על נחש ונחושת: איך מתמודדים עם רוע (חוקת)

אנחנו נתקלים ברוע כל הזמן, ולא תמיד מדברים על כך. רבים חווים התעללות, פגיעה מידיו של אדם קרוב, היקלעות ליחסים מניפולטיביים, ניצול. כל אדם נקלע בחייו למשבר, אחד לפחות, הנדמה בעיניו כביטוי המושלם של רוע, אטימות וניכור, ושכנגדו הוא נדרש לגייס כוחות עצומים.

בזמן המשבר אנחנו מנסים לעמוד לשוא על דפוסי ההתנהגות העשויים להיות לנו לעזר. אנחנו תרים כאחוזי אמוק אחר מוצא רגשי ומעשי. אלא שלרוב, בזמן של קושי, זווית הראיה שלנו מוגבלת. אנחנו לא מצליחים לראות או לחשוב בבהירות. הלחץ והחשש מכניעים אותנו. לעתים אנו בוחרים להיאבק ברוע בכל כוחנו. פעמים אחרות אנו מתקפדים ומתכנסים בתוך עצמנו. לעתים אנחנו בורחים למקום אחר, רחוק ומוגן, ששם החלטנו כי הרוע לא יוכל להשיג אותנו. לא תמיד אנחנו מנצחים את הרוע. פעמים רבות הוא מותיר בנו צלקות שאינן מגלידות.

האם יש מתכון מנצח להתמודדות עם מצבי משבר שבהם נגלים הרוע, המוות, הכאב, הפחדים הפנימיים ביותר. סביר להניח שלא. כל התמודדות היא אישית, מתאימה להקשר מסוים, ותפורה לפי מידותיו ואופיו של האדם.

ובכל זאת, השליחות של המחשבה האנושית היא להציע את המסלול המתאים ביותר להתמודדות.

את תפקיד הפילוסוף ניסח יפה ההוגה האוסטרי, לודוויג ויטגנשטיין[1]. לדבריו האתגר של הוגה הדעות הוא להראות לזבוב הלכוד בתוך בקבוק את הדרך למעלה. הזבוב נפל למלכודת והוא תקוע בבקבוק. הוא מנסה לשווא להיחלץ. נחבט למטה ולצדדים, לא מצליח לעצור לרגע, 'לחשוב' ולמצוא את הדרך למעלה. אל השחרור. התפקיד של 'הפילוסוף הטוב' הוא לעזור לנו להפסיק להיתקל בקירות. עליו לסייע לנו לשאת עינינו מעלה ולגלות את הדרך אל הפתרון הגלום במצבי קושי ומשבר.

מהי המשמעות של אותה הסתכלות מעלה?

נחש נחושת

פרשת חוקת מציעה פרספקטיבה זאת כדרך אחת להתמודד עם רוע וקושי[2]. הפרשה מעלה סיפור מוזר לפיו עם ישראל מותקף, בעודו במדבר, במכת נחשים. משה מתפלל לקב"ה שיעצור את המכה הנוראה שנחתה על העם בעקבות תלונותיהם הרבות על הקושי במדבר. במענה לתפילתו, הקב"ה מדריך את משה כיצד להתמודד עם הנחשים. הוא מורה לו לעצב נחש מנחושת, ולהציב אותו על נס, עמוד גבוה. מי שיכיש אותו נחש, יהיה עליו להסתכל למעלה, על נחש הנחושת וכתוצאה מכך יחיה.

הסיפור מוזר לא רק משום שהוא מציג טיפול מאגי במכת הנחשים, אלא גם משום שבהצבת סוג של פסל מנחושת יש סכנה ברורה שהעם יסבור כי נחש הנחושת הוא, הוא בעל הכוחות העל-טבעיים לרפא, ולא הקב"ה, ולבסוף יעבוד את הנחש. ואכן המלך חזקיהו, מאות שנים לאחר מסע בני ישראל במדבר, מתיך את נחש הנחושת ששרד כל אותם שנים והגיע לבית המקדש, מאותה הסיבה בדיוק, שהפך מקור לעבודה זרה[3].

חיים חדשים

כמו בכל סיפורי התורה, החסידות מבקשת לגלות את המסר המכוון לחיינו גם בסיפור זה. כשאנו חווים עקה ומצוקה, בין אם כתוצאה מגורמים אמיתיים ובין אם כחלק ממערבולת של רגשות, עלינו לזכור להסתכל למעלה. הדרך היחידה לצאת מהבקבוק היא להרים את העיניים מהמציאות הקשה בה אנו מצויים ולנסות לראות את הדברים אחרת, בפריזמה רחבה יותר. מאחר והבורא מצוי בכל, אין בחיינו אירוע שהינו סתמי ונטול משמעות. כל התרחשות היא חלק ממציאות אלוקית הנושאת בעבורנו מסר ופוטנציאל לצמיחה ולמידה. את המסר אנו יכולים לגלות רק על ידי הגבהת עינינו.

השורש הטוב של הרוע

כאשר מסתכלים למטה, על הנחש הזוחל על גחונו, רואים את התגלמות הרוע. הנחש מסמל בכמה מקומות בספרות את המות. בגלל הנחש נגזרה מיתה על העולם[4]. אולם הרע שמגלם הנחש הוא רע ארצי, הפוגע בנו רק בממד הנמוך ביותר. כאשר מסתכלים על פעולת הרע בהקשר רחב יותר, עוצמתו מתגמדת. זה המצוי במצוקה קשה עשוי להשתחרר ממנה רק אם יגלה את ההיבטים החיוביים, הנשגבים של אותה מצוקה.

הסיבה לכך היא שלנחש יש שורש חיובי. התופעה השלילית של נחש הנושא בארס ממית, היא מעשה הבורא. מי שמרים את עיניו, מזהה זאת. הוא מזהה את השורש הטוב של הדפוסים הרעים. הכרת המקור הטוב של הרע היא כעין תחיית המתים למי שהוכש. היא מאפשרת לו לזהות מציאות חלופית לזו שהוא שקוע בה. המשנה אכן מזכירה כי לא הנחש מנחושת הוא המחיה את המוכשים, אלא הקב"ה, הוא המעניק חיים חדשים למי שהוכש, בתנאי שהוא מבין ומכיר במקור המציאות[5]. ובלשון הכתוב: "וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים".

הנחושת, המסמלת את האפשרות להחזיר אור, כמו במראה, מתירה לגלות את מקור החיים. המוכש מביט בנחש הנחושת, במקור החיובי של התופעות השליליות, ומצליח להוריד מההתבוננות החיובית הזאת לתוך מציאות חייו. הנחש בהתבוננות החדשה לא נתפס עוד כדבר רע[6]. ניתן לדמות זאת לילד המתנהג באלימות, כאשר בשורשו הוא זקוק לחום ותשומת לב. החסך של אותו ילד הוא לחיובי. התוצאות יכולת להיות עגומות. התבוננות בשורש החיובי תסייע להתמודד עם תופעת האלימות.

המסר שמציעה לנו הפרשה הוא ללמוד בכל סיטואציה להסתכל למעלה, לחפש את השורש החיובי של האירועים השליליים, וכך להציל את עצמנו מהמצב בו אנו מצויים[7]. ההצלה המדוברת היא בראש ובראשונה תודעתית. כשמכירים בשורש הטוב של הרוע, העולם אינו נתפס עוד ככולו נגדנו. איננו חשים עצמנו כחסרי מזל ונכנסים למצוקה נפשית. אנו מתפנים לעצור, לנשום אוויר ולחשוב בבהירות על הפתרון הרצוי. אנו מקבלים מעין מנת חיים נוספת שבאמצעותה יהיה בכוחנו להמשיך ולהתמודד.

[1] הרעיון מוזכר אצל הרב ג'ייקובסון בהתוועדות ג' תמוז ה'תש"ע. ראו:

Philosophical Investigations, p.309.

[2] במדבר כא ט.

[3] מלכים ב י:ח, ד; על הערכה למעשהו ראו: מסכת ברכות י' ב.

[4] הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות כרך י"ג במדבר (מוגה), עמ' 75.

[5] ר"ה ג, ח.

[6] אדמו"ר הזקן, לקוטי תורה, פרשת חקת, סב, ב.

[7] הרבי מליובאוויטש, התוועדויות שנת תשמ"ה כרך ד', סיון – תמוז (בלתי מוגה), ש"פ שלח, עמ' 2310.