על כינוס השלוחים העולמי ולמה בניו-יורק

בשנים האחרונות כמעט כל מי ששב מכינוס שלוחי חב"ד העולמי, שמתקיים מדי שנה בניו-יורק, חב"דניק או עיתונאי, תחקירן או אורח סקרן, מתאר בהתפעלות את "האנרגיות" יוצאות הדופן, העוצמות הנדירות, והאווירה המשלהבת. לפני כחמש שנים איתי רפפורט נתן ביטוי להתלהבותו מהכינוס בסרט שערך, בשם השלוחים (כאן ניתן לצפות בתוכנית כולה. דרך אגב, בעקבות הסרט נאלץ רפפורט להתפטר מתפקידו כראש מערכת החדשות בצפון, לאחר שפרץ מאבק בינו לבין ועד הטכנאים במחוז צפון של הערוץ הראשון. הטכנאים מחו שהוא יצא לצלם את הסרט עם צוות חיצוני). סיון רהב מאיר השוותה בשנה שעברה את כינוס השלוחים לעצרת האו"ם. צח יוקד במעריב התרשם מהפגנת הכוח. בועז ביסמוט קיבל על עצמו לא לאכול לא כשר בעקבות הכינוס, והרשימה ארוכה.

אולם יותר מרשים מהסיקור של הארוע היא הגישה נטולת הציניות של אלפי השלוחים. כמעט ואף אחד מהם אינו מוותר על ההשתתפות במה שמתואר כאירוע היהודי הגדול והחשוב בעולם. כששואלים אותם מדוע הם נוסעים, הביטוי השגור הוא כי במפגש השנתי הם מטעינים את ה"בטריה", יונקים כוחות לשנה כולה.

למה בדיוק הם מתכוונים בביטוי "ממלאים את הבטריה"? האם זו ההתרגשות שבלפגוש עמיתים, שכמוהם, עוסקים בקידום עולם היהדות? אולי אלו הן הסדנאות הייחודיות שמהן הם מפיקים ידע רב המשפיע גם על התנהלותם הרגשית? עד כמה המקום בו נערך האירוע משפיע על ההתלהבות וההתרגשות הכללית? ובכלל מה הופך אצלנו אירוע למרגש או בעל משמעות? כיצד 5 ימים אינטנסיביים עשויים לספק "אנרגיה" לפעילות בשאר ימות השנה? האם חשיבות ההתרחשות תלויה רק בזווית הסובייקטיבית בה אנו מתבוננים בדברים או שמא להשפעה חברתית ותודעה קולקטיבית יש משקל רב בקביעת ערכו של האירוע?

לחזור עם תשובות

מזה למעלה מעשר שנים אני כותב על החסידות וחסידות מזוויות שונות, ופעמים אפילו משונות ומנוגדות. השנה החלטתי שהגיעה העת לעמוד על סוד הקסם של הארוע ולפצח את המניע לשליחות, המסתתר אולי יותר מבכל מקום אחר בכינוס השנתי הזה, שהחל בתצורה מינורית לפני כשלושים שנה. לא פחות מכך אני כבר מתרגש לקראת המפגש הראשון עם הניחוחות המפורסמים של בניין 770 איסטרן פארקווי, קראון הייטס, ברוקלין, ניו-יורק. אז קניתי כרטיס לשבוע הבא, ואני מקווה לחזור עם תשובות.

___

קנייה ושידוכים

לכאורה זה נראה מוזר שצריכים לצאת את ארץ ישראל כדי להשתתף ב'מפגן היהודי החשוב והגדול ביותר בעולם'.

לפני כשישים שנה, בזמן שהורידו לקבורה את ארונו של הרבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי השישי של חב"ד, שחווה על בשרו את מוראות הסטלניזם ותופת השואה, קרא בקול רם חתנו וממשיך דרכו, הרבי מליובאוויטש, כי הקבורה הזאת נערכת בתנאי שברגע שיצאו לארץ ישראל, לא ייעזבו מאחור הקברים[1]. הקשר ההדוק הזה לארץ ישראל, שמאפיין גם את בעל התניא בספרו, זכה לביטוי סמלי אצל ממשיך דרכו, בכך שהדבר הציבורי האחרון שעשה הרבי הריי"צ, יום לפני פטירתו, היה משלוח מטבעות כסף לארץ ישראל[2].

שעות ספורות לפני ההלוויה ולאחר הפטירה, ניגש אל הרבי מליובאוויטש אחד החסידים שהיה אמור להתארס באותו ערב מוצאי שבת. הרבי מליובאוויטש לא המתין שהחסיד יברר עמו מה עליו לעשות. הוא מיהר לשאול אותו, בתוך הכאב הגדול על הסתלקות רבו, מורו וחמו, מה הוא עושה כאן, והורה לו להשלים את האירוסין עוד באותו הערב[3].

הקשר בין פטירה וקבורה בארץ ישראל לבין שידוכין וזוגיות, שאני מבקש להצביע עליו כאן, נרקם גם בפרשת השבוע, חיי שרה. המשנה מלמדת כי אחת הדרכים בהן אשה נקנית היא בכסף. מניין יודעים זאת? מסבירה הגמרא כי ניתן לדעת שאשה נקנית בכסף מהקנייה של אברהם אבינו את מערת המכפלה מידי עפרון, בכסף מלא, עובר לסוחר[4]. מה גם שמיד לאחר תיאור רכישת מערת המכפלה הפרשה מתפנה לספר על יציאת עבד אברהם למציאת שידוך עבור בנו, יצחק.

במבט ראשון זה שוב עלול להרגיז. טוב, זה לא עלול, זה מרגיז. ההשוואה בין קניית אשה לבין קניית חלקת קבר, גם אם היא נעשית אצל איש של חסד כאברהם, שניהל מערכת זוגית מלאת אהבה ותמיכה הדדית, היא לא ברורה. כרגיל, פנימיות התורה מחלצת את נקודת המבט ה'פמיניסטית' שבניסוחי התורה שבכתב והתורה שבעל פה, המצביעים לכאורה על אלפי שנות דיכוי האשה והתייחסות אליה כאל קניין (אני מודע לכך שנושא הקנין מחייב רשימה נפרדת שתסביר מדוע הזוגיות איננה כקניין גשמי, והכוונה בקידושין היא אחרת לחלוטין, אלא שכאן אני מבקש 'על הדרך' לעסוק בהיבט יותר ספציפי שקשור לפרשת השבוע).

קניית המערה

אברהם לא היה חייב לשלם בעבור מערת המכפלה, בה היו קבורים אדם וחוה. מעמדו, כוחו ומעלותיו נודעו בכל האזור, ובני חם היו מוכנים לתת לו את המערה בחינם. אולם הוא התעקש לשלם, בכסף מלא כאמור.

הכסף מבטא מידה של כיסופים, רצון כה עז לדבר מסוים שבגינו האדם מוכן להשתדל, להתאמץ, להזיע, לתת מה שהשיג בעמל רב[5].

הנכונות לתשלום, למאמץ, על מנת לרכוש את חלקת הקבר ולקבע את שייכותה הנצחית לאברהם ובניו, היא גם ערובה לגילוי נקודת עצמות פנימית. כשאדם מתייגע הוא כמו חופר וחושף דברים מסוימים במציאות, ולכן גם מובטח לו ש"יגעת – ומצאת". על ידי היגיעה מגיעה המציאה. לכן גם נאמר כי מערת המכפלה היא אחד משלושת המקומות שאין אומות העולם יכולים לבוא לגביהם בטענות כנגד ישראל, משום שנקנו בכסף מלא[6], מתוך מאמץ מצד ישראל ולא כחסד אלוקי.

היגיעה, וההתעקשות על תשלום לעפרון מעידה על מידה של ביטול אצל אברהם. על נכונות לשוב להיות עפר, להנמיך את קומתה של הנפש הבהמית. צדיקים נקראים עפרון[7], משום שהם מצליחים להביא את עצמם לידי העדר חשיבות עצמית.

האמור מרמז כי הכלי לגילוי הממד הנצחי במציאות הוא הביטול העצמי, הנמכת תחושת היישות, התמודדות עם מופעי האגו. גילוי הנצחי בתוך החולף הוא קניין שהאדם קונה לעצמו על-ידי עבודה ויגיעה.

כאן גם בא לידי ביטוי הקשר לזוגיות. אותם אלמנטים, אותה יגיעה בדיוק נדרשת על מנת לחשוף את הממד הנצחי שבזוגיות. אחד האתגרים הגדולים ביותר של החברה המודרנית הוא לקיים זוגיות תקינה. היום בקלות רבה יותר מאי פעם זוגות מתגרשים, וגם מי שאינו מתגרש, מתקשה לכונן חיים משותפים בעלי משמעות לאורך זמן. הקניין הוא במובן הפנימי קנייה של תכונות נפשיות המאפשרות לאדם לכונן זוגיות בעלת ממד נצחי.

עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות

ואיך התנועה הנפשית שבקניית אחוזת הנצח קשורה לארץ ישראל ולכינוס השלוחים בניו-יורק? הקדושה של ארץ ישראל היא הדבר הפנימי והנצחי, האמור להקיף ולהתפשט לכל העולם. המשימה המוטלת על כתפיים יהודיות היא לייצא את מעלת ארץ ישראל, את הזיכוך שהיא אמורה לחשוף לצדדים הבהמיים שבאדם, לכל הארצות. הקדושה שבארץ אמורה לחדור ולהקיף את המציאות בכל מקום בחוץ לארץ[8]. ההתפשטות העתידית של ארץ ישראל בכל הארצות, כפי שמצוין במדרש, היא לא רק הבטחה עתידית, כי אם משימה לביצוע[9].

ייתכן שדווקא ממקום רחוק, דווקא מניו יורק המסמלת אולי יותר מכל את חברת השפע הצרכנית והממוסחרת, אפשר לראות טוב יותר את מעלתה של ארץ ישראל, את הבשורה הרוחנית שהיא אמורה להפיץ בעולם כולו ואת התפקיד המוסרי של היהודי במסגרת בשורה זו. הכינוס בניו-יורק אולי מצביע בכמה מובנים על ההכרה בתובנה ושליחות זו. המתכנסים מקבלים על עצמם שאת ההתקשרות הפנימית העמוקה ביותר, צריך להפיח במקומות רחוקים ובמציאות הגשמית ביותר.

מעין אינדיקציה למידה שבה האדם מצליח לראות את כל אלה, היא ההשקעה בזוגיות. העבודה הזוגית מעידה על עבודה עצמית רוחנית. לכן כנראה בתוך ימי הבכי, התעקש הרבי מליובאוויטש על שני הדברים, על הקשר לארץ ישראל כמקור הרוחני אליו עתידים להתכנס, ועל אי ביטול האירוסין, שבכוחם להעיד על הממד הנצחי שתוך המציאות הזמנית.