איך מרחיבים את הכלי | פסיכולוגיה בפרשה, תזריע

כלים מצומצמים מונעים ממני מלגלות אורות גבוהים. אורות הם כוחות שרוצים להתגלות. בלי כלים אי אפשר להכיל ולכוון את האורות.
פתרון חדשני ומרתק של אדמו"ר הזקן לבעיית הרחבת הכלים וגילוי יחסי אור וכלי מתוקנים.

מקורות

תזריע

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃

וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃

וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃

וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃

• אבן עזרא על ויקרא י״ב:ב׳

אשה כי תזריע. אחר שהשלים תורת הטהור והטמא בנאכלין הזכיר טמא אדם והחל מן האשה היולדת כי הלידה היא תחלה ורבים אמרו שהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר על כן וילדה זכר ועל כן דעת חכמי יון שהזרע לאשה וזרע הזכר מקפיא וכל הבן מדם האשה והנה פירוש תזריע תתן זרע כי היא כמו הארץ:

• רש"י:

כי תזריע. לְרַבּוֹת שֶׁאֲפִלּוּ יְלָדַתּוּ מָחוּי — שֶׁנִּמְחָה וְנַעֲשָׂה כְּעֵין זֶרַע — אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה (נדה כ"ז):

שטיינזלץ – אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, תקלוט זרע, תהרה

• נדה לא א

אמר רבי יצחק אמר רבי אמי אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחילה יולדת נקבה שנאמר (ויקרא יג, כט) אשה כי תזריע וילדה זכר

• אור החיים:

אשה כי תזריע וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כי תזריע וילדה ולא הספיק לומר אשה כי תלד זכר. ורז"ל נחלקו (בתו"כ הכא) חכמים אומרים למעט יוצא דופן כי צריך להיות הלידה במקום הזריעה, ור' שמעון אומר לרבות ילדתו מחוי. ועוד יש לאלוה מילין בהעיר עוד, למה שינה הכתוב את לשונו שהתחיל לדבר לשון עתיד תזריע וגמר אומר וילדה ולא אמר ותלד, וכמו שאמר גם כן בסמוך ואם נקבה תלד. והגם שהרבה כתובים מדברים בסדר זה עבר במקום עתיד, אף על פי כן דבר יגידו בשנות לשון. עוד למה אמר וילדה שמשמע ודאי ולא אמר אם תלד זכר שהרי אין ודאית לזכר יותר מהנקבה. ולזה יש לומר שאומרו כי תזריע הרי כי משמשת אם, ונמשכת למטה עם וילדה, וזה דוחק.

ורז"ל אמרו בהמפלת (נדה לא.) ובהרואה (ברכות ס.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ולזה אמר וילדה ודאי. והגם שדרש רבי צדוק דרשה זו מפסוק (ויגש מו טו) ואת דינה בתו תלה הכתוב זכרים בנקבות, ונקבות בזכרים, נראה כי משם אין ידוע טעם התליה, וכאן גילה הכתוב טעם התליה כי תזריע תחלה. ולא הוצרך לומר תחלה, שאם לא כן על כל פנים צריך שתזריע בין ללידת זכר בין ללידת נקבה, ולא הספיק פסוק זה והוצרך לפסוק ואת דינה בתו, ללמד על איש תחלה יולדת נקבה. ויש עוד לאלוה מילין.

ויתבאר על דרך אומרו (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני ודרשו ז"ל (ב"ר פ"א)

אחור לכל המעשים וקדם למעשה בראשית דכתיב ורוח אלהים מרחפת וגו',

הרי כי ב' יצירות באדם יצירת הרוח ויצירת הגוף. והנה בעת ההזרעה אמרו ז"ל (זוהר קדושים פ.) כי כפי הכוונה אשר יכוין המזריע ימשיך לזרע הנפש,

אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות ימשיך לטפה נפש טמאה ואם יחשוב בטהרה ימשיך נפש קדושה,

וצא ולמד (ברכות י. ד.) מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך עליו השלום אשר נשא בת נביא ולצד שחשבה האשה בעבדי מרודך בלאדן המשיכה נפש רעה לב' בניה (סנהדרין קד.).

