אל תפספסו

ייסוריו של רבי נחמן

חבר שלי משווק ומדריך סדנאות להפסקת עישון. השיטה, לדבריו, קלה. תשבו 6 שעות בכיתה, תקשיבו, וכבר לא תרצו לעשן יותר. אחת הטענות העיקריות שלו היא שאם הפסקת העישון תיתפס בעיניכם כזירת מאבק, מראש גוברים הסיכויים שתפסידו. אם הפסקת העישון היא תוצאה של הבנה מעמיקה של תהליך העישון והיכולת של הנגמל לראות את עצמו נהנה, חושב, מטייל, אוכל ונפגש עם חברים, והכל בטבעיות ובלי לחץ, הוא עתיד לזרוק לבד את הסיגריות. הוא מתהדר בכמעט 90 אחוזי הצלחה. יותר מכל שיטת הפסקת עישון אחרת.

שיטת הפסקת העישון המדוברת אינה מנותקת מהמאפיינים של החברה הפוסט מודרנית. בניגוד לעבר, האדם הפוסט מודרני לא צריך עוד לסבול, לכאוב, להתייסר, להילחם. הוא חייב ליהנות, להתענג, להפיק תועלת ממה שהוא עושה. האדרת העונג וקידוש הגוף נשזרים להם זה בזה במטרה להוביל את האדם לחיים בריאים יותר, שהם בהכרח חיים מהנים יותר.

כפיים

 

 

חזות מתייסרת זה OUT. חזות נהנית, בתוך הקושי והמאמץ זה IN

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביום שישי האחרון הצטרפתי לריצת החיים של האצן יאיר ישראל. יאיר, בן 66, רץ 940 ק”מ, מדן ועד אילת, במשך 24 ימים. 40 ק”מ ביום הוא גומע לזכר נספי רעידת האדמה באגדיר, ועל-מנת להגביר את המודעות להערכות לקראת רעידות אדמה.

בקילומטר ה-15 התחלתי להתלונן. נתפס לי כאן וכואב לי שם. בכל זאת גמרתי אומר לא לוותר, ולהמשיך עד לסיום המסלול של אותו היום.

אצני המרתון הוותיקים שהובילו את הריצה לצד יאיר גערו בי: ‘העיקר הוא שתהנה מהריצה. אם אתה כבר לא נהנה תפסיק מייד. זה חסר ערך’. כך גם נדמה שהיחס הרווח אל יאיר. לעמידה במשימה, מלחמה בגוף, נחישות והתמדה יש הרבה פחות ערך אם לא נהנים. לא ההתגברות וכיבוש היצר הם העיקר, כי אם הסיפוק וההגשמה. אם יאיר לא נהנה מהמסע שלו, אין טעם בריצת חייו. אם הוא מפיק הנאה ממסעו, אנחנו מן הסתם גם נוקיר אותו יותר.

חזות מתייסרת, מקריבה, נושכת שיניים וממשיכה זה OUT. אפילו מלוחם הסיירת אנחנו דורשים שיחייך ויספר כמה קורת רוח הוא מפיק מתלאות הטירונות. אחרת נייעץ לו לנשור ולהמשיך בדרכו.

אתכפיא

הניגודיות הבולטת ביותר ליחס שאנחנו מעניקים לכך שכל חוויה בחיינו חייבת להיות שימושית ובה בעת מהנה ומספקת, מזדקרת כשקוראים את תיאוריו של רבי נתן שטרנהארץ (מוהרנ”ת), אודות קורותיו של רבי נחמן מברסלב. אי אפשר להישאר אדישים לנוכח רישום סאת ייסוריו של רבי נחמן, כפי שאלה מתגלים בכתבי רבי נתן.

רבי נחמן נפטר ממחלת השחפת בגיל צעיר, 39, מבוגר רק במעט מהגיל בו הסתלק האר”י. במהלך חייו הקצרים הוא הספיק לאבד את אשתו הראשונה, שניים מבניו ושתיים מבנותיו. ניכר גם כי במשך תקופות ארוכות בחייו בריאותו הייתה רופפת והוא לא הצליח למצוא מזור לחוליו.

נוסף על אלה, הוא עצמו נטה לסיגופים ותעניות שונות במטרה לשבר את היצר ולהמאיס את תאוות הגוף. הוא הרבה לפרוש מחיי העולם הזה, להתבודד ולפרוש שיחו, בכיותיו ותחנוניו לפני בוראו. מסופר שבצעירותו היה אפילו נוהג לאכול מבלי ללעוס, על מנת לחסוך מעצמו את תענוגות החיך.

רבי נתן התרשם עמוקות ממורו. רושם שניזון בעיקר מהערכת המשמעת עצמית ועוצמת הברזל שכוונו לשם מטרה אחת, להשיג את שפלות הגוף בפני רוממות הנפש הכמהה אל יוצרה.

אולם על רקע הפער בין היחס אל הגוף והעונג בזמננו לבין אורחותיו של רבי נחמן, קשה להבין את סוד המשיכה של  חסידות ברסלב. איזה כוח משיכה המוני יש לרעיונות בדבר סגפנות, פרישות, צומות ושבירת תאוות? מדוע שבן החברה בת זמננו, ישתכנע שרעיונות אלה הם חלק מתיקונו העצמי?

איך הולכים יד ביד הצומות, תעניות, סיגופים ופרישה מחיי העולם הזה עם המסר של חיוך ושמחה? השמחה מסמנת את קץ הדואליות. הנפש מנצחת את הגוף ומשיגה שמחה שאינה תלויה בחומר

שני מיני נחת רוח

שיטת האתכפיא, תהליך ההתגברות, ההכנעה[1] של הצדדים הגופניים לא הומצאה כמובן על-ידי רבי נחמן. אולם נדמה כי בתיאור חייו על ידי רבי נתן היא זוכה להבלטה קיצונית. מכאן, התשובה לשאלות שהועלו נעוצה מן הסתם בכך שתורת ברסלב מדגישה כיום היבטים אחרים בחיים הרגשיים של המאמין, וכמובן בכך שמה שמתאים לרבי נחמן אינו בהכרח הוראה לכלל.

בעל התניא אינו מסתפק בתיאור שיטת האתכפיא כדרך לעבודת הבורא, אלא מלמד אודות דרך נוספת. שתי הדרכים שהוא מציע תואמות לדפוסים אישיותיים שונים, אך ניתן לראותן גם כשני נתיבים הסלולים בפני כל אדם. שתי הדרכים גם מגשרות בין תיאורי הסיגופים בעידן הטרום מודרני למגמות הפוסט מודרניות.

הדרך האחת היא של הפיכת המר למתוק. אין מדובר כאן בכפיית ה’אני’, שהוא מעצם מהותו מרוחק והופכי לקדושה, ולכן מכונה בשפת הקבלה ‘סטרא אחרא’ – הצד האחר לקדושה[2]. בדרך זו ה’אני’, הסטרא אחרא, מתבטל מהיותו ישות עצמאית הרואה עצמה ככוח היחיד הקיים. הצדדים הגשמיים נרתמים והופכים לטוב. בארמית מהלך זה מכונה ‘אתהפכא חשוכא לנהורא’, הפיכת החושך לאור.

ביטול ה’אני’ והתמרת החושך לאור הם בעיקר תוצאה של שינוי זווית הראיה והתנערות מהנטייה האגוצנטרית. בדרך זו אין צורך במאבק חזיתי כנגד תאוות הגוף, משום שהן אינן תופסות מקום. הן נגוזות ממילא כשמתמקדים בטוב.

דרך זו היא כמו שלהבת העולה מאליה. היא לא תוצאה של מאמץ ומאבק. היא מתעוררת על דרך מציאה ומלווה בתענוג.

התאוות והיצרים מתבטלים בפני ההשתוקקות הטבעית של הנפש אל דבר אמיתי, נעלה ונשגב יותר.

הבעיה עם נתיב זה היא שלא ניתן להלך בו תדיר. בכל עת שהאדם נתון לאינטרסים, רצונות ומאווים גשמיים, הוא מציב עצמו במרכז ולכן אין בו את התשוקה להידבק באלוקי. החומר גורם לפרוד. בכל פעם שאדם מחובר לצרכיו הוא מדגיש את הצד החומרי והחברתי בחייו.

במצב טבעי זה הוא אינו יכול לבטל את החומר אלא רק להכניע את האינטרסים הרגעיים. רובנו, שוכני בתי חומר, ברוב השעות נמשכים אחר התאוות ולא מצליחים להשיג התעלות רוחנית שכזו, בשל משיכתנו לחומרי. בדרך הראשונה הגוף אינו אמור להוות הפרעה לתשוקות הנפש הלא גשמיות. החומר אינו מהווה מכשול. הדרך השנייה מחייבת להאבק בחומר. להכניע אותו מתוך מאמץ והקרבה.

בעל התניא מדמה את שתי הדרכים לשני סוגי מטעמים. יש מאכלים ערבים ומתוקים ויש מאכלים חריפים או חמוצים, רק שהם מתובלים היטב.

הדרך הראשונה היא המתיקות שבמעדן שהוא מתוק מלכתחילה. זוהי עבודת האתהפכא, הפיכת היצר לטוב. הדרך השנייה, הנפוצה יותר, היא אתכפיא. דרך זו מכוונות לכפיית הרע כשהוא בתוקפו. כפיית הרע יוצרת תענוג בחיך (של הקב”ה כמובן) כמאכל ערב העשוי מדברים חמוצים וחריפים אך מתוקנים היטב[3]. היכולת להפוך את החמוץ למתוק היא מעלה הקיימת רק בדברים חריפים וחמוצים ולא במאכלים ערבים ומתוקים[4].

סוגי תאוות וסוגי התמודדויות

 

תאווה אחת, הקפיד רבי נתן להדגיש, הייתה שונה בעיני רבי נחמן משאר התאוות. המשיכה בינו לבינה לא נדמתה בעיני רבי נחמן כתאווה כלל. תאוות אחרות היה צורך לשבור בתעניות, בכיות, התאפקויות ומאבקים פנימיים קשים ומייסרים. לעומת זאת תאוות היחסים לא הייתה בעיניו באמת תאווה, כי אם תוצר של הבנה שכלית ביחס לסופיות האדם וכליונם של האברים אליהם הוא נמשך. דווקא ביחס לתאווה זו, הייתה חבויה הגישה ההפוכה, לפיה לימוד, עיון, והתבוננות הם בעלי ערך רב להתמודדות עם היצרים הפנימיים לא פחות מאשר סיגופים ותעניות.

המסר העולה מהאמור הוא שגם אם עבודתו האישית של רבי נחמן איננה הוראה לכלל, והנמשכים אחריו מבכרים את תורתו ולא את סיגופיו, ניתן ללמוד כי שתי הדרכים שמציין בעל התניא הן הכרחיות. למרות השינויים בהעדפות האנושיות לאורך ההיסטוריה, טבע האדם הבסיסי לא השתנה. גם מי שבאמצעות התבוננות, לימוד והתרוממות נפשית מצליח להפוך את החושך לאור, עשוי ליפול ממדרגתו. במקרים כאלה ביטוש הצדדים השליליים שבו כשהם בתוקפם הם מהלך הכרחי להתגברות מעל הנטיות הגשמיות הטבעיות.

אם לשוב לדוגמא הפותחת אזי ניתן לומר כי הבנת המניפולציה הפסיכולוגית שבעישון היא חשובה ואף הכרחית. אך כנראה גם כדאי שלעתים תהיה מלווה בנכונות למאבק. הדברים מן הסתם נכונים גם לגבי הריצה. ההנאה חשובה, והיא בהחלט גורם מוטיבציוני ראשון במעלה. אך הנכונות להקרבה, התמדה, זיעה וייסורים חשובה לא פחות בדרך להשגת הישגים.

 

[1] הבעש”ט מלמד בצורה שיטתית על שלושת שלבי העבודה העצמית, ובהם הכנעה, הבדלה והמתקה או חש מל מל. ראו: כתר שם טוב, פרק כח.

[2] ‘היא הסטרא אחרא שהיא היא האדם עצמו’, תניא, ליקוטי אמרים, פרק לו.

[3] ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, (בראשית כז ד) ועל כך מפרש התניא – מטעמים לשון רבים, שני מיני נחת רוח, ומביא מתיקוני זהר תכ”א נא, ב.

[4] בתניא ראו פרק כז.

 

תגובה אחת

  1. תודה רבה רבה לך יחיאל הררי!! כנראה שהדרך היא אולי שילוב הגורמים (האתהפכא והאיתכפיא) בדרך לתיקון האמיתי השלם…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *