החוויות הצפונות בניו-יורק – רישום מסע

בפנים מרובעות, נוקשות ונטולות הבעה הוא בחן אותי. בתחילה ביקש שאסיר את הכובע, לאחר מכן את המשקפיים. התמונה של הצעיר ארוך השיער שהתנוססה על הדרכון שפג תוקפו, אותו דרכון בו הונפקה אשרת הכניסה לארה"ב, לא הזכירה לו במאומה את הבחור שעמד לפניו. היא גם לא תאמה את התמונה שבדרכון העדכני. לא רק שחלפו עשר שנים אלא גם נוסף חותם זקן.

שדה התעופה על שם קנדי בניו יורק הוא מהעמוסים בעולם, ולפחות בנקודת בדיקת הדרכונים, גם בוודאי שאינו מהמרשימים בהם. העיצוב מתכתי וקר. להוציא אולי מנהטן, ניו-יורק, ארץ הצריכה והקפיטליזם, נראית פחות טוב מארצות החיקוי שלה. מרכזי הקניות, תחנות הדלק, הפרסומות – בישראל זה חדש ומזמין יותר. בכל הנוגע לצריכה, כנראה שחדש בקלות מתעלה על הישן. וכל אלה, ברגע שהמתנתי למוצא פיו של הפקיד, שלפחות על פי הכרזות מהווה את שער הכניסה ולכן גם את הפנים של היבשת, לא רמזו במאומה על אותה חוויה רוחנית לה אני מצפה, שניו יורק אמורה להצפין בתוכה.

בתור המתינו עוד כמה מחסידי חב"ד שלמרבה הפלא לא נראו זרים למקום. הם זכו ביחס שווה לכל המבקרים האחרים שעמדו לצדי בתור, שני אינדים מסורתיים, שלוש צעירות צחקקניות, ושני רוסים עבי בשר. החב"דניקים הפגינו שחרור כאילו הם מגיעים הביתה, כשניצוץ של התרגשות בער מעיניהם.

ככל שנקפו השניות, חשש קל התגנב ללבי. אולי רשום לו במחשב שכשהייתי בן 17 וחצי טיילתי כחצי שנה בניו יורק, וחזרתי ארצה מבלי לשלם כמה דו"חות חניה? ניסיתי לפשפש בעברות נוספות שביצעתי. לשמחתי פניו הפשירו באחת.

"תשובה" הוא קרא בעברית שבורה.

לקח לי שנייה.

"תשובה" חזרתי אחריו בחיוך. הוא שלח יד חמה, ואני השבתי. כל הכבוד הוא אמר באנגלית. אתה בדרך הנכונה. גם אני מחפש את התשובה. הוא שאל אותי מה אני עושה, ומשתיארתי לו הוא ענה 'כן משמעות, זה העניין. זה מה שחסר בניו יורק. גם אני רוצה תשובה'.

בתור מאחורי כבר נשמעו תזוזות של ספק חוסר שביעות רצון ספק פליאה על היחסים החמים שנרקמו בין רגע. אספתי את הדרכונים והוא הספיק להמליץ בפני על ספריו של הרב זמיר כהן. הודתי לו על ההמלצה.

ארבע לפנות בוקר

לא רק בניו יורק העיר. גם שום דבר בשכונת קראון הייטס אינו מזכיר רוחניות או חיפוש אמיתי וכן אחר הבורא ואחר האפשרות לגילויו בעולם. בעיקר לא בארבע לפנות בוקר. קראון הייטס היא שכונת פרברים אפרורית. בתיה ישנים ונדמה שבשורת האוכל הבריא עדיין לא הגיעה למעדניות. בני ברק של ארה"ב.

עד כמה שגויה ההנחה לפיה אנשים המתגוררים בלב נופים מרהיבים הם שלווים יותר, בטוחים יותר בבוראם ומחוברים אליו אותו טוב יותר, אפשר ללמוד בביקור ראשון בקראון הייטס. אין כאן לא נוף בראשיתי עוצר נשימה, ולא פינה שקטה לסדר מחשבות. מי שרוצה לעצור לרגע, צריך לעשות זאת בתוך ההמולה, או לפרוש מהאזור.

עדות ראשונה, בארבע לפנות בוקר, לכך שמשהו כן מתרחש כאן, בין הרחובות המקיפים את בניין 770 הנודע, אפשר למצוא בזרזיף של בחורים צעירים, היוצאים לעתים בגפם ולעתים בזוגות, בתזמון לא קבוע, ומהלכים ברחובות כסהרורים בשעת בוקר מוקדמת. מי שמביט בהם מהצד עלול לחשוב שהם מרחפים. למעלה מהזמן והמקום, כמו מצויים בתוך ממד אחר. לא מרגישים ברטיבות ולא ברמזורים.

הגשם לא מפסיק לרדת, העצים ערומים מעלים, ואילו הם, הבחורים, מהלכים מבלי משים, בגשם, עם עינים בורקות בחשכה.