 אם כן עיקר הלידה שהיא המשכת הנפש לעובר היא בשעת ההזרעה,

וקודם לה מלפניה, כי אחר הוצאת הזרע כבר קדם כח החושב שממנו יתהוה הזרע,

והוא מאמר הכתוב כי תזריע וילדה

מודיע הכתוב כי עיקר הלידה היא בשעת ההזרעה

שכאשר תזריע כבר ילדה

והיה מה שהיה אם נפש טהורה אם לא ואין תקוה להפך מה שכבר הוא,

ומעתה מה שיתעצם האדם בבחינת הלידה הוא בשעת ההזרעה כי אז היא עיקר הלידה לבחינת הנפש שהוא העיקרית באדם,

והויות הדבר והמצאתו הגם שהוא נעלם תקרא לידה.

ומתוכיות דברינו אלה תשכיל אומרו (לד יב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן שהם הנפשות שעשו בזיווגם, הגם שלא היתה שרה יולדת, כל זיקה וזיקה היו מולידים נפשות, והגם שלא נבנה הגוף להם לא מפני זה יכחד האמת, ואומרו זכר, רמז כי גם יש כח במוציאים בשעת ההזרעה להוליד זכר כפי הכוונה אשר יכוין להמשיך נפש מעלמא דדכורא:

עוד ירמוז הכתוב לצד שעיקר הבנים היא האשה וחש הכתוב לה לצד שאינה חייבת לא תתרצה בהולדה לצד הצער שסובלת גם לה שמתגנת בלידה, אשר על כן לא תחפוץ להנשא, ואם תנשא יהיה כוונתה למלאות תאותה הבהמית כי שלה גדול (גיטין מט:), לזה בא הכתוב והבטיחה כי הגם שאינה מצווה אם תעשה כסדר האמור יהיה לה יתרון ומעלה כזכר, והוא אומרו אשה כי תזריע וגו'

פירוש אשה שתעשה פעולה זו שתזריע כאן שלל מניעת הזיווג,

וילדה פירוש תהיה כוונתה בהזרעתה לתכלית הלידה ולא לתאוה בהמית, ואם לא אמר אלא אשה כי תלד היתה הכוונה כל שתלד הוא אומר, ולא כן הוא,

אלא מי שמכוונת בזווגה אל הלידה זאת האשה היא במדרגת זכר, והוא אומרו זכר, ואמר וילדה ולא תלד, לומר שלא תשיג הגדר ההוא אלא אחר שיצא הדבר לפועל. ואולי כי לזה נתכוון באומרו לאמר וסמך לה תיבת אשה פירוש לאמר לשון מעלה ורוממות למי אשה כי תזריע וילדה ומה מעלתה זכר בכל פרטי הבחינות אשר יגדל בהם הזכר על האשה. ואולי כי לזה נתכוין אומרו (משלי י) ובן כסיל תוגת אמו, כי לה נוגע החסרון מטעם הנזכר.

• שער הגלגולים ט׳:ב׳

גם דע, כי לפעמים יתגלגל האיש בגוף נקבה, לסבת איזה עון, כמו משכב זכור וכיוצא בו.

והנה הנקבה הזאת שהיא גלגול נשמת זכר, אינה יכולה לקבל הריון ולהתעבר,

לפי שאין לה בחי' מיין נוקבין להעלות ולקבל טפת מיין דוכרין,

והנה האשה הזאת צריכה זכות גדול לשתוכל להתעבר ולהוליד, ואין לה מציאות אחר,

זולתי שתתעבר בה איזו נשמת אשה נקבה אחרת בסוד העבור, ובכן בכח שתופה עמה, תוכל לעלות מיין נוקבין, ולקבל הריון ותלד.

אמנם אי אפשר לה ללדת בנים זכרים לשתי סבות, האחת היא, לפי שהכתוב אומר, אשה כי תזריע וילדה זכר, אבל כאן האשה היא זכר כבעלה, ואינה יכולה ללדת זכרים אלא נקבות. הסבה הב' היא, לפי שכיון שאותה נשמה של הנקבה שנכנסה בה, לא נכנסה רק בסוד העבור לבד, כדי לסייעה שתתעבר ותלד, ולכן כיון שהאשה הזאת יולדת, אין הנשמה ההיא צריכה עוד להשאר שם בסוד העבור ללא צורך,

ואז בעת שיולדת נכנס בה הנשמה ההיא של סוד העבור, ואז הולד ההוא יוצא נקבה ולא זכר, ואז היא שם בבחי' גלגול ממש, ולא עבור כבתחלה. ונמצא שכל אשה שנשמתה נשמת זכר כנז"ל, אי אפשר שתלד זכר אלא נקבה, ואותה הנקבה אשר תלד, היא היא אותה הנשמה של הנקבה שנכנסה בה בתחלה בסוד העיבור לסייעה כנזכר:

• רצון מלמטה למעלה. מגלה פנימיות. עבודה בכוח עצמי. זה לא רק בידיים שלך

הרבי – איש ואישה – כנסת ישרלא והקב"ה

• ש"פ תזריע, ראש חודש ניסן, ה'תשכ"ה

כי איש ואשה (ברוחניות) הם הקב"ה וכנסת ישראל, דהקב"ה נקרא בשם איש וכנסת ישראל בשם אשה⁵. וידוע בענין אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא⁶, שבכל אחד מהם יש מעלה.

 דהמעלה באתערותא דלתתא היא שההמשכה הבאה על ידה היא מפנימיות האור⁷, והמעלה באתערותא דלעילא מצד עצמה היא שההמשכה היא ממקום נעלה יותר שאין אתערותא דלתתא מגעת לשם (אלא שההמשכה משם היא מבחינת חיצוניות). ויש לומר, שמזה משתלשלים שני הפירושים באשה כי תזריע וילדה זכר כפשוטו.

דהפירוש שלידת הזכר הוא מזרע האיש דעילאה גבר, משתלשל מהמעלה שבאתערותא דלעילא⁸, והפירוש שלידת הזכר הוא מזרע האשה משתלשל מהמעלה שבאתערותא דלתתא.

מעלת העבודה מלמטה למעלה

חודש ניסן, ההדגשה היא בהמעלה שבאתערותא דלעילא. וזה שהמסקנא היא שלידת הזכר הוא מזרע האשה, כי לאחרי מתן תורה, גם בחודש ניסן, ההדגשה היא במעלת עבודת האדם (אתערותא דלתתא). וכמובן גם מהמאמר ד"ה החודש של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע¹¹ בעל ההילולא דב' ניסן, שמדייק שם (בתחלת המאמר¹²) "למה צריכים עבודה בכח עצמו דוקא ומהו המעלה בזה והלא האהוי"ר הבאים מלמעלה הם גבוהים הרבה יותר", דזה שמדייק (מהי המעלה בעבודה בכח עצמו), אף שבכו"כ דרושים מבואר (כנ"ל) המעלה שבאתערותא דלתתא (עבודה בכח עצמו), יש לומר, כי במאמר ד"ה החודש מודגשת המעלה שבאתערותא דלעילא, ולכן יש מקום לשאלה מהי המעלה בעבודה. אבל מזה שענין זה (מהי המעלה בעבודה) הוא רק שאלה, מובן, שגם בחודש ניסן (ד"ה החודש), שבו מודגשת מעלת ההמשכה הבאה מלמעלה, המסקנא היא שיש (גם) מעלה בעבודה בכח עצמו (אתערותא דלתתא) לגבי האהוי"ר הבאים מלמעלה (אתערותא דלעילא). ויתירה מזו, דענין זה (המעלה שבאתערותא דלתתא) הוא עיקר המעלה, שלכן, המסקנא (בלקו"ת) היא שלידת הזכר הוא מזרע האשה, המעלה שבאתערותא דלתתא.

אתה מעורר בו את הרחמים הם גדולים – יש שכר לעבודה מלמטה.

• קדושת לוי, ויקרא, תזריע א׳

אשה כי תזריע וילדה זכר גו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ב-ג). רבים מקשים מה שייכות זה לביום השמיני גו'. והנראה, דהנה יש התעוררות עליון שהקדוש ברוך הוא מרחם על ישראל בשביל מדתו שנקרא רחום וחנון אשר לזה ברא כל העולמות כמאמר רבותינו ז"ל בגין דיתקרי רחום כו'. ויש שהקדוש ברוך הוא מרחם על ישראל מחמת התעוררת מלמטה כאשר ישראל מבקשים מלפניו יתברך לרחם עליהם אז מרחם עליהם כמאמר רבותינו ז"ל (יבמות סד:) מנין שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים כו'. ובאמת אצל הקדוש ברוך הוא חביב יותר התעוררות מלמטה על רחמים מן התעוררות מלמעלה. וזהו הרמז אשה כי תזריע, כי העולמות נקראים בבחינת אשה שהם מקבלים תמיד מהקדוש ברוך הוא זהו אשה כי תזריע, כאשר העולם שהם ישראל מעוררים הרחמים. וילדה זכר, כלומר רחמים גדולים וחזקים הרחמים הם בבחינות זכר וכו'. ומבאר הפסוק שהרחמים שהם מהתעוררות מלמטה הם חביבים אצל הקדוש ברוך הוא. וזהו וביום השמיני ימול בשר כו', על דרך שמבואר ברבותינו ז"ל שאל האי מינא מי נאה מעשה הקדוש ברוך הוא או מעשה בשר ודם כו'

למה הקדוש ברוך הוא ברא את האדם ערל כו', והשיב לו שהקדוש ברוך הוא רצונו לזכות את ישראל. ונמצא מזה מוכח שהתעוררות מלמטה חביב אצל הקדוש ברוך הוא מהתעוררות מלמעלה. וזהו וביום השמיני ימול, מוכח שהתעוררות מלמטה חשוב יותר מהתעוררות מלמעלה:

• לנצל את הזמן ולרצות לקבל

נועם אלימלך, ספר ויקרא, תזריע א׳:א׳

אשה כי תזריע וילדה זכר כו׳. דהנה כתיב "יום ליום יביע אומר" נ"ל דהנה בני אדם ההולכים שובב בדרך ליבם אחר שטותיהם והבליהם,

אז אין הפרש אצלו,

וכמו שהיה מתנהג יום אתמול כן היום כן מחר, ולא יוסיף דעת ושכל כלל,

אבל הצדיקים ההולכים בדרכי השי"ת ועבודתו, אז כל יום ויום יבין וישכיל יותר ויותר מה שלא השכיל אתמול, ובכל יום יוסיף פיו לדבר חכמות ואמרי נועם בחכמות אלקות ורוממות עד אין תכלית, וזהו "יום ליום יביע" לשון מים תבעה אש, שנעשה כמין אבעבועות הנגבהים למעלה, כמו כן הצדיק בכל יום עולה לו אמירה נעימה יתירה מיום אתמול, שיום אתמול שנהג בקדושה גורם לו קדושה יתירה ליום הבא אחריו, רק שצריך האדם לילך ממדריגה למדריגה, דהיינו שמתחילה צריך לתקן מדותיו ואת חטאת נעוריו, וזה נקרא בשם נקבות, ואחר כך יבא אל הקדושה עליונה הנקרא בשם דוכרא, שהוא כלי שלם ומלא בקדושתו ית"ש.

• אדמו"ר הזקן, לקוטי תורה, תזריע א׳:א׳

 אשה כי תזריע וילדה זכר כו׳.

וארז״ל (בברכות ד״ס ע״א נדה דל״א א׳) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳ וזה פלאי, והפלסופים נדחקו ליישב כי לפי שאשה מזרעת תחלה הרי טפת הזכר באה באחרונה ועילאה גבר.

משא״כ אם האיש מזריע תחלה כו׳.

