מומלץ

יחסו של הרבי מליובאוויטש לציונות ולמדינת ישראל

שתי התייחסויות קצרות לסערה החולפת:
1. עמדת הרבי ביחס לציונות: בספר “סודו של הרבי” ניסיתי להציג את יחסו של הרבי מליובאוויטש לציונות ולמדינת ישראל. נוח לנו יותר עם עמדות פשטניות שמנוסחות בסאונד בייטס. כאן זה לא המקרה. יש כאן עמדה מורכבת שדורשת ניסיון אמיתי להבין את תפיסת עולמו וכמה היבטים מתורתו של הרבי. ברור לי שיש קולות בחב”ד שאינם מקבלים את התיאור הזה, אבל נדמה לי שהכתוב כן נאמן על חלק גדול מהחסידים. מצורפים כאן הקטעים העוסקים ביחס הרבי אל הציונות ומדינת ישראל.
2. להיות נושא הפכים: החסידות היא נשמת אפי. מקור של חיות יומיומי. הרבי השפיע על חיי עמוקות. אני גם מעריך מאוד את ועד רבני חב”ד והצורך לשמור על סדר בפעילות. יחד עם זאת החינוך שקיבלתי היה ציוני אדוק. שירתתי כלוחם בעורב גבעתי, איבדתי חברים, הבן הגדול שלנו השתחרר באחרונה משירות כלוחם, אני מעריך מאוד את הפעילות של המכינות הקדם צבאיות וכל השכנים והחברים הקרובים שלי הם בעלי עמדות אולטרה ציוניות.
אני חי בשלום עם הקצוות הללו לא כפשרה אלא כדרך חיים. דרך חיים אותה מקדמת החסידות – להיות נושא הפכים.

***

בקיץ תש”י, 1950, כמה חודשים לפני שהרבי קיבל עליו את נשיאות חב”ד, בא אליו לפגישה איש עסקים צעיר, אפרים אילין שמו. אילין, שנפטר בשנת 2010, בגיל תשעים ושמונה, נולד באוקראינה למשפחה ציונית, שהשתייכה בעברה לחסידות חב”ד, אך התרחקה מחיי תורה ומצוות. כשעלה לארץ היה פעיל במחתרות ובפעילויות לרכישת נשק למדינת ישראל הצעירה, שזה עתה קמה.
בשנותיה הראשונות שיוועה המדינה לתעשייה שתניע את גלגלי המשק. הנרי פורד ביטל את התחייבותו להקים מפעל להרכבת מכוניות בישראל, בעקבות לחץ של מדינות ערב. ממשלת ישראל היתה מודאגת מהמגמה הזאת. היא גם חששה, לדברי אילין, שמא משיכת הידיים של פורד תרחיק השקעות זרות אחרות, ולכן חיפשה דרך חלופית להקים את המפעל להרכבת מכוניות.
באותם ימים התקשר אל אילין ידיד מאנגליה, ששמע כי חברת ‘קייזר פרייזר’ האמריקנית מעוניינת להקים מפעל רכב ביוון. אילין יצר קשר עם היקמן פרייס, סגן נשיא ‘קייזר פרייזר’, והחל בניהול משא ומתן, במטרה להקים את המפעל בישראל. הסכום שנדרש היה שניים וחצי מיליון דולר, סכום השקול לכרבע מיליארד דולר, במונחי ימינו. הוסכם כי החברה האמריקנית תשקיע חצי מיליון דולר ואילו אילין יהיה אמון על השגת שני המיליון הנוספים. הגיע רגע החתימה על החוזה. אילין תכנן שחלק גדול מהסכום יגיע מקבוצת משקיעים שיצליח לגייס בניו יורק. בפועל, המשקיעים הפוטנציאליים החלו להסס ולסגת, ואילין לא ידע מה לעשות ומנין להשיג את הכסף. בזמן שהתהפך במיטתו, הוא מספר, נזכר שאביו נהג להיוועץ עם הרבי הקודם של חב”ד בטרם קיבל החלטות כלכליות חשובות. הוא החליט לעשות כמוהו וביקש פגישה עם מי שלדבריו היה ברור כי יתמנה לרבי הבא.
לאחר יומיים תואמה לאילין פגישה עם הרבי. הפגישה ארכה כארבעים דקות, ובמהלכה דיברו בשלוש שפות לסירוגין – רוסית, צרפתית ועברית. הרבי התעניין בחייו של אילין, בתקופה שהיה פעיל באצ”ל ובפעילותו העסקית. לאחר מכן עברו לדבר על המפעל המתוכנן לייצור מכוניות. אילין סיפר כי נראה היה לו כי הרבי בקי בתחום המכוניות יותר ממנו. הרבי הדגיש כי למפעל המתוכנן ערך רב, משום שהוא עשוי לסייע בקליטת עלייה ולעודד התמחות במקצועות רבים אחרים, כמו רפדות, פחחות, צבע, נגרות, רתכות ועוד. הרבי הקשיב ללבטיו של אילין ולבסוף עודד אותו לחתום על העסקה. הוא אמר לאילין כי סיפור חייו מוכיח שהקדוש-ברוך-הוא ליווה אותו לאורך כל הדרך, והוא יעמוד מאחוריו גם בעסקה הזאת. בקשר לחששותיו, הרבי הרגיע אותו כי גם אם העסקה לא תצלח, “הלוא תהיה בין יהודים, ותמיד תמצאו את הדרך להסתדר”. אילין יצא מהרבי וחש שאבן נגולה מעל לבו. משם הלך היישר לחתימה על העסקה הענקית בקנה מידה של אותם ימים.
בתוך כשנה וחצי הוקם המפעל בנשר והחל לייצא לכל רחבי העולם. הוא העסיק ניצולי שואה, יוצאי מחנות, והכשיר אותם לעבודה בתעשייה. בשנים 1955-1950 הניבו מפעלי ‘קייזר-אילין’ כעשרים ושמונה אחוזים מהיצוא התעשייתי של המדינה הצעירה, והמפעל זכה בתעודת הוקרה ממשרד התעשייה והמסחר כיצואן מצטיין.