היתקלות מהירה באחד מהם מגלה כי לפני זמן לא רב הסתיימה התוועדות, מעין מפגש חסידי. הצעירים ישבו כל הלילה, שמעו סיפורים וסיפרו, קראו ושיתפו, חשפו את צפונות לבם והתוודעו לקורותיהם של אחרים. ועכשיו, כך הוא מספר, זה הזמן הטוב ביותר להישאר ערים עוד קצת, לקפוץ למקווה, לשתות כוס קפה, ולגלגל מחשבות על הקשר בין הבורא לבריאה, בין המרוץ לתפקיד שלנו בתוכו, בין קיומו של העולם לבין הקיום המוגבל והזמני שלנו.

את כל אלה הוא מספר בעינים ערניות ומלאות סיפוק, ואני, ארצי יותר, מתעניין מתי הוא יישן וכמה ואיך עיניו אינן טרוטות. בתשובה הוא משתף אותי בסוד שלמד מייד כשהגיע למקום. כדי לחיות חיים של משמעות חייבים לבלבל את השגרה. לקום באמצע הלילה. לחטוף שינה בצהריים. חייבים. אחרת כמעט בלתי אפשרי לזהות את ההתחדשות שבשיגרה. אחרת הטרדות והמשימות השוטפות משתלטות. הן ישתלטו בכל מקרה, אבל כך, הדגיש, בחיים לא שגרתיים, אפשר להתייחס למטלות החיים אחרת.

זה לא המקום, זה האנשים

המפגש עם משכימי הקום או אלה שעדיין לא הלכו לישון, חידד את ההבחנה. 'השכינה', החוויה הרוחנית לא מצויה במקום. היא מצויה באנשים. ברעיונות שהם מקבלים על עצמם או דוחים. בהרהורים שהם מתירים לעצמם למלא אותם. אם תבקרו בסוסיא סתם כך, כנראה תחוו חוויה רגשית נמוכה מאוד. אם תלמדו בקפדנות את כל המאורעות ההיסטוריים שאבני סוסיא העתיקה הם עדות דוממת להם, כנראה תחוו חוויה אחרת לגמרי. זה נכון לגבי אנדרטת לינקולן, שם נאם מרטין לותר קינג' על חלומותיו, ולהבדיל זה נכון לגבי מצדה. וזה נכון ביחס לכל מקום.

אבנים מדברות, כמו מקומות, רק אם אנחנו יודעים את שפתם. אבנים עשויות להיות מתות או חיות, וזה תלוי לגמרי בנו. כשמשהו התרחש פעם אחת, הוא מותיר רישום מסוים של האמירה, של ההתרחשות במקום. אנחנו יכולים לחיות מחדש את החוויה כשאנחנו מזכירים אותה.

770 הוא זיכרון חי של אלפי השיחות והמאמרים שנשא הרבי מליובאוויטש, בפני קהל שהלך וגדל. במעמד שבו קיבל את הנשיאות, לפני כשישים שנה, היו כמה מאות חסידים לכל היותר. החדר בו אמר את המאמר הראשון, המכונה הזאל הקטן, יכול להכיל עשרות בודדות של אנשים. אם נדחפים ממש, אפשר אולי להגיע למאתיים. היום אמורים להיות במקום אלפים.

אדוארד שילס תיאר את החברה במושגי מרכז ופריפריה. המערכות החברתיות, המשמעות והמסרים נקבעים על ידי המרכז, המשפיע על הפריפריה. קראון הייטס נתפסת כמרכז, מקדש מעט, מעין מקום קבוע ממנו יוצאת השפעה לכל קצוות העולם. למרכז הזה עתידים להגיע היום כ-4000 שלוחים מכל רחבי העולם. כולם נוטלים מכאן מעט מהרשימו, מהזיכרון, העוצמה והקדושה שהרבי החדיר במקום, ומפזרים אותו במקומותיהם. הם מחיים את האבנים כדי שאלה יחיו אותם.

קניות ועוד

בניגוד למסורת החסידית, בחרתי לפתוח את הבוקר עם תפילה מוקדמת ככל האפשר. לתפוס כל רגע של התרחשות. וברגעים המעניינים הבאים, אשתדל לשתף. בין היתר מובטח תיאור על החוויות באוהל הרבי מליובאוויטש, אליו 'סחב' אותי בקלות מרשימה שליח חב"ד בנס ציונה, ר' שגיא הר שפר, מייד עם הנחיתה, וקצת מהנעשה בתוך 770.

דרך אגב מחר יחול חג ההודיה. המעניין בחג הזה, שביום למחרת יוצאים המרכזים הגדולים במבצעי הנחות חסרות תקדים. המחירים נחתכים למחירי הפסד. בשנה שעברה הממתינים בתור ברשת WALMART מחצו למוות את השומר בכניסה. אני שונא קניות והיום עמוס לגמרי, אבל במחירים האלה, אם מישהו יבקש משהו במיוחד, אשתדל :)