ואמנם באמת הוא דוחק גדול בפי׳ לשון אשה מזרעת תחלה דמשמע שממנה דוקא בא הזרעת הזכר ולא ע״י שהזכר מזריע לבסוף כו׳.

ועוד דארז״ל ספ״ג דנדה גבי דינה כתיב בתו.

בתו של יעקב וגבי השבטים כתיב בני לאה כי אשה מזרעת תחלה כו׳ א״כ משמע שמזרע האשה דוקא נולד הזכר וד״ל. (וכ״ה במדרש רבה תזריע ס״פ י״ד הזכר מן האשה כו׳ ע״ש).

והענין כי הזכר הוא בחי׳ חסד כדכתיב זכר חסדו

ונקבה היא בחי׳ גבורה דינא דמלכותא דינא וכמארז״ל על שרה אמנו שבשעה שבשרוה המלאכים שעתידה שתלד בן זכר פירסה נדה בחי׳ גבורות,

וגם אמרז״ל שאברהם צוה לתת להם סלת והיא נתנה קמח מכאן שאשה עיניה צרה באורחים והיינו לפי שהיא מבחינת גבורות.

והנה בולד שניהם מזריעים

 וכמארז״ל לובן מן האב שממנו עצמות וגידים ומוח כו׳ אודם מן האם שממנו עור ובשר כו׳,

ולכאורה יפלא איך מתאחדים ב׳ השפעות אלו

שהרי חו״ג הם ב׳ הפכים ומים מכבים אש.

אך הענין כנודע שהי״ס כלולים כל א׳ מהן מכולן

ויש בחסד חסד שבחסד וגבורה שבחסד ות״ת שבחסד כו׳ וכן בגבורה יש חסד שבגבורה גבורה שבגבורה כו׳

וכמ״ש בענין ספירת העומר שהם ז׳ מדות וכל א׳ כלול מז׳.

ועד״מ האב מכה בנו ומייסרו בשבט אנשים הרי הוא מחמת אהבה בשביל שישוב לה׳ ובתורתו יהגה ואעפ״כ ההכאות הם יסורים ממש וה״ז גבורה שבחסד

ועד״ז נאמר את אשר יאהב ה׳ יוכיח.

ולהיפך חסד שבגבורה היינו האם שמשפעת לבנה כל טוב ומניקתו הרבה כו׳ ואין זה טובתו כלל.

והנה ביחוד וזיווג האב משפיע מבחי׳ הגבורה שבו

והאם שהיא מגבורה משפעת מבחי׳ החסד שבה

ולכן יכולים להתחבר יחד

אבל אילו היה האב משפיע מחסד שבחסד והנקבה מגבורה שבגבורה באמת לא היו מתחברים כלל.

ומעתה יובן ג״כ ענין הנ״ל דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳

שהרי השפעתה הוא מבחי׳ חסד דוקא

לכן יולדת זכר שהוא מחסד

משא״כ איש מזריע תחלה הרי השפעתו מבחי׳ גבורה לכן יולדת נקבה.

וא״כ יהי׳ לשון הפסוק ניחא כפשוטו שאשה כי תזריע תלד היא עי״ז ממש זכר ולא כפי׳ הפלסופים מחמת שזרע הזכר בא לבסוף כו׳ שאין זה במשמע לשון הפסוק כלל. וע״פ קבלה הזכר הוא נמשך משם מ״ה והנקבה משם ב״ן (וכמש״ל סד״ה קול דודי בענין האבות והאמהות) והנה מ״ה כלול ג״כ מב״ן וגם שם ב״ן כלול ממ״ה והשפעת הדכר הוא בחי׳ ב״ן דמ״ה ולפי שהשפעה זו הוא בחי׳ שם ב״ן לכן יולדת נקבה. ואמנם אשה שהיא שם ב״ן מזרעת ומשפעת בחי׳ מ״ה הכלול בב״ן ולפי שהוא בחי׳ מ״ה לכן יולדת זכר (ועיין מענין אשה כי תזריע בזח״ג פ׳ תזריע מ״ב ב׳ מ״ג ב׳ מ״ה ב׳):