על עניינו של רבי, ומה מהווה הרבי עבור החסידים

אחד המאפיינים העיקריים במחשבת החסידות, כפי ששרטט זאת בעל התניא, שיום הסתלקותו חל בכ"ד טבת, הוא ההתקשרות לרבי, הצדיק, שבלשון החסידים נקרא גם הנשיא. מהן התכונות הנדרשות מרבי? האם הוא אמור להיות בעל כישורים מולדים או נרכשים? איזה תפקיד ממלא הרבי בחיי החסידים ובקשר שלהם לבורא? מה המקום של הרבי במחשבת היהדות, ומדוע יש הרואים ברעיון של אדמו"ר וצאן מרעיתו, כמבנה חיים הממעט מערך החסידים?

"הרצון הכללי"

עבור הצופה מהצד, את המונח "רבי", כאידיאל חיים קהילתי-חברתי ואמוני, קל יותר לבחון באמצעות מושגים מעולם הפילוסופיה הפוליטית. זאת מפני שהתפתחות ההגות המדינית מלמדת על ערכם של הרעיונות העומדים מאחורי המבנים החברתיים והמדיניים.

מאז שז'אן ז'אק רוסו, הפילוסוף הצרפתי הנודע בן המאה ה-18, הוגה המהפכה הצרפתית, פרסם את יצירתו החשובה, "על האמנה החברתית", לא פסק הויכוח סביב היצירה. יש שראו בו מבשר הדמוקרטיה הסוציאליסטית, המאמין בריבונות העם, בעוד אחרים ראו בו כמבשרו של המשטר הטוטליטרי הכופה.

על-פי רוסו, הדרך ליצירת שותפות בין בני אדם, כך שלא תקופח חירותם היסודית, ובה בעת הם יצליחו לקיים מערכת מדינית, נעוצה במסירה המוחלטת של כל אחד מחברי החברה את זכויותיו לרשות הכלל. ובלשונו:

כשכל אחד מוסר עצמו לכל, אינו מוסר עצמו לשום אדם

רוסו טבע את המושג "הרצון הכללי". "הרצון הכללי" מגלם את רצונם של אזרחי המדינה כשהם פועלים כיצורים תבוניים. הוא מכוון תמיד אל הטוב האמיתי בחברה, ומעצם מהותו אינו יכול לשגות. הרצון הכללי איננו רצון הכל, זהו לא אוסף רצונות פרטיים המכוון כל אחד לעניין פרטי. "הרצון הכללי" הוא רצונו של הקולקטיב כגוף אחד. זהו הדבר הנכון עבור הכלל בכל רגע ורגע. ככזה, "הרצון הכללי" אינו יכול להוביל לכפייה חיצונית, על-פי רוסו, משום שהוא תמיד יקיים את החירות הרציונאלית של כל אדם ואדם. וממילא, מי שאינו פועל באופן תבוני, או שנכנע לאינטרסים שלו, לא יצליח לעמוד על מלוא היקפו ומשמעותו של אותו "רצון כללי".

הגוף השולט, הריבון, האמור לפעול על-פי "הרצון הכללי", רשאי להכריח כל אחד להישמע לרצון הזה, ובלשונו של רוסו "יכריחהו להיות חופשי". ומי שפועל על פי "הרצון הכללי" לעולם לא יפגע בנתיניו, שכן אין אדם יכול לפגוע בעצמו. מסיבה זו גם אין צורך להגביל את סמכותו של "הרצון הכללי".

הבעיה היא במימוש

הרעיון האידאי של "הרצון הכללי" הוא בהחלט מושך, ממש כמו ההנחה שעמדה ביסוד ההתארגנות הקיבוצית. אלא שמדובר באידיאל חמקמק, הניתן לפרשנויות שונות. הבעיה האמיתית עם המושג מתחילה בכך שרובנו לא מאמינים שיהיה ריבון שכזה שיפעל על-פי "הרצון הכללי", על פי הדבר הנכון לכולנו בכל רגע ורגע. בסופו של דבר, ההיסטוריה מלמדת, ללא איזונים ובלמים, כל ריבון ינסה להגשים את האינטרסים הפרטיים שלו. הישרדותו, עוצמתו וכבודו יהיו חשובים בעיניו יותר מכל דבר אחר. התפיסה המעניקה למונרך, הצאר או הנשיא את הקרדיט לפיו הוא זה העם, והוא היודע טוב מכולם את "הרצון הכללי" ואת צורכי העם, מתנפצת שוב ושוב על קרקע המציאות ההיסטורית. סטלין הוכיח אולי טוב יותר מכל מנהיג אחר בהיסטוריה כיצד רעיונות של שוויון, אחווה ואחדות הופכים לטוטליטריזם קטלני. מסדר הנחקרים במשטרה מקרב חברי כנסת וממשלה הוא עדות נוספת לכך שעקרונות וערכים אינם מונעים את הכניעה לפיתויים.

התפתחות הדמוקרטיה המערבית יכולה בהחלט להוות עדות לאיבוד האמונה התמימה הזאת, ששלטה בעולם במשך שנים ארוכות, באותם יחידים מיוחדים שמסוגלים להנהיג את ההמון ללא אינטרסים אישיים. במובן המדובר הדמוקרטיה הליברלית, המקדשת את חירויות הפרט, מבטאת את חולשת הפרט ואובדן האמונה בפוטנציאל האנושי. לכן אם אנחנו לא יכולים לסמוך על האחד, הריבון, אנחנו חייבים לשנות את המנגנונים על-פיהם אנחנו מנהלים את חיינו החברתיים ובוחרים מנהיגים.

מאיזו זווית אנחנו שופטים את הזולת

הסיבה העיקרית לכך שאיננו מאמינים עוד שאנחנו יכולים או צריכים למסור את עצמנו לאדם מסוים, מבלי לחשוש לטובתנו, היא שאנחנו שופטים את האחר לפי מה שאנחנו. האדם המודרני, המתבונן בעצמו בכלים רציונליים, מזהה בתוכו את הניעה בין אגוצנטריות לחמלה, בין אינטרסנטיות להבנת הזולת, ומבין שהסיכויים גבוהים שבמאבק הפנימי היצר האגוצנטרי יגבר. ואם כך הם הדברים לגבי עצמו, אין סיבה שהריבון יהיה נטול המלחמה הפנימית הזאת. מכאן גם כאמור עולה החובה להגביל את הריבון ולבחון את פעולותיו במשקפיים ביקורתיות.

רוסו האמין כי אם לא נקבל את מושג "הרצון הכללי", את האמונה שישנה האמת האחת, הקולקטיבית והנכונה של אותו הרגע, נגלוש במהירות לקפיטליזם קיצוני הפוגע בזכויות השוויון. במידה רבה הוא צדק, ולו משום שהתברר כי "הרצון הכללי" שלו הוא לא יותר ממשאת נפש, המתעלמת מהאופי האנושי, הנתון לשניות דיאלקטית ולרדיפה אחר הצרכים הגשמיים והאינטרסים הפרטיים. רוסו, שסרב לגדל את חמשת ילדיו ושילחם לבתי יתומים, מוכיח היטב במסכת חייו, אותם גולל בספרו "וידויים", עד כמה תורתו אינה נשענת על הבנה ריאלית של הטבע האנושי.

תמימות יהודית

מאותו טעם המחשבה המודרנית מתקשה לקבל את האפשרות שישנו אדם, "רבי", בעל תכונות טרומיות, השונות מהותית מאלה של רוב בני האדם, והוא המצליח להתחבר לאותו "רצון כללי", כפי שהוא בא לידי ביטוי בהשקפה התורנית.

החסידות במובן המדובר, נותרת עם אותה מידה של אמונה תמימה לפיה ישנם בודדים שכאלה, הנטועים בכל דור ודור, שהם שונים מהאדם הממוצע. מעטים אלה, בין אם כתוצאה מעבודה עצמית, בין אם בגלל תכונות מולדות ובין אם כחלק מקבלת תפקיד, מצליחים שלא להביא לידי ביטוי את האינטרסים האישיים שלהם, ופועלים בהעדר פניות אישיות.

לתפיסת החסידות אמונה זו היא לא תוצר של התפתחות מאוחרת במחשבה היהודית, אלא הנחת יסוד מרכזית ומהותית בה. אותם יחידי הסגולה, ראשי ישראל, ממלאים תפקיד דומה לזה שמילא משה רבנו, עבור העם שהוציא ממצרים. האמונה בקב"ה ו"במשה עבדו"[1], היא כה יסודית בעיניהם, שבלעדיה, לפי העמדה החסידית, היהדות חסרה. היא חסרה כי היא מצמצמת את האפשרות לגילוי הפוטנציאל הנשגב של בני האדם, גילוי הבורא בהנהגה האנושית, כפי שזו מופיעה בדמותו והנהגתו של הרבי.