אילין הוא אחד מאלפי אישים שנפגשו במרוצת השנים עם הרבי בעניינים הנוגעים למדינת ישראל. כל מי ששוחח עמו העיד על האכפתיות העמוקה שלו לצרכיה ולבעיותיה של המדינה ועל הידע העמוק שגילה בנעשה בה. ארץ ישראל היתה בבת עינו. הוא עקב באדיקות אחר ההתרחשויות בארץ, והתעדכן באורח שוטף בפרטי-פרטים של החיים בה. הוא התעניין לא רק בהיבטים הדתיים והרוחניים של המדינה, אלא גם בתחומים ארציים לגמרי, כמו כלכלה, התיישבות, ביטחון וקליטת עלייה.

תת-אלוף רן פקר שימש מפקד בסיס חיל האוויר בתל נוף במלחמת יום הכיפורים. הוא היה מבכירי טייסי חיל האוויר ובעל מוניטין של טייס קרב מצטיין, לוחם ומפקד כריזמטי. בשנת תשל”ה, 1975, בא לפגישה אישית עם הרבי, בעקבות קשר שנוצר בינו ובין חסידי חב”ד שנהגו לפקוד את הבסיס. כשהסתיים המפגש העלה פקר על הכתב את סיכום הדברים, לפי ראשי פרקים ונקודות ציון שרשם לעצמו במהלך השיחה.
המפגש ארך למעלה משעתיים. במהלכו שוחחו הרבי ופקר על נושאים רבים ומגוּונים, ובהם סוגיות מבצעיות, חינוכיות ומוסריות. כך למשל עלו השאלות “איך אפשר לאתֵר בשעת רגיעה את הלוחמים העתידים להצטיין במלחמה?” או: “האם מפקדים בכירים בחיל האוויר צריכים לטוס גיחות מבצעיות במלחמה?” על השאלה האחרונה השיב הרבי כי “במלחמת יום כיפור היו צריכים לטוס. עקרונית, זה תלוי במצב ויש לשקול בהתאם. לא צריך לשאול, כי יש מצב שהממונים לא יכולים להגיד כן, אבל בלבם הם שמחים שהדבר מתבצע”.
פקר ציין כי הרבי “התעניין במיוחד בצורת החיים בבסיס ובקשיי חינוך הילדים במסגרת כזאת. טען, שלא טוב לחנך ולגדל ילדים בבסיס צבאי. אפילו אם נגדל פרחים ונשתול דשאים, עדיין הם יהיו בצל המטוסים. כיצד אנו רוצים לחנכם לשלום אם הם גדלים באווירת המלחמה! הסברתי לו את בעיית הכוננות וחשיבותה. לא קיבל וטען שהדבר ניתן לפתרון על ידי תורנות של אנשי השיכון בבסיס. יש להוציא את המשפחות מהבסיס ולשכנן ביישוב האזרחי הקרוב. בעיית האזעקה המהירה יכולה להיפתר על ידי חידושי הטכנולוגיה”.
עוד עלו בפגישה השפעת האמונה על העוצמה הצבאית, הערך של האמונה בצדקת הדרך בהגנת הגבולות, בעיית הנוער בארץ אחרי המלחמה, ההסדר עם מצרים ומלחמות העבר. הרבי גם דיבר על החשיבות שבקיום המצוות, כמקור לעוצמה רוחנית. במהלך המפגש ציין הרבי כי ליהדות העולם אכפת מאוד מישראל ומירושלים, אך ירושלים אינה מאירה מספיק. היא אינה נותנת מספיק. היא איננה מהווה מודל למנהיגות כפי שהיתה צריכה להיות.
פקר סיכם לעצמו את השיחה בכך ש”היתה זו חוויה רוחנית מרשימה, שיכולה להשתוות אך ורק לחוויות הטיסה על F-15 (כמובן בתחום אחר). היה מעניין להימצא זמן ניכר יחסית במחיצתה של אישיות נעלה ובהחלט יוצאת דופן, המקרינה מאורה וסוחפת אותך אחריה. בעיני רוחי הצטיירה לי תמונה שונה של הרבי מלובביץ’, ולכן אולי התרשמתי עמוקות מבקיאותו בשטחים שונים ומגוּונים (כולל חילוניים) ומלבביותו הטבעית והכֵּנה”.

הרבי קיים קשר אישי, באמצעות מכתבים, פגישות אישיות והעברת מסרים, עם כל ראשי הממשלה בישראל. ראש הממשלה מנחם בגין, שנהג לפגוש את הרבי גם בהיותו באופוזיציה, ביקר אצלו זמן קצר אחרי היבחרו לראשות הממשלה. הרבי יצא לקבל את פניו וליווה אותו אל חדר עבודתו. שם נועדו לפגישה ארוכה. חלקה הראשון היה רב-משתתפים וחלקה השני בארבע עיניים .
נשיא המדינה זלמן שז”ר ראה עצמו חסיד של הרבי בכמה היבטים. הוא נועץ ברבי אם לקבל את ההצעה להתמנות לנשיא, וקיבל את תמיכתו. לאחר מינויו, כשנסע לארצות הברית, בא לבקר אצל הרבי. הליכתו אל הרבי עוררה ביקורת ציבורית. כיצד ייתכן שנשיא המדינה הולך אל הרבי ולא הרבי בא אל הנשיא. שז”ר דחה את הביקורת .
הרבי עודד את חסידיו בישראל להזמין ולארח באירועים חסידיים את נשיאי המדינה, ראשי הממשלה, שרים וחברי כנסת, דבר שלא היה מקובל בחוגים החרדיים. עד היום משלחות של חסידים מבקרות בקביעות לקראת החגים במסדרונות הכנסת והממשלה ומעוררות את הקשר עם האמונה והחגים היהודיים. הרבי גם דחף את החסידים לתמוך בחיילי צה”ל, פיזית ורוחנית. הוא הורה לזכור בימי חג את החיילים הרתוקים למשמרתם, ולצאת אליהם כדי לשמחם ולהעניק להם ערכות שי – סופגניות בחנוכה, משלוחי מנות בפורים וכדומה. אחרי מלחמת ששת הימים הורה לצעירי חב”ד להקים ‘אגודה לעידוד משפחות הגיבורים’, כדי לתמוך באלמנות צה”ל ולערוך חגיגות בר-מצווה קולקטיביות ליתומים.
הרבי הדריך את חסידיו להיות מעורבים בחיים האזרחיים של המדינה. הוא שלח קבוצות של חסידים להתיישב בארץ, ייסד קריות של חב”ד בירושלים, בלוד, בקריית מלאכי ובצפת, והִנחה לקלוט בשכונות האלה עולים חדשים מגרוזיה ומבוכרה. הוא קרא לפתוח בתי חב”ד בכל עיר. הוא אף הורה לשלב את רשת החינוך היסודית של חב”ד בזרם הממלכתי-דתי של משרד החינוך, בשונה מהציבור החרדי שהעדיף להקים זרם חינוך עצמאי.

