו
"זו דרכם מאז ומעולם. לפיכך נחרב בית המקדש. על כך בכו הנביאים. היו מקריבים קרבנות, ועושקים יתום ואלמנה. קל לו ליהודי למנוע בשר חזיר מפיו מלשים מחסום לפיו המדבר סרה…
בשלושים וכמה שנות חייו של יעקב עלי אדמות היה חוזר ומשתאה כל פעם בראותו מה רבים היהודים החרדים על קיום מחציתן של מצות התורה, המצוות שבין אדם למקום. אותם יהודים עצמם, הזהירים בכל חומרה, מנהג ואיסור שאין להם אפילו אחיזה בתורה, מפירים בלב קל את המצוות המקודשות ביותר, אפילו את עשרת הדיברות. חפצים הם לצאת ידי הא-לוהים ולא ידי הבריות. אך למה לו לבורא חסדיו של האדם? מה מבקש האב מבניו זולת שלא יהיו מעוולים איש את רעהו? רכן יעקב על הבאר ונאנח. על זאת בכו הנביאים. שמא משום כך אין משיח בא…"

העבד, בשביס זינגר

אולי הפער הזה בין הלכות התורה להנהגות בני האדם, תרמו את חלקם לעזיבתו של בשביס זינגר את חיי התורה והמצוות.

הדת, זהו כלל ידוע משכבר הימים, נרמסת תחת רגלי מאמיניה. הפער הופך להיות בלתי נסבל. הציבור אינו יכול לשאת זאת יותר. הוא מעולם לא יכל. הפער בין הקודקס המוסרי התורני להתנהגויות הסותרות את אותו קודקס תרמו מאז ומעולם להרהורי כפירה והתרחקות מחיי תורה ומצוות.

האמונה כשלעצמה אינה אמורה להיות תלויה במעשי האחר. המאמין נדרש לבנות מערכת פנימית, עמוקה ויציבה, של עולם אמוני. אולם במציאות הדברים הם לא כך. רובנו איננו נהנים ממחשבה עצמאית, מליטוש עצמי של מערכת האמונות, במנותק מההשפעות הסביבתיות. אי אפשר שלא להתרעם על אלו הקוראים להקפדה יתרה על כללי הצניעות, אך נאשמים בעברות מיניות. המטיפים למוסר התורה ונמצאים מועלים בקופת הציבור. המקפידים להתפלל במניין אך מלינים שכר עובדיהם; על המטפחים זקן עבות וחובשים כיפה רחבה, ומדברים בגסות ולשון הרע. אי אפשר גם שההנהגות שלהם לא ישפיעו על ההנהגות של הסובבים אותם.

"לפחות תוריד את הכיפה כשאתה משקר", היא אמירה רווחת. מי שחובש את הכיפה נדרש לעמוד באמות המידה המוסריות שקיבל על עצמו.

כשמנהיגי ציבור, רבנים, תלמידי חכמים, אינם נוהגים בדרך של תוכו כברו, כשיש פער בין העמדות המוסריות שהם מטיפים להן לבין הנהגותיהם האישיות, כשהם נמנעים מעבודה אינטנסיבית על המידות, או כשהעבודה אינה עולה יפה – הפער מעורר ספקות באמונה. יתרה מכך, העדר ענישה מידית לחוטאים, מערערת את בניין האמונה המדוברת.

להנמיך ציפיות

הסלידה מדו-פרצופיות היא טבעית, אך גם נטולת הבנה של מבנה נפש האדם.

מי שקורא בספר התניא, לא יכול להתפעל ממעידות חוזרות ונשנות של חובשי כיפה. הנפש מורכבת מקרבות מתמידים. קרבות בין מאוויים שונים לבין הרצון להתקדשות. אך טבעי שבקרבות מפסידים. לא כדאי ולא רצוי להפסיד, או אפילו אסור להפסיד, אך גם אין מה להתפעל מכך יתר על המידה. זה טבעי שנמצא מישהו שמתקדש כל-כך בשעה מסוימת ושעה לאחר מכן יימצא נופל בהתנהגות פוחזת. כנגד הטבע הזה בדיוק צריך האדם להיאבק בכל עת.

שתי בשורות עיקריות עולות מהבנת המורכבות של הטבע האנושי. מהידיעה שהנפש אינה צומחת בצורה לינארית, כי אם מתרוממת ומתרסקת, מגביהה רום ומושפלת, מובילה לנתינה ורגע לאחר מכן לקפיצת היד. הבשורה האחת היא שהפגימות הזאת היא חלק מהבריאה. הידיעה שרובנו איננו מושלמים וגם לא נוכל להיות, אמורה להקל עלינו. המעמסה כבר אינה כה גבוהה. אפשר להנמיך ציפיות מבני האדם. לדחוק אותם לממש פוטנציאל אינסופי הטמון בהם, אך לא להתאכזב מנפילותיהם. כולנו יכולים להגביה רום, להיות טובים יותר, אוהבים יותר. אבל אם אנחנו מתעוררים ומגלים לפתע שאנחנו לא ממש כאלה, או שהורינו לא כאלה, האכזבה לא צריכה לנפץ עבורנו את עולם האמונה.

הבשורה השנייה נוגעת לשיטת שכר ועונש. שיטה שהחסידות ניסתה כל-כך להפחית מחשיבותה במערכת האמונה היהודית. בראש השנה כנראה לא דנים אותנו כמו שדנים רשעים בבית המשפט. הפרספקטיבה להתנהגות האנושית, כפי שמציע האדמו"ר מסלונים[1], היא אחרת לגמרי.

דיונים לא דינים 

אין אצלנו מניין לחגים אז לא הייתה ברירה אלא למצוא מקום להתארח בו. זכינו בצפת! (לא חסרים חדרים והמחירים זולים, אולי בגלל שכולם באומן). עכשיו הדילמה הפוכה, היכן להתפלל. פיוטים בסגנון ספרדי? קרליבך? תפילות חב"ד? בית כנסת האר"י? ההיצע מרגש. אולי גם נקפוץ לבית כנסת של חסידות סלונים.
אין אצלנו מניין לחגים אז לא הייתה ברירה אלא למצוא מקום להתארח בו. זכינו בצפת לראש השנה! (למרות שנדמה כאילו חצי צפת באומן). עכשיו הדילמה הפוכה, היכן להתפלל. פיוטים בסגנון ספרדי? קרליבך? תפילות חב"ד? בית כנסת האר"י? ההיצע מרגש. אולי גם נקפוץ לבית כנסת של חסידות סלונים. המלצות יתקבלו בשמחה.

הגדרות ומאפייני ראש השנה רוויים סתירות לכאורה. מצד אחד חכמים מעידים על ראש השנה כי זהו יום דין. היום בו מעמיד הקב"ה במשפט כל יצורי עולם. מצד שני ראש השנה כלל לא מוזכר בתורה כיום דין, אלא שבתון, זיכרון תרועה, מקרא קודש.

ביום הדין עוברים הברואים בפני הבורא כבני מרון, כצאן הנסקר על-ידי הרועה על-פי הפרוש הנפוץ. את כולם הוא סוקר, ללא יוצא מהכלל. ברואים שהם בעלי בחירה וחסרי זכות בחירה. כאלה הקרובים אליו וכאלה הרחוקים ממנו. כל נפש וכל בשר עומדים לפניו במשפט בראש השנה, והוא, כמאמר הפייטן: "סופר ומונה ופוקד נפש כל חי, וחותך קצבה לכל בריותיו".

כיצד אפשר למצות את הדין עם מי שהוא אינו בעל זכות בחירה, כמלאכים למשל? על מה הוא נידון אם לא בחר ברע?

ועוד, ראש השנה איננו יום עצב ודאגה, אלא יום חג, שבו מברכים "שהחיינו" ושמחים לקבל את היום באהבה. זהו יום שבו נחמיה אומר לעם "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות, כי הוא יום קדוש לה'". ביום זה לא נאמר לעם לשוב בתשובה ולבכות על חטאים.

המתח ביחס לראש השנה מוצא את ביטוייו במסכת ראש השנה. מלאכי השרת שואלים את הקב"ה, מדוע לא אומרים לפניו שירה בראש השנה ויום הכיפורים, והוא עונה להם: 'אפשר שיהיה מלך יושב על כיסא דין וספרי חיים וספרי מתים מונחים לפניו וישראל אומרים שירה?'

בימים הנוראים מקובל לומר כי אפשר לדרוש את ה' בהיותו קרוב. אולם אם מדובר ביום של משפט ודין, כיצד ייתכן שהמלך קרוב לנידון?

אותה תמיהה רלוונטית ביותר לגבי יום הכיפורים. יום שהוא יום מחילת העוון, יום של פיוס בין בני ישראל לקב"ה. אולם מי שמע על דין שבו הדיין מוחל ומתפייס עם הנאשם. מחילה סותרת את הדין לכאורה.

האדמו"ר מסלונים מצביע על כך שבתפילות ראש השנה לא מובלט עניין הדין, אלא בעיקר נושא הכתרת מלכותו של הקב"ה. כל שנה היא יחידה מיוחדת בבריאה שבה יש התחדשות של העולם ומלכות הבורא. הדין המדובר הוא לא כמו שופט היושב במשפט. זהו לא דין אלא דיון. לגבי כל ברייה מתקיימים דיונים בראש השנה, האם היא ממלאת את תכליתה. האם היא מריקה את זמנה בצורה סתמית או מגשימה את ייעודה.

המדד לדיונים, אפשר להניח, הוא מורכב. נראה שלא נפטרים ממי שלא הגשים את ייעודו, אלא נותנים לו הזדמנות להגשים ייעוד זה. אולם הדיון כולל את השאלה האם הבריאה והבורא זקוקים לאותו נברא גם בשנה הבאה. האם יש טעם להעניק לו קצבת חיים חדשה.

הדיונים הללו מתקיימים ביחס לכל באי העולם, בעלי בחירה וחסרי בחירה. אף אחד לא נפקד ביום הזה. זהו מעין בחינה מחודשת של הפונקציונליות של כל איבר בגוף, והיפטרות מהאברים חסרי התועלת. ראש השנה הוא יום דין לא במובן שדנים בו אם להעניש את החייב, אלא דנים לגביו אם להאריך את קיומו או לא.

יחד עם האמור, הדיונים לגבי בעלי בחירה שונים. בכוחם של אלה לצאת לדרך התשובה, קרי להחליט שמעתה ואילך הם מקבלים את ייעודם.

מכאן, המוטיבציה של המאמין לקראת ראש השנה היא לא כזאת של שכר ועונש. מערכת השכר ועונש אמורה להיות רק נגזרת של מידת המיצוי העצמי. פוטנציאל מבוזבז הוא מראה מדכא. הגשמת הפוטנציאל היא משימה שכל ברייה אמורה לעמוס על כתפיה לקראת השנה החדשה, בייחוד אם היא בעלת זכות בחירה.

אולם לא זו המשימה היחידה. על האדם מוטל לחקות את מידות הבורא. במסגרת זו, אל לו להציב עצמו כדיין. השיפוטיות פוגעת ביכולת לראות את האחר. הרב סולובייצ'יק סיפר על קרוב משפחתו שכשהייתה לו עין רעה על אדם מסוים, הוא פשוט היה מתעלם ממנו, במקום להיכנע לדברי לשון הרע. קל יותר לראות את הרע באחר, אולם המשימה היא לא לדון את הצדדים השליליים, את הנפילות, את ההפסדים בקרבות. כי אם לא לתת לאלה מקום. לראות בהם כאין, כלא קיימים וככאלה שלא זכו בבריאה מחודשת בשנה החדשה.

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!

[1] ספר נתיבות שלום, קלט.

Print Friendly

תבדקו גם

שמחה בלתי מותנית

האם ניתן להגיע לשמחה בלתי מותנית ובלתי תלויה במאורעות החיצוניים? מה ניתן ללמוד מהמאפיינים הפסיכולוגיים של מרדכי מזה והמן מזה על העבודה הפנימית שלנו?

תגובה אחת

  1. אינני מגיבה עדיין על המאמר כי לא קראתי אותו, אגיב אחרי שאקרא. רק רציתי שתשנו את כתובת הדאר האלקטרוני שלי. מכאן ולהבא נא לשלוח לכתובת החדשה את הדאר.
    תודה
    וכתיבה וחתימה טובה
    הדסה מקלר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *