סובלים מסטיגמות? לחודש תמוז התשובות
ביום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל, לפני קצת יותר מארבע שנים, ראש מכללת ספיר, פרופ' זאב צחור, בדיוק נכנס לשיעור שלימדתי כדי לומר כמה מילים על רבין ומורשתו.
בכל פעם שפרופ' צחור, מפאיניק ותיק ורב הישגים, אמר איזה משפט חשוב על סבלנות וסובלנות, על קבלת האחר, על הערך של חברה דמוקרטית וכהנה, הוא נעץ דווקא בי, המרצה בכיתה, מבט פדגוגי שכזה.
באותם רגעים חשתי שאם לא אני רצחתי את רבין, אז אני לכל הפחות אמור לייצג את כל עולם הציונות הדתית לגווניה השונים, ואפילו את כל העולם הדתי, ולשאת עלי את האשמה וההבטחה לתיקון.
בתור היחיד בכיתה עם כיפה, זה לא היה משנה שרק כמה ימים קודם לכן אזרתי עוז והנחתי באופן קבוע את הכיפה על ראשי. שרק עד לא מזמן עבדתי עם חברי כנסת מטעם מפלגת העבודה, ושאשתי בכלל היתה בעברה פעילה בשלום עכשיו והשתתפה בהפגנה בה נרצח רבין. יכול להיות שטעיתי במבטים, שחשבתי שאינם משתמעים לשני פנים, ולכן יכול להיות שזה היה "שלי" ולא שלו.
***
לפני שלוש שנים לערך, כשפרסמתי את הספר "טרדות הפרנסה", שלחה אלי מישהי איימיל חריף. לטענתה לא יכול להיות שמישהו שאין לו זקן ילמד קבלה וחסידות, ועוד יורה משהו בתחום הפרנסה. שכן ידוע שהפרנסה תלויה בזקן. כך לדבריה.
רציתי להסביר, לתרץ, להצטדק, לספר על הדיונים אצלנו בבית. אבל וויתרתי. מה זה משנה אם השקעתי שנה של מאמץ בלהתמודד עם הסוגיות ולהבין את הרעיונות הכרוכים בשגרה, בטרדות הפרנסה ובהתמודדות עמם. מבחינתה לא הייתי ראוי.
***
אתמול זיפזפתי בפייסבוק. ראיתי שם שמישהי כתבה "אם אתה בנהיגה… וכל כך רוצה להיות בפייסבוק.. תן לאשתך לנהוג…היא כבר תדאג שתיכנס ישר לקיר". התחשק לי להגיב, אז כתבתי: "ניחא האלימות, אבל למה שוביניזם". מייד התקבלה תגובה שכנגד: "המעניין הוא שזה מגיע מצדך".
לא יעזור שכעבודה מחקרית לתואר השני כתבתי על זרמים פמיניסטיים ותוקף מדעי, ולא שרעייתי לא הייתה מוכנה להתחתן מבלי שאתחייב לעיקרי היסוד השוויוניים, וששיננתי שוב ושוב שאני לא "עוזר" בבית, אני שותף, ואחסוך מכם את רשימת המטלות הביתיות השבועית שלי. אם דתי אז אני שובניסט ואי אפשר אחרת.
גשטלט
טוב נראה לי שהכוונה כבר ברורה.
זו נטייה טבעית שלנו, מעין גשטלט שמכוון את התנהגותנו ואת האופן שבו אנחנו מבינים אנשים ומצבים. אנחנו קולטים היבט אחד שאנחנו מכירים ומיד משלימים את התמונה לבד.
אם האדם שלפנינו הוא עם כיפה סרוגה אז הוא ימני, מתנחל, שונא ערבים. ואם הוא עם כיפה שחורה אז הוא לא עובד, בוודאי נגד המדינה ומהווה נטל על החברה.
אנחנו חושבים בתבניות קבועות המקלות עלינו לפרש את המציאות. אנחנו לא יכולים בלי התבניות הללו, אך הבעיה היא שלעתים הן מכשילות אותנו. הן מונעות מאיתנו לראות את הזולת בדרך חדשנית, לזהות שינויים במציאות, להבין את הדברים אחרת.
הקטלוג הולך טוב עם שיפוטיות. ושניהם מסתדרים היטב עם שמרנות, ניכור, והעדר חדשנות, ושניהם גם יוצרים קירות מלבנים או מזכוכית בין אנשים.
הרב ג'יקובסון סיפר שפעם התפרסמה כתבה על הרבי מליובאוויטש, אם אינני טועה בניו יורק טיימס. המראיינת שאלה את הרבי, שבהחלט נראה כמו רבי, האם הוא קונסרבטיבי, כלומר מסורתי. הרבי ענה לה משהו בסגנון שהוא בהחלט לא קונסרבטיבי, כי היהדות לא יכולה להיות תורה מסורתית המשמרת חכמה היסטורית וריטואלים דתיים בלבד. התורה היא דבר חי, שמתחדש כל העת, בעל זוויות והיבטים רבים, ושמשמשת מסגרת להבנת המציאות ולצמיחה בתוכה ולא לבריחה ממנה ולהסתגרות מפניה.
הקיטלוג והשיפוטיות גם לא מותירים מקום לשינוי, להודות בטעות, להתפתחות, להבנת המורכבות האנושית והמורכבות היהודית. להבנת התנועות הנפשיות השונות. מורכבות אנושית סגורה בפני תופעת הקיטלוג הקיימת אצל כולנו.
תמוז
עבודת ההיחלצות מסטיגמות וההימנעות משיפוטיות היא בכמה היבטים גם העבודה של חודש תמוז. תמוז הוא שם של עבודה זרה. שני מאפיינים עיקריים לחודש זה. הראשון הוא שהשמש מאירה בו במלוא תוקפה, והשני הוא שהחודש עמוס, מבחינה היסטורית, באירועים קשים, שהקשה שבהם הוא בקיעת חומות העיר ירושלים, שלושה שבועות לפני חורבן בית המקדש.
דווקא בחודש זה, שבדרך כלל מתחבר בזיכרון היהודי הקולקטיבי כחודש של חורבן הרס והתהום אליה העם היהודי יכול להתדרדר, מזכיר לנו הרבי מליובאוויטש את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו. את התקווה הטמונה בקושי, במשבר. יותר מזה, הוא מזכיר לנו שברגעי הקושי אור הבורא מאיר חזק יותר.
אם נקטלג את ההוויה הרעה היא תיוותר ככזו. המציאות תתחלק עבורנו לזמנים חיוביים, שמחים, זמנים של התרוממות וצמיחה, ומנגד זמנים של נפילה, חרדות התמודדויות, משברים וכניעה לצדדים אפלים. אולם אם נראה גם את העולם החומרי כפוטנציאל, ובמצבים החשוכים כהזדמנות, כמקור של חום שממנו נוכל לצמוח, ניצור לעצמנו מציאות חיים אחרת.
חמימות וקרירות
הקב"ה מומשל לשמש[1]. החום העז של חודש תמוז הוא גם גילוי הבורא בצורה בהירה יותר מאשר בחודשי החורף. החום מלמד אותנו כי יחס רגשי תמיד עדיף מאשר קרירות. חמימות, ולא משנה מה יהיו ביטוייה, מעידה על התייחסות, על קשר מסוים, לעומת קרירות המבטאת ניתוק. לכן כשנחש מתקרב לרגלו של אדם בשעת התפילה, הוא מחויב להמשיך בתפילתו, ואילו כשעקרב, המבטא קרירות, קרב אליו, הוא רשאי לנוע ולנוס[2].
אחד המסרים של חודש תמוז הוא שהקור יוצר חומות, קירות בינינו לבין הסביבה. הוא מוביל לניכור ודורש התמודדות מיוחדת. הקרירות קשורה גם לסטיגמות כי היא מלמדת שאין לנו ממש כוח או מוטיבציה להכיר לעומק את הזולת, לגלות את האחר, להכיר בייחודיותו, להבין אותו, וממילא אם אין לנו רצון ללמוד אודות הזולת אין לנו גם רצון להכיר את הבורא של אותו הזולת. החמימות, על כל גילוייה, מבטאת קרבה. היא עלולה לעתים להתפרץ בצורה שלילית, אך גם בהיבטיה השליליים ביותר היא מבטאת פוטנציאל, פוטנציאל לגילוי מציאות אמיתית יותר, ולא כזאת שאנחנו משלימים על-פי הערכותינו.
מסיבה זאת, כשרבי עקיבא ראה עם חבריו שועל יוצא מקודש הקודשים החרב, הוא שחק[3]. הוא הבין שמהקושי והמשבר עתידה לצמוח הגאולה העתידה. מההתייחסות החיובית למציאות העכשווית הכואבת ומייסרת גם ישתנה העתיד לבוא. באמצעות הירידה תתגלה גם העלייה.
וכאן על 'נחש הנחושת' – המופיע בפרשת חקת
[1] בספר תהלים נאמר 'כי שמש ומגן י-ה-ו-ה א-לוהים' (פד, יב). בפרוש תורת החסידות, הקב"ה, לפי האמור, הוא כמאור, כמו שמש, וזוכה בתפקידו זה לשם הויה (י-ה-ו-ה). ראו בהרחבה בשער הייחוד והאמונה.
[2] ברכות ל, ב (במשנה). שם לג, א. וראה לקו"ש שם ע' 375. "רשימות" ח"ז ע' 54 ואילך.
[3] סוף מסכת מכות.
ר' יחיאל, תודה על התבוננות מיוחדת נוספת.
חודש טוב!
נפלא כרגיל.
אני רחוק מהקבלה, וקשה לי להתחבר אליה בגלל החינוך הדתי שלי מחד והחינוך הפילוסופי שלי מאידך, אבל מה שאתה מוציא ממנה הוא נפלא.
כל טוב.