יומיים לפני חג הפסח תשמ”ז, 1987, במוצאי ‘שבת הגדול’, קיים הרבי התוועדות מיוחדת ויוצאת דופן בבית מדרשו. באותה התוועדות הכריז על יוזמה חדשה – הקמת יישוב גדול באזור ירושלים לקליטת עולים מרוסיה. למחרת זימן אליו את פרופ’ ירמיהו ברנובר, יו”ר אגודת שמי”ר (שומרי מצוות יוצאי רוסיה), ואת שלמה מיידנצ’יק, מראשי עסקני חב”ד בארץ, והטיל עליהם את הקמת המיזם החדש. הרבי פרש לפניהם תוכנית רחבה, שנועדה לתת תשובה הולמת לצרכים המיוחדים של העולים מרוסיה. הוא האיץ בהם לקדם את הפרויקט במהירות האפשרית, מכיוון שהוא צופה גל עלייה גדול מרוסיה. עלייה זו קרמה עור וגידים בשנת 1990, ואילצה את מדינת ישראל להקים בחופזה מאות אתרי קראוונים, כדי לתת קורת גג להמוני העולים.
הרעיון של הרבי היה לבנות מודל של קליטה שמשלב דירות למגורים ומפעלי תעשייה המתאימים לאוכלוסיית העולים, כדי שיוכלו מיד עם עלייתם למצוא להם מקום מגורים ועבודה, ובכך להקל את חבלי קליטתם.
הגורמים הממשלתיים והעירוניים בישראל לא שיתפו פעולה עם תוכניתו של הרבי, אולם הרבי לא הִרפה. הוא לחץ לפעול בכל הכלים והדרכים כדי שהמיזם יוקם במהירות. בסופו של דבר התמקדו המאמצים בהקמת שכונה לעולים אקדמאים מרוסיה, שנקראה ‘שכונת שמי”ר’, ברמות ד’ בירושלים, ולצִדה פיתוח מקורות תעסוקה, שיוכלו לנצל את השכלתם ואת כישוריהם של העולים.

הקשר העמוק לארץ ישראל מושרש בעולמה של חסידות חב”ד מראשיתה. כזכור, למראשות ארונו של הרבי יוסף-יצחק שניאורסון, הרבי השישי של חב”ד, הניחו החסידים שקית ובה עפר מארץ ישראל. בזמן שהורידו את הארון לקבורה קרא הרבי מנחם-מענדל בקול רם כי הקבורה הזאת נערכת בתנאי שברגע שיֵצאו לארץ ישראל לא ייעזב הקבר מאחור .
מייסד חסידות חב”ד, רבי שניאור-זלמן מליאדי, רצה לעלות לארץ ישראל בעליית החסידים הגדולה בשנת תקל”ז, 1777, בראשות רבי מנחם-מענדל מוויטבסק, אך לבסוף נאלץ להישאר ברוסיה, כדי שהתנועה החסידית שם לא תישאר בלי מנהיג. היישוב בארץ ישראל נזקק לסיוע כלכלי, מפני שהיה חסר יכולת להתפרנס בכוחות עצמו תחת השלטון העותמני. בלי סיוע חיצוני היו החסידים החדשים, שעלו לארץ במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, נאלצים לשוב על עקבותיהם . היישוב היהודי לא היה מסוגל, מבחינה כלכלית, לקלוט את קבוצת החסידים שעלתה.
בעל התניא גייס את מלוא השפעתו לאיסוף כספים להחזקת היישוב היהודי בארץ ישראל, וייחד חלק נכבד מאיגרותיו לחסידיו להדגשת חשיבות התרומה למטרה זו . חסידיו ברחבי רוסיה היו שרויים ברובם במצב כלכלי קשה. למרות זאת חזר והבהיר כי עליהם להרבות בצדקה לטובת היישוב בארץ ישראל. הוא ידע כי התרומות האלה אינן ויתור על מותרות מבחינתם אלא הצטמצמות בחיי הנפש ממש. מבחינתו, כל עוד היה להם מה לאכול הם היו חייבים להוסיף לתרום. ארץ ישראל היתה בעיניו נדבך מרכזי בקשר של היהודי עם הקדוש-ברוך-הוא, וצריך היה לחזק בה את ההתיישבות ואת האמונה. ארץ ישראל, הטעים מייסד חסידות חב”ד, היא ארץ מיוחדת משום שפנימיותו ולבו של הקדוש-ברוך-הוא מצויים בה. דרכה עוברות התפילות. לכן צדקה הניתנת לעניי ארץ ישראל היא צדקה הקרובה יותר לקדוש-ברוך-הוא. צדקת ארץ ישראל עומדת לחסידים כזכות. בזכותה הם עשויים להצליח בדרכם, ומכאן חשיבותה .
אותה אהבת ארץ ישראל בלטה גם במשנתו של הרבי מלובביץ’. כשהזכיר את ארץ ישראל נהג לציין את הפסוק “ארץ אשר […] עיני ה’ א-לוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה” . באיגרת לנשיא שז”ר בשנת תשכ”ט, 1969, כתב: “אני אומר וכופל ומשַלֵש שהעם היושב בציון – יושב בארץ ישראל, ארץ מיוחדת שאין דוגמתה” . החסידים שביקשו לנסוע מארץ ישראל כדי לבקר בחצרו קיבלו ממנו פעמים רבות הוראה לברר אצל רב אם מטרת הנסיעה עומדת בקריטריונים ההלכתיים המתירים יציאה מארץ ישראל.

מעורבותו הגדולה של הרבי בחייה של מדינת ישראל ותמיכתו בפיתוחה ובשגשוגה לא נבעו ממניעים ציוניים, במובן השגור של המושג. לרבי היתה עמדה מורכבת כלפי הציונות. הוא, כקודמיו, לא קיבל את האידיאולוגיה הציונית החילונית, שביקשה ליצור את ‘היהודי החדש’ ולבסס את הזהות היהודית על סממנים לאומיים כתחליף ליסודות הדתיים. הוא כמובן לא היה יכול לתמוך בתנועה חילונית, שאינה מיוסדת על עולם המחשבה היהודי, ואף מתנכרת לו במוצהר.
קודם הקמת המדינה התנגדה חב”ד לציונות. האדמו”ר החמישי, רבי שלום-דובער, ובנו, האדמו”ר השישי, רבי יוסף-יצחק, התבטאו בחריפות בדברם על הסכנה הנשקפת מהאידיאולוגיה הציונית. הם חששו שהציונות תפתה רבים לחשוב שדי בעצם המגורים בארץ ישראל כדי להיות יהודי, ובכך יתחזקו מגמות החילון והנטישה של חיי התורה והמצוות .
ההתנגדות של חב”ד לציונות התרככה בהדרגה ככל שזו הפכה מרעיון למציאות. היישוב היהודי בארץ ישראל גדל והלך, ובמקביל התעצמו הפיגועים והמִתקפות כלפיו מצד הערבים. סילוק הבריטים, שלא הגנו כראוי על היהודים ועשו יד אחת עם הערבים, נעשה כורח המציאות. רבי יוסף-יצחק תמך בכמה היבטים בפעילות המחתרות ועודד תמיכה והצטרפות לפעילויותיהן . לאחר הקמת המדינה הורה לחסידי חב”ד שהצליחו לצאת מרוסיה והתכוננו לנסוע לארצות הברית, לשנות את תוכניותיהם ולעלות לישראל, כדי להקים כפר חקלאי. כך הוקם כפר חב”ד בשנת תש”ט, 1949.
בעקבותיו הלך גם ממשיכו, הרבי השביעי. בניגוד לזרמים חרדיים קיצוניים, הרבי הפריד בין האידיאולוגיה הציונית לבין התוצר של אותה אידיאולוגיה. היו זרמים חרדיים שטענו כי הואיל והמדינה נולדה מאידיאולוגיה הכופרת בתורה ובמצוות אין היא אלא ‘מעשה שטן’, הורתה ולידתה בחטא ואין לה זכות קיום. הרבי שלל בתכלית את צורת המחשבה הזאת. לדעתו כל דבר צריך להיבחן לגופו ולא על פי המניעים שהולידו אותו. גם אם המניע המקורי היה בעייתי מההיבט של תורה ומצוות אין בכך כדי לגזור שגם התוצאה שלילית.
הרבי לא היסס להתעמת בפומבי עם התפיסה של חוגי החרדים הקנאים. לאחר ‘מבצע יונתן’ (אנטבה) בשנת 1976, שהביא לשחרורם של 105 נוסעים יהודים שנחטפו על ידי טרוריסטים – שני גרמנים ושישה פלסטינים – דיבר על הצורך להודות לבורא העולם על הנס, וקרא להפיק לקחים בחיי האמונה מפרשת החטיפה וממבצע ההצלה. “מפעם לפעם הקב”ה מעניק לנו הזדמנות לראות בעולמנו הגשמי, כיצד איכות מתגברת על כמות”, אמר הרבי .
הצהרת הרבי שהצלחת המבצע היא נס גלוי עוררה מִתקפה עזה כנגדו מצד חסידי סאטמר, שטענו כי לא ייתכן שהקדוש-ברוך-הוא יעשה נס על ידי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות והרואים בהצלחת המבצע הוכחה ל’כוחי ועוצם ידי’. בתגובה קרא הרבי להעמיד את התפיסה הזאת במבחן ולראות אם אמנם היא תואמת את ההלכה. הוא הציג שלוש שאלות הלכתיות וקרא לרבני ישראל ולפוסקי הלכה בעולם כולו לקבוע את עמדת ההלכה בשאלות האלה, ומהן תיגזר גם ההכרעה בוויכוח עם סאטמר. השאלה הראשונה היתה כיצד צריך לנהוג מי מניצולי אנטבה אם יזדמן שוב למקום – האם עליו לברך ‘ברוך שעשה לי נס במקום הזה’? השאלה השנייה, האם חולה צריך להעדיף רופא ירא שמים, אף שהוא פחות מומחה, או שעליו לחפש את הרופא המומחה ביותר, אף על פי שהלה אינו שומר מצוות והוא מאמין ב’כוחי ועוצם ידי’? השאלה השלישית שהציג היא כיצד לנהוג במקרה של חטיפת ילדים – האם מותר לפנות אל מומחה להצלה שאינו שומר מצוות ולציית להוראותיו, גם כשהוא קובע שיש לחלל את השבת לשם ההצלה? לוּ היתה שיטת סאטמר נכונה, הרי שאין מקום לברך על הנס, אין לפנות אל רופא שאינו ירא שמים, ואסור לחלל את השבת במקרה של חטיפה אם המומחה אינו אדם מאמין .
הרבי התייחס לתוצר המוגמר וראה בהקמת המדינה, כנגד כל הסיכויים ומול כל צבאות ערב, נס וחסד שמֵימי מופלא, ומכאן נגזרה גישתו החיובית למדינה הקיימת. בהשקפה החסידית, שהדגיש שוב ושוב, כל דבר שאדם רואה הוא בעל ערך ומשמעות בשבילו. אם מדינת ישראל הוקמה, היא בוודאי בעלת מסר ומשמעות, מעבר לכך שהיא מאפשרת למיליוני יהודים להתקיים ולהגן על עצמם ומשרתת ערך חשוב ונעלה מאין כמותו של הצלת יהודים מפני איומים וסכנות.
הוא אף התבטא בכמה הזדמנויות כי הקמת המדינה היא הזדמנות נדירה שניתנה לעם ישראל כדי להוכיח שהוא ראוי לגאולה . לראשונה אחרי כאלפיים שנות נדודים ורדיפות ניתנה לעם היהודי אפשרות לנהל חיים עצמאיים, ומכאן האחריות הגדולה המוטלת על קברניטי המדינה: האם יבנו מדינה יהודית אמיתית, מתוך נאמנות לתורת ישראל ולערכיה, ובכך יהיו אור לגויים, או שינסו להיות ככל העמים, מדינה המחקה את התרבות המערבית והנוהה אחר אופנות מתחלפות. האפשרות השנייה נראתה לרבי החמצה אדירה של הזדמנות יחידה במינה, ואף גורם שמעכב את בוא הגאולה.
עם זאת, הרבי לא קיבל את התפיסה הרוֹוחת בציונות הדתית, ולפיה המדינה היא ראשיתו של מהלך הגאולה . הוא הבהיר פעמים אין-ספור כי עדיין שרויים אנו בתקופה המוגדרת גלות. לפי השקפת עולמו, הגלות איננה עניין גיאוגרפי בלבד, והיא אינה מסתיימת עם חזרתם של יהודים לארץ ישראל ועם כינונו של שלטון עצמאי. הגלות היא מצב מטפיזי שבו האמת הרוחנית אינה גלויה, העם היהודי והעולם כולו שרויים באפֵלה רוחנית, הטוב והרע מתערבבים, שמים אור לחושך וחושך לאור, כלשון הנביא ישעיהו. המציאות הזאת תשתנה רק עם בוא הגאולה על ידי המשיח, שאז ייבנה בית המקדש השלישי, השכינה תחזור לשכון בישראל, העם היהודי ימלא את ייעודו, והעולם כולו יחיה בשלום. כל עוד המשיח לא בא, עדיין אנחנו שרויים בתקופת הגלות והגאולה לא החלה. לכן לדעתו ראיית המדינה כחלק ממהלך הגאולה היא בלבול יוצרות ועירוב מין בשאינו מינו.
ביטוי להתייחסותו אל החיים במדינת ישראל כמתנת הבורא אפשר למצוא בעידוד שעודד את היושבים בארץ ובאופטימיות שהקרין בזמן מלחמות ישראל. ערב מלחמת ששת הימים השתררה אווירת דאגה בקרב יהדות העולם. הידיעות על מדינות ערב הנערכות למלחמה כוללת נגד ישראל עוררו חרדה בלב כל יהודי, ובמיוחד בקרב מי שהיו להם קרובי משפחה בארץ. הורים לסטודנטים ולתלמידי ישיבות שלמדו בישראל האיצו בילדיהם לצאת מהארץ ולשוב לחוץ-לארץ. השגרירויות הזרות בישראל הורו לאזרחיהן לצאת מהמדינה.
הרבי מלובביץ’ התייצב בנחרצות כנגד אווירת הנכאים. הוא הורה לתלמידים מחוץ-לארץ שלמדו בארץ להישאר בה ולהמשיך בלימודיהם. ישיבות חב”ד בארץ שאלו את הרבי במברק אם תלמידים אזרחי חו”ל צריכים לציית להוראות השגרירויות שלהם לצאת מהארץ. הרבי השיב במברק: “ילמדו בהתמדה ובשקידה, וכל התלמידים, ובוודאי ובוודאי לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ויבשרו טוב”.
חתונת בנה של משפחה מחסידי חב”ד מברוקלין נקבעה להתקיים בישראל בי”ג בסיוון תשכ”ז, 21 ביוני 1967. בימי המתיחות שקדמו למלחמה החלו בני המשפחה לחשוש שהחתונה לא תוכל להתקיים במועד הזה, שכן ההערכות היו כי כל הטיסות האזרחיות לארץ יבוטלו במהלך המלחמה, וזו היתה צפויה להיות, לדברי הפרשנים, ארוכה וקשה. ההורים שאלו את הרבי אם לדחות את החתונה, וקיבלו תשובה מפתיעה: “הנישואים יהיו בשעה טובה ומוצלחת בזמנם בארץ הקדש, כי שם ציוה ה’ את הברכה חיים עד העולם”.
למי שהביע דאגה וחשש כתב הרבי תשובות כאלה: “אין לפחד ואין להפחיד”; “אין דעתי נוחה כלל וכלל מהבהלות והגזמות”; “פשיטא שאין לפחד ולא יפחידוהו, וגם לא את עצמם, ויקוים ‘ונתתי שלום בארץ'”; “ומה בחו”ל שכתוב ‘הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל’ אין מה לפחד, כל שכן בארץ ישראל שכתוב ‘ה’ אלוקיך בה תמיד מראשית השנה ועד אחרית שנה’, ודאי אין מה לפחד”.
בל”ג בעומר, 28 במאי, שבוע ימים קודם לפרוץ המלחמה, נשא הרבי דברים לפני אלפי ילדים שהתכנסו בחזית בית מדרשו, בתהלוכת ל”ג בעומר המסורתית. הוא השמיע דברים ברורים על הניצחון הצפוי, ואמר כי תושבי ארץ ישראל “נמצאים כעת במצב שהקב״ה מגן עליהם ושולח להם את ברכותיו וישועותיו במידה הכי גדולה, כדי שיוכלו לצאת, ואכן יֵצאו, מהמצב הנוכחי בהצלחה”. דברי הרבי פורסמו בהבלטה בעיתונות הישראלית על ידי החסידים במטרה לנסוך עידוד בציבור .
אותה גישה נקט הרבי גם ערב מלחמת המפרץ. הוא קרא לציבור היהודי בחוץ-לארץ להוסיף לנסוע לישראל ולא לבטל שום ביקור מתוכנן. הורים שביקשו להחזיר לחוץ-לארץ את ילדיהם השוהים בישראל קיבלו ממנו הוראה ברורה להשאיר את יקיריהם בארץ ולא לחשוש. משקיעים שהביעו דאגה לגורל השקעותיהם שמעו ממנו כי ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר גם להשקעות, ומי שמשקיע בישראל שם את כספו במקום הטוב ביותר. הרבי הביע את ביטחונו בכך שהאירועים במפרץ הפרסי יחזקו את ישראל.
היו, בעיקר מקרב החסידים, שראו בעמדתו זו של הרבי גילוי נבואי, והיו שראו בה השקפה, תפיסת עולם אופטימית עקבית, המבקשת לראות את הטוב ואת הפוטנציאל לצמיחה גם בזמנים קשים ומאיימים.

מדוע לא עלה
בעקבות מעורבותו הגדולה בנעשה בארץ ישראל, אישים רבים שביקרו את הרבי לא התאפקו מלשאול אותו מדוע איננו עולה לארץ. הרבי היה מוּדע לשאלה וענה עליה לשואלים. האלוף במילואים אריאל שרון, שנפגש עם הרבי אחרי מלחמת יום הכיפורים, שאל אותו מדוע לא ינהג כמפקד ההולך בראש אנשיו ויבוא לארץ. הרבי השיב שיש מצב שבו אסור למפקד ללכת ראשון, כמו למשל קברניט בספינה טובעת. תחילה עליו להציל את כל הנוסעים ואנשי הצוות ורק אז הוא רשאי לקפוץ אל סירת ההצלה . הדימוי שהשתמש בו מלמד כי הרבי ראה את יהדות התפוצות כספינה טובעת ואת ארץ ישראל כסירת ההצלה. הוא סבר שמתפקידו להציל את יהדות התפוצות מטמיעה ומהתבוללות קודם שיהיה רשאי לעלות לארץ ישראל.
רן פקר כותב כי שאל את הרבי שאלה זו: “הרי אדם בעל שיעור קומה כשלו יכול להשפיע רבות על כל המתרחש בה, לפחות מבחינה רוחנית. אמרתי ששמעתי על כך הסברים וששאלה זו מעסיקה רבים בארץ. כמו כן ציינתי שלא התכוונתי לשאול את השאלה מראש, אך מאחר שאנו יושבים כבר כשעתיים והשיחה הפכה ידידותית, הנני מעז ומאוד מעוניין לשמוע הסבר ישירות ממנו. חשב קצת ואמר, שלמרות שזה לא תורם לשיחתנו ולא כלום, ייתן ההסבר”.
תשובתו של הרבי היתה שאם היה יושב בארץ, השפעתו על יהדות התפוצות, הגדולה פי שניים מיהדות ארץ ישראל, היתה מוגבלת. הוא ציין דוגמה טכנית כי מישראל לא היה אפשר באותם ימים אפילו לדבר בחופשיות בטלפון מתל אביב למוסקווה. הרבי גם הטעים כי בארץ יש השפעות פוליטיות וחברתיות המצֵרות על אפשרות קיומם של קשרים, כמו הקשר הזה שלו עם בכיר בחיל האוויר. לעומת זה, בניו יורק, עומדים לרשותו יותר אמצעים לסייע ולהנהיג את אנשיו בכל רחבי העולם, והלחץ התקשורתי על מפגשים מעין אלה נמוך יחסית.
גאולה כהן מספרת שהרבי ענה לה תשובה דומה, עוד באמצע שנות השישים, כשהתפרסמה כמובילת המנהיגות לנאמני ארץ ישראל. לדבריה, הרבי ציין כי הוא חייב להימצא היכן שישמעו לו, ורק כאן, בארצות הברית, ישמעו לו. בארץ ישראל לא ישמעו. הארץ רוויה מחלוקות, וקשה יותר להשפיע בה, טען הרבי . בשנת תש”ל, 1970, ענה לעיתונאי שלמה סנה כי האווירה בארץ מחייבת התערבות. “לבוא ולשתוק על האווירה בארץ ישראל – אינני יכול. לבוא ולמחות – אינני רוצה” .
לאיש עסקים, ששאל מדוע הרבי לא יבוא לארץ, ענה שאם יבוא לארץ לא יוכל עוד, על פי ההלכה, לצאת מהארץ. במקרה זה ינטוש למעלה משלושה מיליון יהודים החיים בארצות הברית, וכשיעזוב אותם הסיכוי שישמעו לו מארץ ישראל יהיה נמוך יותר.
גם נער בר-מצווה מעפולה כתב לרבי מכתב בשנת תשמ”ד, 1984, ושאל למה הרבי אינו עולה לארץ. הרבי כתב לו במכתב התשובה: “אודות מקום דירת האדם – הקובע בזה הוא לא איפה יהיה לו נעים יותר וטוב יותר אלא איפה יוכל לעשות יותר מעשים טובים ואיפה זקוקים יותר לעזרתו. ובדוגמת רופא כפשוטו – שצריך לקבוע דירתו במקום שזקוקים יותר לעזרתו ולא במקום אשר מקווה שיהיו חייו נוחים יותר” .

את התשובות לשאלת אי-עלייתו של הרבי לארץ הוא נתן בשיחות אישיות או במכתבים, וכמעט לא התייחס לכך בפומבי. פעם אחת, כשקרא לחסידיו לעלות מברוקלין לישראל (“אשרי חלקם של כל אלו שיסעו מחוץ לארץ, מברוקלין, להתיישב בכפר חב”ד וסביבותיה”), במהלך התוועדות פומבית בשנת תשי”ט, 1959, התייחס לשאלה מדוע הוא-עצמו אינו עולה לארץ: “ישנם השואלים למה אני בעצמי אינני נוסע להתיישב שם. ובכן, זהו עניין שאינו תלוי בי, ובינתיים אינני יכול לעשות זאת, אבל אין לזה שייכות לכל השאר, חוץ ממני. אינני יודע אם הם משערים מה מעכב אותי, ואם זה נוגע שהם יֵדעו או לא, ובכל אופן, לא על זה מדובר עתה”.

אחד הנימוקים הפנימיים יותר שבגינם לא עלה הרבי לארץ היה הצורך הנפשי שלו להיות קרוב ל’ציון’ חותנו ולמקום שבו בחר לפעול. רבה הראשי של חיפה, הרב שאר-ישוב כהן, סיפר כי בהיותו בפגישה עם הרבי העלה אף הוא את השאלה מדוע הרבי אינו עולה לארץ ישראל. הרבי ציין שני טעמים: “א) אנו יודעים את הדרך לשם אבל לא את הדרך בחזרה [כוונתו כנראה לאיסור היציאה מארץ ישראל לחוץ-לארץ], ועדיין לא סיימנו את עבודתנו כאן. ב) קיבלתי עליי שלא לצאת ממקום שבו אוכל להגיע ממש באותו יום אל הציון של חותני”. הרב שאר-ישוב מוסיף ומספר: “העזתי פנים ואמרתי: הרי לכך יש עצה – ‘ויקח משה את עצמות יוסף עמו’. הרבי שתק. פתאום נתמלאו עיניו דמעות, ונפל עלי פחד נורא, וביקשתי מיד מחילה וסליחה, אם גרמתי לאיזה צער חלילה, כי כוונתי רק לשם-שמים, ומי אני שאומר לרבי מה לעשות. הרבי חייך ועברנו מיד לנושא אחר” .
למרות האמור, לרבי היה צימאון לעלות לארץ, ולפחות פעם אחת כנראה שקל זאת ברצינות. בסוף שנות החמישים נפוצו שמועות כי הרבי עומד לעלות לארץ, או לכל הפחות לבקר בה. בשנת תשי”ח, 1958, שאל העיתונאי אלתר ולנר את הרבי אם נכונה השמועה כי הוא אמור לבקר בארץ. הרבי הודיע כי אין בכוונתו לבוא לבקר, אך לא שלל את האפשרות לגמרי .
החסידים בארץ ישראל, מצִדם, ציפו והשתוקקו לעלייתו או אפילו לביקור של הרבי בארץ. בשנת תשכ”ז, 1967, לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, חברו יחד ראשי מוסדות החסידות בארץ ישראל ופנו אל הרבי בספק הצעה ספק בקשה, שיבוא לבקר בארץ, לנוכח ההתעוררות הגדולה שנוצרה לאחר נִסי המלחמה, שכן “עתה הזמן המוכשר ביותר להעמקת ההתעוררות ולהבאתה לידי פועל ממש” .
בשנת תשמ”ה, 1985, הפתיע הרבי את חסידיו כשהורה להקים בכפר חב”ד העתק מדויק של בניין 770 איסטרן פארקווי בניו יורק, שישמש ‘בית אגודת חסידי חב”ד’ בארץ ישראל. בעקבות זאת החלו להתפרסם ידיעות בלתי-מבוססות שהנה הרבי עומד לעלות לארץ. הרבי הגיב באי-שביעות רצון כשהתחילו לכנות את הבניין ‘הבית של הרבי’, שכן הוא לא ראה את הבניין כביתו, אלא כבניין מרכזי של החסידות . הבניין הוקם במהירות רבה וכיום הוא משמש כמה מהמוסדות המרכזיים של חב”ד, ומהווה מוקד משיכה למבקרים.

כשם שהרבי סבר כי תפקידו ופעילותו למען היהדות העולמית אינם מתירים לו לעזוב את ארצות הברית ולעלות לישראל, כך תבע מרבנים וממנהיגי קהילות בחוץ-לארץ להעמיד את טובת צאן מרעיתם מעל שאיפתם האישית לעלות לארץ הקודש. דעתו היתה נחרצת כי רב ומנהיג קהילה אינו רשאי לנטוש את עדתו ולעלות לארץ ישראל, כל עוד אין במקום מי שיכול למלא את מקומו ולהיכנס לנעליו. הוא חשש מהגברת ההתבוללות ומהיחלשות האמונה היהודית בקרב יהדות הגולה אם המשפיעים הרוחניים יעזבו אותה.
כאשר הרב רפאל-ברוך טולידנו, מגדולי רבני מרוקו, העתיק את מקום מגוריו לאנגליה, ולאחר מכן, בשנת תשכ”ג, 1963, עלה לארץ ישראל, הביע הרבי מידה של חשש בכותבו: “וכפי המצב בעירו [מקנס] ובמדינתו [מרוקו]… השפעת כבוד הדרת גאונו שם נחוצה ביותר וביותר”. במקביל קרא לרב טולידנו “להשפיע גם על שאר הרבנים הספרדים במרוקו לעמוד על המשמר לראות בשלום אחיהם ולרעות צאן מרעיתם… הצריכים משמרת ומשמרת למשמרת הקדש” .
אחד מרבני דרום אפריקה, הרב נחמן-מאיר ברנהרד, ביקש לסיים את תפקידו ברבנות קהילת אוקספורד ולעלות לארץ. הרבי עמד על דעתו שעליו להמשיך במשרתו ולא לעזוב את הקהילה. בפגישה עמו התבטא: “האם אתה לא חושב שגם אני רוצה להיות שם, במקום הקדושה? אבל יש לנו אחריות” .
עמדתו לגבי עליית רבנים ומנהיגי הקהילות היהודיות בחוץ-לארץ היתה עקרונית. כך התבטא בשנת תש”ל, 1970: “מי שהוא בעל השפעה וביכולתו להציל נפשות ישראל בארבע אמות שלו – זה פיקוח נפשות. עליו לעשות חשבון נפש אמיתי ולברר אם אמנם רצונו לעלות לארץ ישראל או שרצונו לברוח ממילוי תפקידו ושליחותו” .

במשך שנים שררה מחלוקת בין השקפתו של הרבי ובין התפיסה שהיתה מקובלת על ממשלות ישראל. המדיניות הישראלית ייצגה מסר אחד כלפי יהדות התפוצות – עלו לישראל. המדינה השקיעה רבות בעידוד העלייה ובקליטתה בארץ, אך התנגדה בעבר להפניית משאבים למטרות חינוכם של יהודי התפוצות. השקעה בביסוס החיים היהודיים בגולה עמדה לכאורה בסתירה לשאיפתה של מדינת ישראל לגרום ליהודים לעזוב את מקומות מגוריהם.
הרבי סבר שההתמקדות בקריאה לעלייה מפקירה את חלק הארי של העם היהודי, שסביר להניח כי לא ייענה לקריאה זו. דעתו היתה הפוכה ממדיניותה של מדינת ישראל: ככל שעוד ועוד יהודים בעלי זהות יהודית מפותחת יעלו לישראל, יופקרו הקהילות היהודיות לגלי הטמיעה וההתבוללות. הוא סבר כי בראש ובראשונה יש להגביר את הזהות היהודית, על ידי חינוך יהודי ופעילויות להעמקת הזיקה היהודית. וממילא, ככל שיהודים יהיו מוּדעים יותר ליהדותם גם יגדל פוטנציאל העלייה של הקהילות האלה. הרבי ביקש לקדם את ההכרה כי בהיעדר קרקע של חינוך יהודי פוחת גם העניין שמגלים יהודי התפוצות בישראל.

פוליטיקה
למרות המעורבות העמוקה של הרבי בענייניה של מדינת ישראל והקשרים המסועפים שפיתח עם אישים רבים ומגוּונים בהנהגתה, הרבי לא התפתה לתרגם את השפעתו לכוח פוליטי. הוא הקפיד שחב”ד לא תהיה מזוהה עם מפלגה כלשהי. עמדתו הנחרצת בדבר אי-הזדהות פוליטית של חב”ד נבעה מראייתו את הפוליטיקה כמערכת מפַלגת ומרחיקה. פעמים רבות ציין כי המילה מפלגה היא מלשון פילוג . זיקה מפלגתית כלשהי יוצרת מעצם הגדרתה מחיצה בין הזרמים השונים. תנועת חב”ד, סבר, אמורה לפנות אל כל חלקיו של עם ישראל, ולכן עליה להיות נטולה כל זיקה מפלגתית. מי שמעורב בפוליטיקה אינו יכול לפנות לכלל העם ולזכות באמונו.
בשיאו של משבר פוליטי בישראל, בשנת תש”ן, 1990, ביקר אצל הרבי כתב ‘קול ישראל’ בוושינגטון, עודד בן עמי, ושאל לדעתו בדבר המצב הפוליטי. הרבי השיב כי אינו מתערב בפוליטיקה, אך הביע את דעתו העקרונית בדבר המדיניות הנכונה לדידו לישראל . הוא אסר על מעורבות אישית של שלוחיו ושל מוסדות חב”ד בפוליטיקה הארצית. עם זאת, הרבי קרא להשתתף בבחירות ולהשפיע על ידי הצבעה למפלגות המקדמות את ערכי התורה והמצוות, וראה בהצבעה זו “זכות וחובה קדושה”. זכות הבחירה לא נתפסה בעיניו צעד פוליטי, אלא כלי הכרחי בחיזוק הכוחות הנאמנים לדרך התורה .
לאורך השנים דגל הרבי בהקמת חזית דתית, שתאגד את כל הרשימות הדתיות והחרדיות. הפיצול בתוך המחנה הדתי הטריד אותו. כבר לקראת הבחירות לכנסת השנייה, בשנת תשי”א, 1951, קרא להקמת חזית דתית מאוחדת . על עמדתו זו חזר שוב ושוב לקראת כל מערכת בחירות, ושיגר מכתבים לאישים רבים על מנת להשיג מטרה זו. לקראת הבחירות לכנסת השישית, במרחשוון תשכ”ו, נובמבר 1965, פרסם מכתב ארוך ומפורט, ובו הוא מסביר את היתרונות ב’חזית דתית טכנית’ ואת הנזק שייגרם על ידי פיצול .
הרבי נמנע מהמלצה להצביע למפלגה מסוימת, אולם במענה לשאלות של חסידיו סימן את הכיוון הכללי ואת מערך השיקולים שיש להביא בחשבון לקראת ההצבעה. ככלל עודד את ההצבעה בעד הרשימות הנאמנות יותר לערכי התורה והמצוות. היו פעמים שקרא להעדיף את המפלגות הדתיות התומכות בהקמת חזית דתית. הרבי לא אמר לחסידיו במי לבחור, אבל הִתווה את קווי היסוד שעל פיהם היה עליהם לבחור במפלגה המתאימה.
כשמנהיג המפד”ל, החל משנות השבעים, ד”ר יוסף בורג, ביקר אצל הרבי, הוא העלה לפניו את נושא הבחירות. בורג תמה מדוע הרבי מנחה את חסידיו להצביע בעד המפלגות החרדיות יותר. קריאתו של הרבי התפרשה על ידי בורג כתמיכה באגודת ישראל ובפועלי אגודת ישראל ולא במפד”ל. הרבי ענה לו שישתדל שעד הבחירות הבאות יוכלו החסידים לפרש את קריאתו על מפלגתו . בכך ניסה לומר כי עמדתו עקרונית וחסרת נגיעות פוליטיות.
בשנת תשמ”ט, 1988, חרג ממנהגו והורה לחסידיו באורח חד-פעמי ויוצא מן הכלל לתמוך ברשימת אגודת ישראל. באותו זמן, הליטאים פרשו מאגודת ישראל והקימו את מפלגת דגל התורה, והבחירות נהפכו למעשה למאבק בין החסידים ובין ה’מתנגדים’. האדמו”ר מגור דאז פנה אל הרבי מלובביץ’ בקריאה לסייע לתנועה החסידית במה שהתפרש כשעת מבחן. הרבי אכן עודד את חסידיו לפעול לחיזוקה של אגודת ישראל. בעקבות ההוראה נכנסה חב”ד לפעילות אינטנסיבית, ואלפי פעילים יצאו לרחובות במטרה להגדיל את כוחה של אגודת ישראל בכנסת. הפעילות הביאה להכפלת כוחה של המפלגה החרדית-חסידית, והיא קיבלה חמישה מנדטים. לאחר הבחירות הדגיש הרבי שהוראה זו היתה חד-פעמית ועלתה מתוקף הנסיבות, וביקש ממוסדות חב”ד לחזור למדיניות של אי-הזדהות פוליטית, ולא לפתח קשרים מפלגתיים עם סניפי אגודת ישראל.


עמדותיו של הרבי בעניינים ציבוריים לא תאמו תמיד את הקו שהכתיבו המפלגות הדתיות והחרדיות. הוא הקפיד להבהיר כי עמדותיו נגזרות מתפיסתו את הוראות התורה, ואינן מושפעות מאינטרסים תנועתיים וכיתתיים. הרבי תמך, למשל, בעידוד הילודה ובהגדלת הקצבאות למשפחות ברוכות ילדים. כשנשאל אם הגדלת הקצבאות לא תיטיב גם עם הערבים, ענה שעידוד הילודה הוא מצווה גם אצל הערבים, על אף המתיחות הקיימת. הוא שלל את הגישה של ‘תמות נפשי עם פלשתים’, שלא יוסיפו ליהודים ובלבד שלא יעודדו ילודה גם אצל הערבים. לדעתו, הערבים מצוּוים על שבע מצוות בני נוח, שעידוד הילודה היא תולדה שלהן, ולכן אסור ליהודי לאפשר הפלה בלתי-הכרחית גם של ילד ערבי .
כאמור, הרבי נמנע ממעורבות פוליטית או ממאבקי נַצחָנות, משום שלא ראה בהם תרומה לקידום האחדות היהודית ולחיבור עם מקורות היהדות, אולם הוא חרג מדרכו כשחש איום פיזי או רוחני על הקיום היהודי. שני מאבקים בולטים במיוחד בהקשר הזה. המאבק האחד היה כנגד שינוי החוק המגדיר ‘מיהו יהודי’, ששיאו היה בראשית שנות השבעים. המאבק השני המשמעותי היה על ביטחונה של ארץ ישראל והסכנה שראה במדיניות הוויתורים לפלסטינים ובמסירת שטחים לידיהם.

סודו של הרבי ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים, 2103.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.