לפעמים מתחשק לי לקרוא לו רק הלל. לא הרב צייטלין

לפעמים מתחשק לי לקרוא לו רק הלל. לא הרב צייטלין. הכתיבה שלו פנימית כל כך שכשקוראים אותו מרגישים כאילו יושבים עמו לשיחה אישית. שיחת נפש. 
כך הם כותבים גדולים. גאוני רוח. גורמים לך לחוש שהם מבינים את נימי נפשך. והלל, רבי הלל, הצטיין בכך בכתיבתו. 
פתחו למשל את האחרון שלו שהתפרסם מחדש רק באחרונה – "פרדס הקבלה". המבוא הטוב ביותר לספרות הקבלה שתוכלו למצוא. קראו ותרגישו שלמרות שהספר נכתב לפני קצת פחות ממאה שנים, ולמרות עומקו ורוחב יריעתו, הוא כאילו נכתב ממש עכשיו, ממש בשבילכם. בספר הוא מסביר, משכנע, מתפלמס אבל תמיד חיובי, מרומם, אופטימי. כיאה לחסיד.

אלא שברקע ללימוד בכל אחד מספריו, מהדהד לו אותו הדבר האחד. הידיעה שיצא אל הנאצים בספטמבר 1942, עטור תפילין, עוטה טלית וספר הזהר בידו. יצא ונרצח, בגיל 71.
נכון, חודשים אחדים לפני שנרצח ניסה הרבי הריי"צ, הרבי השישי של חב"ד, שחולץ מוורשה הבוערת, לפעול להצלת צייטלין. הוא שלח מריגא מכתבים ליצחק הלוי הרצוג, הרב האשכנזי הראשי, אך ללא הועיל. כך כתב לרב הרצוג:
"כיומיים טרם עזבי את ווארשא ביקרני ידידי הסופר המפורסם הישיש ר' הלל שיתברך צייטלין. ויבקשני בדמעות על עיניו לבקש בשמו שכבודו ישתדל אצל הסוכנות, שהוא אחד מחבריה, לשלוח לו סרטיפיקט, כי מצבו בגשם וברוח מסוכן הוא וגם אני מצדי מבקש את כבודו בזה. וכן לשלוח לו כרטיס ספינה עבורו ועבור רעיתו…"
אם הייתי יכול לחזור אחורה בזמן, לרגע אחד בגטו וורשה, הייתי רוצה לחזור לרגע הזה. הרגע לפני שיצא. לשבת עם הלל על הספסל ולשאול אותו איך זה. איך זה יכול להיות. איך זה שהביאו אותו, דווקא אותו למצב הזה. ולשמוע אותו עונה.
משום מה, למרות התיאור במכתב הנוגע למצבו הקשה, בדמיוני אני רואה אותו יוצא. לא מבוהל, לא מאוים. יוצא אל הנאצים עם חיוך. חיוך של אדם שאין לו דבר מלבדו.