מה מאפיין רבי

ההקבלה ל"רצון הכללי" של רוסו מרמזת גם על התכונה הראשונה והחשובה ביותר לרבי. למרות שלמדנות או חכמה הם כישורים הכרחיים לרבי, אלה הן אינן התכונות החשובות ביותר. התכונה המרכזית הנדרשת מרבי היא תנועה נפשית של אי העמדת ה"אני" במרכז. ביטול הצדדים הגופניים בפני המהות הרוחנית או מה שמכונה בשפה התורנית 'רצון הבורא'.

רבי הוא לא בהכרח מי שמקרין כריזמה אישית או יכולת אינטלקטואלית, אלא דווקא מי שניכר בו הביטול הגדול ביותר לבורא. רבי הוא מי שהיסוד הראשון והמרכזי אצלו הוא ביטול היש, שלו עצמו. ככזה, המאמין תמיד יכול לסמוך על הרבי שייעץ לו וינהיג אותו שלא על-פי אינטרס אישי כלשהו, כי אם רק על פי מערכת הערכים והעקרונות התורנית שהוא בטל אליה ומקבלה כרצון הבורא.

גם במובן זה, הרבי נחשב ממשיך דרכו של משה רבנו. הוא מהווה דוגמה חיה למי שמפנה מעצמו, מישותו, כדי לאפשר לאלוקות לשכון בתוכו[2]. משה רבנו, בחיר הנביאים, שהיה עשיר גדול[3], היה לא יותר מ'עבד נאמן'[4]. בשר ודם שהשכינה דיברה מגרונו על שום שהוא עצמו ביטל עצמו בפניה[5]. גדלותו של משה ניכרה דווקא בכך שלא ייחס לעצמו חשיבות, ומאותו מקור של כוח ניכרת גם גדולתו של הרבי בעיני חסידיו.

כאן חשוב להדגיש כי צדיק, במובן של אדם שמלחמת היצרים אינה מפעמת בו, הוא לא בהכרח רבי, אם כי רבי הוא בהכרח צדיק. רבי, מעבר לתכונות המולדות שהוא מגלם, הוא קודם כל תפקיד ומחויבות כלפי הציבור. תפקיד שהנושא בו מחויב אליו כשליחותו העיקרית וכדבר החשוב לו ביותר בכל רגע ורגע. חייו הפרטיים באים תמיד בחשיבות משנית, ולעולם אסור להם לעמוד בסתירה לחייו הציבוריים.

התנאי השלישי שנושא עמו התפקיד במחשבה החסידית, הוא שהרבי לא רק יהיה בביטול ל'רצון הבורא' אלא עליו לקדם את לימוד התורה וקיום המצוות בפועל. באם "הרצון הכללי" של רוסו הוא דבר נזיל וחמקמק, באמונה היהודית הביטול לרצון הבורא עולה מתוך עולם התורה וההלכה. איש ישר דרך, מלא אמונה ואף הבנה תורנית, אינו יכול להיות רבי אם אינו מקבל על עצמו את הוראות ההלכה היהודית, כפי שאלה באים ידי ביטוי בקודקס ההלכתי הנפוץ[6].

ממוצע מחבר

רווחת ההשוואה המוטעית לפיה היהדות החסידית, בהצבתה את מודל הצדיק כמקשר בין המאמין לבורא, מזכירה את הדת הקתוליות, בכך שהיא מנתקת את הקשר הישיר בין הבורא לחסיד. מנקודת השקפה ביקורתית זו, החסידות זקוקה למעין מהפכה פרוטסטנטית שתתגבר על הממסד המתווך בין המאמין לבוראו[7].

אולם התפיסה של רבי, כפי שהיא מוצגת בתניא, היא שונה לחלוטין. הרבי אמור להעמיד את המאמין על רגליו שלו עצמו. לאפשר לו להכיר את בוראו מתוך מאמץ אינטלקטואלי. הרבי אינו מציע קיצורי דרך למאמינים. הוא לא מחליף אותם בתפילות או בריטואלים הדתיים. נהפוך הוא. הוא מחזק אותם בעבודתו זו. הרבי אמור להורות להם את הדרך על-ידי הרעיונות אותם הוא מציג, באמצעות הקשר שלו לבורא, ובאמצעות הנהגותיו האישיות.

ד"ר ג'ונתן סאקס, הרב הראשי של בריטניה, ניסח זאת יפה באחד מנאומיו כך שהרבי הופך את שומעי לקחו למנהיגים בפני עצמם. הוא איננו גורם המפסיק את הקשר של היחיד עם בוראו אלא גורם מחבר ומעודד קשר זה.

הרבי עבור החסידים

החסיד יונק את החיות שלו, את הבנת תפקידו בעולם ומשמעות חייו מהרבי. הרבי משפיע עליו מידיעותיו ומלמד אותו את תורת הביטול לבורא. הרבי הוא כרועה האמונה, כמי שמסייע בידו להתגבר על נטיותיו האגוצנטריות ולחזק את כוח האמונה בתוכו, ובכך להתחבר לבורא. האמונה עליה מופקד הרבי לקדם היא לא רק אמונה מקיפה וכללית, אלא כזאת שיורדת להבנה והשגה, וחודרת בכל היבטי החיים של החסיד. על כך מצטטת החסידות שנאמר בתורה כי רבי הוא ש'עומד ביניכם ובין הקב"ה', כדי להעביר את דבר הבורא[8].

"הנשיא הוא הכל"

כבר בתחילת ספר התניא מובהר כי הרבי הוא לא רק של החסידים המקבלים אותו. הרבי הוא הנשיא של כל אותו הדור. הרבי משמש בתפקיד של מורה רוחני עבור הכלל. הוא אמנם צריך להיבחר לתפקידו, אך משנכנס לתפקידו הוא מעצב את המשמעות גם עבור מי שאינו מאמין בו. הוא מברר את דרך האמונה הרלוונטית ומציב מודל שלמולו מתנהל אותו הדור על אתגריו הייחודיים.

על מנת להדגיש את היחס בין כלל האומה לרבי, נשענת הפרשנות החסידית על דבריו של רש"י לפיהם "משה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל"[9]. משה במציאותו לא רק בטל לבורא, אלא גם מייצג את כל ישראל. הוא גורם לכל ישראל להיות כמציאות אחת, לחזור למידה של אחדות בין הנשמות, טרם פרוד הנשמות לגופים. הפעולות של הנשיא והמסירות נפש שלו מעצימים כל אחד המתבונן בפעולות אלה[10], ולכן הנשיא הוא מקור כוח גם עבור אלה שאינם מכירים בו ככזה.

ראש לאברים

המקורות הפנימיים העמוקים לאחריות של הרבי על כלל האומה היהודית הם כצפוי אלה הקבליים. ההנחה המובאת בספרות הקבלה היא שמבחינה גופנית בני האדם נבדלים זה מזה, אולם מקור הנפשות הוא זהה ואחד. בכל אדם מאירה נפש ששורשה מאותו מקור של כלל הנפשות[11]. כל הנשמות בעולם כלולות בנשמתו של "אדם הראשון"[12]. נשמת "אדם הראשון" מורכבת מכל פרטי הנשמות שנתגלו ושיתגלו במשך הדורות. ועוד, על-פי ספרות הקבלה, נשמתו של "אדם הראשון" הייתה מחולקת לאברים[13]. נשמה של רבי היא זאת שירדה להתלבש בגוף מבחינת הראש של אותו "אדם ראשון", כלומר שנשמה זו מחייה את שאר הנשמות כשם שראש האדם מחייה ומנהיג את האברים.

מכאן גם אפשר להסיק כי מי שממלא תפקיד של רבי, נולד עם פוטנציאל שכזה, אולם יחד עם זאת הוא צריך להכשיר את עצמו, לאורך חייו, לקראת התפקיד. הארת הנשמה בתוך גוף מחייבת גם אותו מבחינת הפעילות בעולם הזה, הכוללת את הצורך ללמוד כדי להשתפר, להכיר ולדעת. הרבי צריך לעמול ככל אדם אחר, אלא שהפוטנציאל שלו לזכך עצמו הוא גבוה לאין ערוך.

הבחירה

בחירת הרבי אין משמעותה שקבוצה מצומצמת של חסידים ממליכה על עצמה מישהו בעבור כלל ישראל. הבחירה של הרבי אמורה להעיד יותר על החסידים מאשר על הרבי. בנכונתם לקבל על עצמם מישהו כרבי הם מעידים כי הם מכירים את עצמם, את המאבק הפנימי שבתוכם אך גם זיהו באדם המסוים את תכונת הביטול האמורה, שהיא תוצר של עבודה עצמית ולמדנות יוצאת דופן. הבחירה היא סוג של עדות המלמדת על הסכמה משותפת כי דמותו של הרבי המיועד הזדקרה מתוך עולם של אינטרסים ויצרים.

ההיסטוריה של החסידים, מצביעה על כך שאלה, שהם מטבעם חשדנים וקפדנים, אמורים להיות רגישים כלפי זיוף או העמדת פנים, ולאתר במהירות מועמדים שאינם ראויים דיים להוות עבורם מודל לגילוי הבורא בעולם.